שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לפני שניתנה התרבות שלנו בידי גנרלים גסי רוח ובפי פטפטני תקשורת "רבת ערוצים", אפשר היה עוד לדבר ברצינות על "אנחנו גדלנו על ח'רבת חזעה" כחומר לימוד, או אהבה עזה. והיו כאלה שיכלו לציין בגאווה מסותרת "אנחנו גדלנו על 'ימי צקלג'", וספק אם הפראות העולה סביבנו, פראות של אנשי צבא, יש לה קשר כלשהו עם "הם לא קוראים ספרות", כי הם דווקא כן קוראים, אבל לא כמו שצריך, ומה שיזהר כתב בחייו, מה שהרגיז אותו ומה שרצה באמצעותו להרגיז אחרים, נראה, כרגע, כאילו אינו שייך עוד לתמונת הנוף, נוף שתיכף יקשקשו עליו משהו בעניין "ארץ ישראל", וראוי שיקראו הכל את מה שאמר ב-1994 להלית ישורון על הממד הפוליטי של אכזבתו מהציונות:

"הפרה ראשונה של שיווי המשקל היתה כשראיתי איך מתנהגים עם הערבים. עם ערעור שיווי המשקל המוסרי הזה, ידעתי שנגמר משהו בציונות. הפעם השנייה היתה כשיחיעם נהרג. אז ידעתי שבמלחמות האלה, גם של ה'הגנה', עם כל הכוח וה'מאבק', בא סוף העולם שאני רוצה לחיות בו. פתאום התברר לי שיש משהו דקלומי, לא אמיתי, עם כל האקטיוויזם של אז, הרגשתי, הרגשתי מן הצד, מבודד מזה". וכל זה נאמר על שנות הארבעים, אף שאחר כך, בשנות החמישים והשישים, השתייך לכת החצי-צבאית, שגיבורה האחרון הוא שמעון פרס.

ובאמת, מות חברו הטוב, יחיעם וייץ ז"ל, לא הניח לו אף פעם. אהבה זו מילאה תפקיד של תשוקת חיים והחייאה ב"ימי צקלג", יותר מאלף עמודים יפהפיים, מעין ניסיון לשיר שיר הלל לגבורה ולקרוא, באחת, תיגר על מיתוסי הגבורה שצמחו סביבו. מי יכול בכלל לשכוח את דמותו של עמיחי החובש, נר הנשמה העז ליחיעם המת? "מיקי! הו, מיקי! אתה כאן? אתה ילד יפה, מיקי. זרועותיך הערומות, זוך חלקת השכם... אני אוהב אותך, מיקי, אל תמות אף פעם, אל תפחד, שנינו, אתה תסחב אותי אם אני, ואני, לא, אתה לא... אל תבכה, אני לא בוכה. אני רק, החזק את הראש, תן לי ללטף את הגב" ("ימי צקלג", א, עמ' 525).

ואחר כך, שוב: "'אני...' אמר יאקוש. והתאמץ מאוד. יללה באוויר. עוד אחד רץ. ארצה כולם. הזיזו אותו. ישר. ככה. הנה הנה. ארצה. שיעבור. עלינו כעת... אין אוויר - נורא - לא. אני לא. אני כאן. יאקוש? אתה שומע? יאקוש בוא הנה, פה, תן יד מכאן, רטוב מכאן. נוזל. חושך. כמו ברז פתוח. לעזאזל. עורק או וריד. מהר, הו. רעד עובר בו. מידינו סוחבים אותו, מידינו. מפסיד את דמו במהירות. מתרוקן, נסחב מעבר מזה, צמרמורת. רועד-רועד. שימו רגע. נראה מה. חושך. אני פה. השכיבו. אתה שומע יאקוש? מחלחל בו. מפרפר בו. מתרוקן. לעינינו, בידינו. נגמר הנער. משהו מתיפח להיפלט. להיאמר. פרפורים. הוא כאן... הוא 'אמאלה! אמא!' - טרף פתאום יאקוש, וסחב אליו לוגמת אוויר גדולה שלא הספיקה לו, ופירכס, וחדל ונפל, ורגע באחת, לגמרי" (שם, עמ' 530).

היש לנו הזכות המוסרית לגרור את הצמרמורת האבלה הזאת ממלחמה למלחמה? לא, כלומר כן, אם זוכרים שיותר מכל יש אצל יזהר חרדה לחיים, לנער הנשלח אל מותו (והרי משום כך סירבו פרנסי פרס ביאליק להעניק לו את הפרס היותר יוקרתי באותן שנים על "ימי צקלג"). האם חללי הילולת הדם האחרונה בלבנון יכולים לזכות בתיאורים שותתי דם כאלה, אוהבי חיים כאלה? לכאורה, אחרונים להסכים צריכים להיות הישישים שעברו את תש"ח. מי כמוהם יודע את ההבדל בין מלחמה שעליה נאמר, "לא הטנק ינצח, כי אם האדם", לבין מלחמה שעליה צריך להיאמר: "לא הטנק ינצח, אלא זה שארצות הברית עומדת לצדו". אבל חכו רגע, כלום לא בנה יזהר בעצמו את הפאתוס הזה, שמשמו אנחנו עוצרים - בדרך כלל חמש דקות מאוחר מדי, אחרי הלוויה - ואומרים למאצ'ואים הללו: אל תשלחו את ידיכם אל הנער? האם לא זרע יזהר את "זרע הפורענות התבוסני"? אני כותב את הדברים הללו רחוק מאוד מהבית, ואני חושב על חייל שמת במלחמה האחרונה, ממושקף, צוחק, ראיתי אותו פעם, אני חושב במטולה, כשהיה ילד, לא כל כך רחוק מהמקום שבו נהרג, אם אני מבין את המפה, ואינני יכול להפסיק לחשוב עליו ולקרוא את יזהר על אודותיו.

בתש"ח היה יזהר אחד "הזקנים". היו להם הרבה "זקנים", כל כך העריצו את עלומיהם-שלהם: בן גוריון ומשה סנה ויצחק שדה, וגם יזהר בן ה-32 נקרא לפעמים "הזקן", אולי משום שהיה כבר סופר חשוב, שהרי "אפרים חוזר לאספסת" ראה אור וזכה לתהילה עשור לפני כן, ובמלחמה עצמה כתב יזהר את סיפורי המלחמה שלו, ביניהם גם את שני שיאיהם "השבוי" ו"ח'רבת חזעה", שכמותם לא היו בספרות העברית. מאוחר יותר, כבר אי אפשר היה לכתוב על הטיהור האתני כדרך שכתב הוא. אבל ההלם היה גדול, ובני מושבות (ה"בורגנים" של היישוב), לא רק יזהר, גם אחרים, לא האמינו שכך ייעשה לשכניהם - לפועלים, לשותפים למסחר, למבשלות, למיניקות - בניגוד גמור לבני הקיבוצים שחיו ב"הפרדה" (כולל אלה מהשומר הצעיר, חסידי המדינה ה"דו לאומית", שהשתתפו בביזה הקולקטיווית, לא עוד "דונם ועוד דונם", אלא אלפי דונמים ועוד אלפי דונמים).

יזהר לא יכול היה לשאת את הדבר הזה. כך הסתיים "ח'רבת חזעה" (ספריית פועלים, 1949): "'זו מלחמה מזוהמת, זו' אמרתי לו נחנק משהו... ותחת זאת אמר לי מוישה כשהוא הודף כובעו לאחורי פדחתו... 'אתה שומע מה שאומר לך!' אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני, לחרבת, מה-שמה-זאת יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה ויהיה כאן יופי!' כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת חזעה שלנו... ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית חינוך, אולי גם בית כנסת, יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים, יחי חרבת חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו".

עמוס עוז, במאמר מ-1977 על הסיפור של יזהר, ניסה למחוק את רישומי הזוועה בנוסחה האוטומטית של "הקונפליקט הפנימי": "סיפורו של ס. יזהר אינו עוסק בסכסוך היהודי ערבי. כאן טעו כל מזי הקצף למיניהם... נושא הסיפור אינו סכסוך ישראל-ערב אלא, ביש כפליים, סכסוך ישראל-ישראל. וליתר דיוק: סכסוך בין בחור לוחם אחד משלנו לבין נפשו החצויה". כך ביקש לסיים את הדיון על הנכבה בספרות העברית, שוב אנחנו היפים והטובים. אבל שום דבר לא נגמר, כמובן. כמעט שני עשורים אחרי המאמר על "מזי הקצף" שאלה הלית ישורון את יזהר והוא השיב לה את מה שציטטתי למעלה כסגולה נגד מאמצי הסופר הגדול אל החיק הלאומי.

העברית חגגה אצל יזהר, גנסין היה לו מורה, והמקרא, והתשוקה להעניק לכל גרגיר בארץ שם עברי, ולהפוך כל שם לפועל ולהשתמש בכל בניין דקדוקי אפשרי. חלילה לנו לקבל את מה שהאינטרנט כבר מכר לנו, "יזהר כתב בעברית גבוהה, ושילב 'שפת רחוב' בלשונו", התבשרנו מפי עמי הארצות, מישהם שרצו לתת ליזהר עוד תואר כבוד אחד מכל התארים שהיו לו. והרי לא היתה לו שפת רחוב כלל. אפילו את ה"סלנג" ייפה וניסח מלמעלה. הוא היה פרוזאיקן לירי של תודעה אחת, של אבל אחד, אבל על אחיו האהובים, על הארץ שאהב, ארץ פרדסים, ונכון שהטבע נראה אצלו, תמיד, כמקום שבו יהודים וערבים חיו יחד, והגירוש והגזל נראו לו כמו מעשה שלא כדרך הטבע. לכן מעטים הצליחו לחזור על מה שעשה הוא באמצעות לשונו, כי לשון אינה מספקת, וצריך גם יושר שהיה לו למכביר. ועוד רבות ידובר ביזהר, רבות משדובר בו.