שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני עם עולמי הצר, האפל והחשוך, מעודי לא השלמתי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, מאת דוד אסף, הוצאת מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 2006, 378 עמודים

ספרו של דוד אסף הוא אמנם ספר מחקר מדוקדק ופרטני - ועם זאת לשבחו ייאמר: הוא נקרא בנשימה עצורה. דווקא מפני שהדיונים ה"יבשים" של אסף אינם עוסקים בתורות החסידיות אלא בפרשות חברתיות, יש בלקח הנלמד מהקריאה בספר זה הרבה כדי ללמד על הפער העצום שבין הדת לדתיות (רליגיוזיות), הבחנה שבובר הדגיש מאוד בעקבות גיאורג זימל. בובר חיפש בחסידות את יסודות הדתיות, ומצא מה שחיפש בשפע עצום במסורת הסיפור החסידי. התורות החסידיות, לעומת זאת, היו פחות חשובות בעיניו, אך ודאי שהתחום החברתי כלל לא עניין אותו, משום שהיה ברור לו שהקבוצות החסידיות - אלו שנפלו בשבי המסגרות של הדת - איבדו כמעט כל יכולת לאמונה חיה באלוהים.

והנה, דווקא בתחום חסר משמעות רוחנית שכזה - הדת ומוסדותיה - מתמקם מחקרו של אסף. ואף שאסף מנתץ את תמונת העולם הרומנטית של החסידים, על דרך השלילה סבורני שלספר זה יש ערך רב. אפשר לראות מבעד לזגוגיות המנופצות של הדימוי העצמי החסידי את בעיית הבעיות שעליה הצביע בובר: הטוטליטריות של מסגרות הדת. אלמלא הדת היתה היום הדתיות החסידית, כך נדמה לי, נחלת הכל, דתיים כחילוניים (מושגים שכמובן כלל לא היו קיימים!). אבל, כפי שמראה כל דף בספר הזה, הצורך של הממסד הדתי לשמר את המסגרות בכל מחיר, חנק כל ניצוץ של רעננות דתית, ויצר מבנה אטום, שיחד עם סגירותו ביחס לעולם המאיים שמסביב איבד גם את דתיותו.

דוגמה יפה לכך ימצא הקורא בפרק הנוגע ללב על ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב. המחבר חושף מסמך מדהים שהתגלה בארכיונו של הסופר יעקב דינזון, ואשר הועבר לאוניברסיטה העברית. המדובר במכתב בן עשרים ושבעה עמודי מחברת שכתב טברסקי בהיותו בן עשרים ושתיים (בשנת 1910) אל דינזון, ובו תיאר לפניו את עולמו הפנימי המסויט. זו הזדמנות נדירה ביותר להכיר את עולמו הפנימי של חסיד מן השורה, שנשא את בתו של יששכר דב רוקח, הרבי מבלז, והיה מועמד כמעט בטוח לרשת את כס האדמו"רות. עם חשיפתו של מסמך זה פתח אסף צוהר לעולמו הנסתר של אדם בעל נפש רגישה, שגדל למזלו הרע בחברה נוקשה, אך מוכן היה באומץ לב נדיר לחשוף לפני עצמו - ואחר כך גם לפני אחרים - את הפן הקשה והאכזר של חברה סגורה ומסוגרת זו, שכופה על היחיד דרך אחידה של התנהגות ומחשבה.

והנה, דווקא כנגד המפקפקים בכך, יבוא מכתבו של טברסקי ויוכיח שכל אדם באשר הוא - יהא זה חכם דת איראני, פרוש סיקי או אחד מחסידי תולדות אהרן בירושלים - כולם נותרים בסתרי סתרים אכולי ספקות; כולם יודעים ומכירים יפה את העובדה שהאמת איננה יכולה להימצא אך ורק בכתבי הקודש המקובלים עליהם. אך כידוע, האדם הוא יצור מורכב ומסובך עד אין חקר, ומה שמכסה בבגד אחיד את הגוף אינו יכול לשכך את מנת הייסורים המתלווה לתחושת המחנק.

אבל בכך לא אמרנו דבר נגד החברות הדתיות, אלא על מבנה החברה האנושית באשר היא - שהרי אותו תיאור שהובא לעיל מתאים לכל בית בורגני חילוני, שבו מחייכים הבעל והאשה לאורחיהם ומעמידים פנים בשיחות הסלון שלהם שחייהם מתנהלים על מי מנוחות. על כן נדמה לי שאף כי אסף מקדיש את ספרו לתיאור הקשיים הפנימיים של החברה הדתית, אין זה בסופו של דבר אלא מבע אחד מני רבים לקשייו של היצור האנושי בסד המבנה החברתי.

יתר על כן: אסף מתאר בתמימות-מה בפרטי פרטים את מנגנוני הצנזורה של החסידים, כאילו מדובר בתופעה מוזרה ומרעישה. לקורא אף נדמה שאסף, כאותו אנתרופולוג מודרני, מגיע לשם מפלנטה אחרת לגמרי. ואולם, אין כל ספק בלבי שאם ינסה אסף לחקור את הממסד האקדמי שמתוכו הוא יוצא, ויגיע למסקנה שהממסד האקדמי חנוט ומאובן ואיננו פתוח לשאלות מחקריות מעבר לתחום המוגבל של הבנתו, ואולי אף ימצא לומר שלא נותרה "רוח" במדעי הרוח - במקרה כזה, יעמוד גם הוא במצב טראגי, הדומה למצבו של ר' יצחק נחום טברסקי בקהלו.

ברם, אשוב עתה לדיון בספר עצמו. הספר מטפל בשבעה נושאים, שהמשותף לכולם הוא היותם מקרים חריגים שכוסו במידה זו או אחרת מפני הציבור; פרשות שמחמת היותן מביכות טושטשו, נגנזו או נשכחו במהלך השנים. אסף מהלך ביער הסבוך של ריבוי השמועות וההכחשות של כל מאורע, כמי שחותר לו דרך ביערות העד ועליו לפלס את דרכו על ידי קיצוץ העשבים מימינו ומשמאלו. ואכן, המחוזות שאליהם הוא מגיע הם לעתים הפתעה גמורה.

הנה למשל מחקר מתועד היטב על ר' משה, בנו של מייסד חסידות חב"ד, שהיה כנראה מעורער בנפשו והתנצר. אסף אינו מסתפק בהוכחות הברורות שהוא מציג, אלא מנתח אגב כך את שיטות ההסוואה השונות שבהן השתמשו בחסידות חב"ד כדי שלא להתעמת עם העובדה המרה. מגמת הערפול, זו שאינה מכחישה אך מעדיפה לא לדבר על מה שאירע; מגמת התיקון, המציגה גירסה אחרת למה שאירע, במיוחד על ידי הצגת "סוף טוב" לסיפור; ומגמת ההכחשה, המוחקת מן הזיכרון את כל אותו מאורע. הבחנותיו של אסף מעניינות במיוחד משום שהן מזכירות את מה שקורה גם בעולמו של היחיד. כל אלו הרי הן טכניקות בסיסיות שעל פיהן פועל הלא-מודע כדי לטשטש, לתקן או למחוק אירועים בחיי הנפש.

סיפור דומה במידת מה הוא הסיפור שהופץ על הלמדן המתנגד ר' עקיבא שלום חיות מטולצ'ין, אך במקרה זה אכן נראה יותר כי אין בסיס לשמועות שהופצו כי הוא "יצא לתרבות רעה". בדרך אחרת מעט מתוארת אווירת הרדיפות סביב מלמד מסכן אחד שהעז לכפור בכך שרבי חיים בן עטר כתב את פירושו ברוח הקודש. הדאגה העמוקה ל"רוח" ול"קודש" גרמה לחסידים שתשתבש דעתם לגמרי, והם נישלו איש אומלל זה ממשרתו, מכבודו וממקומו. דיון אחר, מרתק במיוחד, עורך אסף סביב מאורע הנפילה של החוזה מלובלין בשמחת תורה שנת תקע"ה (1814) מחלון ביתו, נפילה שגרמה לפציעה שממנה לא קם.

ואולם, שיאו של הספר בחשיפת מכתבו האמור של טברסקי, מהעילית של חסידות בלז. ואיני יכול להימנע כאן, ברשימה קצרה זו, מציטוט מכמיר לב אחד מתוך אותו מסמך: "אני עם עולמי הצר, האפל והחשוך, מעודי לא השלמתי. ואת הניגוד שבין העולם הגדול והיפה, ובין עולמי הפעוט המכוער, מרגיש אני תדיר".

נדמה לי שמעבר לחשיפת הפרטים הזעירים של האמת ההיסטורית, מספר אסף למעשה את סיפור צמיחתה של החברה הישראלית המודרנית בזעיר אנפין. המאבק הפנימי בדת והחיפוש אחרי הדתיות היה זה שהניע את טברסקי לכתוב את מכתבו המרגש, כפי שהניע לפניו את הרבי מקוצק לכבות את הנר בשבת ולמלמל כניטשה "לית דין ולית דיין!" (ראו שם עמ' 12). האפשרויות המיניאטוריות האלו שנפתחו בתחילה כסדק מחט נהפכו לבסוף לפתחו של אולם ויצרו בסופו של דבר את הישראליות העכשווית. על חשיבות המהלך הזה בעיצוב התודעה הישראלית של היום עמד דב סדן כשכתב (כמובא שם בעמ' 16): "ישבתי בחדר האוכל של קיבוץ מרחביה והתבוננתי במסיבים... והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך מליז'נסק ושל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב" וכו' וכו'. ואולם, אי אפשר לסיים את הדיון בכך בלא להציב סימן שאלה בסופו, משום שנדמה לי שהמרד הזה נעצר בחצי דרכו והותיר את החברה הישראלית ריקה ושדודה. את כד הדת ניפצו - אך יחד עם זאת נשפך לארץ גם תוכנו: הדתיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ