זה מה יש, ועם זה נפסיד - כללי - הארץ

זה מה יש, ועם זה נפסיד

בסדיר הסתער סגן אדם קימה לבד על מחבל בבית באיתמר, והוביל יחידת סיור שחיסלה עשרות מחבלים בעזה וקיבלה צל"ש. במילואים האחרונים בלבנון איבד את האמון במפקדיו. מילא הציוד המחורבן, הפקודות האוויליות והירי מאש כוחותינו שממנו נפגע קשה פקודו וחברו הקרוב. אבל לטפול עליו סרבנות? בכיר בחטיבה: קימה סתם מעדיף להצטייר כמסכן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בשנת 2002 הייתי מפקד מחלקה צעיר ברובאית של הנדסה קרבית. היינו באזור איתמר כאשר הבחנו באנשים מדממים שיוצאים מהיישוב וצועקים 'מחבל, מחבל בתוך הבית'. וידאתי איפה בדיוק הוא נמצא, ונכנסתי. קלטתי אותו באחד החדרים, שוכב, פצוע. כשניסה לקום יריתי בו.

"יצאתי מהבית בחזה נפוח, הייתי גאה בעצמי, הרגתי מחבל, הרגשתי גבר כזה. ואז מגיע לזירה מפקד האוגדה שאומר לי: 'עם כל הכבוד ליוזמה ולהתקפיות, מה היתה הערכת המצב שלך לפני שנכנסת לבית?' כאשר השבתי לו שלא היה אף אחד בתוך הבית, הוא תהה מדוע נכנסתי בכלל, 'למה לא הזמנת די-9 והורדת את הבית עם המחבל?' שאל אותי ויצר אצלי מפנה תודעתי. הרי כל הזמן פימפמו לי בראש יוזמה והתקפיות עד שהן הפכו לאינסטינקט, באיתמר הבנתי שחתירה למגע זה לא תמיד נכון. כלומר, אם המחבל היה בתוך הבית עם האזרח, אז אין בעיה, תקוף. אבל אם אין אזרח בבית, למה לסכן חיים?"

אותו סגן אדם קימה שהסתער על המחבל בשטחים, התפרסם בסוף השבוע לאחר שהסתבך עם צה"ל בלבנון. הוא וחמישה מחייליו נכלאו בשל התנגדותם להיכנס לציר בינת ג'בייל לצורך ביצוע משימה עתירת סיכונים אך נטולת אמצעי לחימה ראויים לטענתם, שעות ספורות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף.

"מבחינתי, התובנה מאיתמר מקרינה ישירות על סוגיית הטיפול בשמורות הטבע והבונקרים שהתגלו אצל האויב במלחמת לבנון", אומר קימה לאחר שהפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדבליט, ביטל את האישום והורה לשחררם מהכלא. "אבל התובנה הזאת מתייחסת גם לקלישאות הצה"ליות המיתולוגיות: שככה זה במלחמה, שזאת המשימה וזה הציוד, שעם זה נילחם ועם זה ננצח. אחרי מחדלי המלחמה הזאת, המשפטים האלה חייבים לצאת מהלקסיקון. לוחמי חיזבאללה מחזיקים בטילי מאטיס ומצוידים באמצעים לראיית לילה למרחק 2.5 ק"מ. החייל הישראלי הכי דגול, הכי מוסרי, הכי מצול"ש, אם לא יהיה לו הציוד המתאים, והוא לא יוכל לראות מאיפה מכוון אליו הטיל הבא, יפסיד בקרב. אם זה יהיה המצב עוד ניאלץ לומר: עם זה נילחם ועם זה נפסיד".

בשנים 2003-2004 פיקד קימה על יחידת הסיור 603, שזכתה בצל"ש אלוף פיקוד דרום. לדבריו, הניסיון הקרבי בעזה רק מגביר את תסכולו לנוכח האקורדים הצורמים שליוו אותו בסיום הקרבות בלבנון, עת הוגדר כסרבן על ידי מפקדיו ובתקשורת. "בעזה נתקלנו בעשרות התנכלויות", הוא מספר, "היינו מעורבים בהריגת 72 מחבלים, בפיצוצי מבנים, סריקה איתור והשמדה של מנהרות ועמדות צלפים, ביצוע חטיפות, אירועי ירי. אבל ההישג האמיתי הוא שהיו לנו אפס פצועים בכל התקופה. יחידה 603 הפכה לשם דבר כצוות יירוט מהיר. יש אירוע? הצוות קובע את הכלים והאמצעים, בא חשוך, בא מוסווה, נותן עבודה מדויקת ונעלם. בשלב מסוים אפילו הגיעו ידיעות מודיעיניות מהשב"כ על יחידה צה"לית של מטורפים שעושים מה שהם רוצים. מודיעים פלסטינים דיווחו שהם מפחדים.

"גיבשנו צוות של 20 חיילים שחונכו על ידי מיטב המפקדים, ומרביתם עדיין עושים מילואים יחד. המח"ט, סא"ל אילן סבג, כיום מפקד בית ספר להנדסה קרבית. אל"מ פינקי זוארץ, שהיה מפקד חטיבה דרומית והיום הוא מפקד פו"ם. אל"מ יואל סטריק, מפקד החטיבה הצפונית והיום מפקד גבעתי. תא"ל גדי שמני, מפקד אוגדת עזה וכיום מזכירו הצבאי של ראש הממשלה.

"בוקר אחד עשינו תנועה של ארבעה וחצי ק"מ לאור היום בעזה. אני הייתי בראש, קלע חוד מימין, נגביסט חוד משמאל, ואיפה המח"ט סטריק? צמוד אלי, מגבי. ברור שהוא לא היה חייב להיות שם, אבל הוא היה, אלוף משנה. אחד כזה, גם אם היה אומר לי להיכנס לבד הייתי נכנס, אלה אנשים שאלך אחריהם גם אם יורו לי להסתער בידיים חשופות. אלה אנשים שאומרים לך, 'דבר, שתף, תוציא, איפה הבעיות, מה אתה צריך, תציג את דברים כפי שאתה רואה אותם, תחשוב מחוץ לקופסה'. כל הזמן דרשו ממני להתחדש, ללמוד, להתרענן, להתאמן. קרעו לנו את הצורה אבל הרגשנו את האהבה. אחרי מבצע, המח"ט סטריק תמיד היה מתקשר, מתעניין ותומך, גם כשהוא בבית עם אשתו ביום שישי. אתה יוצא לקרב עם אנשים שבטוחים בנשק שלהם, שבטוחים בתורת הלחימה, בציוד, שיעשו הכל לחלץ אותך".

המשימה: ציר בינת ג'בייל

אלא שבינתיים קימה השתחרר. והשוק הגדול חיכה לו במילואים האחרונים בלבנון. את עיקר הטענות הוא מפנה לשני אנשים - מח"ט החטיבה, אל"מ מאיר פינקל, והמג"ד, סא"ל נסים חורי.

רק במלחמה הכל התפוצץ לכם בפנים? כשהייתם במילואים בשיגרה לא הרגשתם את המחדל שבדרך?

קימה: "בתרגיל על לחימה בלבנון שערכנו בשנה שעברה דיברנו על התוכנית האופרטיווית ואני זוכר אמירות כמו 'הם חיים בסרט'. כבר אז אמרנו למפקדים שבלי ציוד מתאים לא ניכנס ללבנון. המג"ד חורי אמר לנו אז, 'הצבא ייערך לזה בהתאם ואתם תקבלו את כל הציוד הנדרש'. חוץ מזה, באימון היה ציוד אבל הוא היה שייך לבסיס האימונים ולא המתין בימ"ח ליום פקודה. כשגויסנו למלחמה המג"ד אמר לנו את המשפט הבא: 'אני לא אתן לכם לעשות משימה שאתם לא מוכנים אליה'.

"כל אחד מהאירועים שאספר כאן אולי לא חמור כל כך בפני עצמו, אבל יחד נוצרת תמונה כוללת חמורה. נתחיל עם זה שמלבד יחידות הסיור רוב החיילים בגדוד לא הוכשרו או לא היו כשירים לבצע משימות חי"ר בעורף האויב, אבל הם נשלחו לשם, ביצעו אותן גרוע, פצעו אנושות חייל שלנו וזה היה יכול להיגמר באסון הרבה יותר נורא".

המשימה העיקרית שביצע הגדוד היתה פריצת ציר באורך עשרה ק"מ בין מושב דובב לבין העיירה בינת ג'בייל, באמצעות בולדוזרים מסוג די-9, טנקים ויחידות סיור שליוו את הכלים ההנדסיים. המטרה הראשונה של הציר היתה חילוץ פצועים מחטיבה 35 של הצנחנים.

"כשאומרים לי שעל הציר יעברו פצועים, אני נכנס והציר הזה ייפתח עם או בלי ציוד", אומר קימה. "זה מכניס אדרנלין, המשימה ברורה והולכים עליה. היינו ראשונים בגדוד שנכנסו פנימה, כל הזמן הובלנו בחזית, גל נחמיאס, דרור קנדלשטיין ואני, כל הזמן ראשונים בלי שום קצין בכיר. זה לא צרם בהתחלה, כי בחוד לא חייבים ללכת בכירים, ואתה לא רוצה להפיל את המח"ט או המג"ד שלך. אבל מג"ד צריך להיות ממוקם היכן שהוא הכי משפיע, והמיקום שלו כאחרון בכוח לא היה כזה.

"בפעם הראשונה נכנסנו לציר באור יום, חטפנו מיד פצמ"רים מאזור הכפר יארון וחזרנו בזחילה החוצה. המג"ד הודה שטעינו בכניסה הזו, 'לא לקחנו בחשבון שיירו עלינו', הוא אמר אז, ואני עדיין לא מבין איך להתמודד עם תשובה כזו. בלילה נכנסנו שוב ולקראת אור ראשון הגענו לאיזה בית, מתחת לשמורת טבע של חיזבאללה. פתאום מרגמות, ואז המג"ד אומר שזה ירי כוחותינו, עלינו, כאילו שזה ירגיע אותנו. נאלצנו להישאר באזור כל אותו היום והסתתרנו במחצבה. רק בלילה יצאנו וחזרנו לדובב.

"למחרת נכנסנו שוב, בין היתר כדי לפצח באמצעות פצצות מצרר של ארטילריה בור ממולכד שחיזבאללה הטמינו על הציר. עקפנו את בינת ג'בייל ממערב ונכנסנו למנוחה במטע זיתים. במזרח היה הכפר עין עבל, שהמח"ט הגדיר כסטרילי, שחיזבאללה לא נכנס אליו. פתאום, ירו עלינו למטע. בקשר היתה דממה מוחלטת מכיוונו של המג"ד שנותר מאחור, המח"ט בכלל נותר בארץ. אז לפני שפתחתי באש ביקשתי מהטנקים מידע על הירי. רק אז התברר שזה היה טנק שנכנס למארב ובנסיגה ירה לכל הכיוונים, כולל עלינו. זה היה ירי שני מאש כוחותינו (או בכינויו הצה"לי - דו"צ).

"בהמשך היום במטע הזיתים קיבלנו פקודה לחבור לחטיבה 35 של הצנחנים, להוביל יחד פלוגת טנקים ולסייע להם בכיבוש בית החולים של בינת ג'בייל, שנמצא בפאתי העיירה מצפון. הבנו מיד שאין דבר כזה בית חולים בפאתי עיר, אז המג"ד שחבר אלינו שלף מפה רגילה לביסוס טענותיו, אבל אז התברר שהמפה היא משנת 1990 בכלל, אתה מבין? המח"ט נתן פקודה בקשר לבצע את המשימה בכל מחיר ונסים המג"ד היה על סף משבר ממש. הבנאדם מצא את עצמו באמצע לבנון, מפקד על 160 חיילים בלי ציוד, בלי תוכניות ולמעשה הוא עצמו לא ממש מיומן בעבודה הזו. פתאום גם הוא התחיל להגיד לא למח"ט, ואיזה צעקות היו ביניהם. כמובן שבוטלה המשימה לתקוע דגל על בית החולים של בינת ג'בייל".

הפציעה של דרור קנדלשטיין

קימה ביקש לצרף לראיון את סמל היחידה, חברו הטוב גל נחמיאס, בן 26, סטודנט מתל אביב, שמלווה אותו מאז ימי יחידה 603 בעזה. גם נחמיאס עבר סדרת טראומות, האחת בחטיבת המילואים, השנייה מחיזבאללה והשלישית בכלא 6. שניהם יצאו מלבנון חבולים רגשית, ועם חבר אחד פצוע אנוש מאש כוחותינו, דרור קנדלשטיין, מומחה בלוגיסטיקה ומבצעים.

"בעזה הבנאדם נתן למחבלים לזחול ולזחול במשך 300 מטר", מתאר נחמיאס את יכולותיו של המש"ק קנדלשטיין בסדיר. "בקשר אמרו לו לירות עליהם מרחוק אבל הוא דומם את כל גזרת נחל עוז וביקש לתת להם להתקרב. נתן להם לזחול שעה וחצי עד שהגיעו 50 מטר ממנו, פתח עליהם באש וחיסל אותם. זה מודל המפקדים שאני רוצה לראות לידי".

לפי נחמיאס, במהלך כל השהות במילואים קנדלשטיין הזהיר מדו"צים. "מתפקידך להגיד לא למשימה", הוא אמר לקימה כאשר התעוררה הדילמה באשר לכיבוש בית החולים, "אבל אם אתם לא אומרים לא, אני בא אתכם. בכל מקום בעזה הלכתי אחריכם ואני אמשיך ללכת. אני אצא למרות שאני לא רוצה, רק בגלל שאני אוהב אתכם, אבל תגלו אחריות ואל תצאו למשימה הזאת".

בשלב הזה מחלקת הסיור שוהה כבר 100 שעות בתוך לבנון בתחושת חוסר ביטחון, ללא מספיק אוכל ומים. לפי קימה, נוכחות המג"ד והמח"ט חסרה לו מאוד: "הם לא הובילו והיו מרוחקים, נוצר אצלנו חוסר אמון במפקדים, המשימות נראו מטופשות. גם יחידת הסיור לא היתה אורגנית, לא התאמנו ולא כולם היו כשירים. הרכב מחלקת הסיור מנה 13 אנשים בלבד, שבעה מהסדיר וחמישה שהצטרפו ובחייהם לא עשו לוחמה בשטח בנוי".

בלילה ההוא במטע הזיתים הכוח התבקש לפתוח עמדות כדי לאפשר כניסות של טנקים. קימה מספר שכל אותו ערב קנדלשטיין אמר לו, "אין לנו על מי לסמוך, אנחנו לבד כאן, מים הם לא מסוגלים להביא לנו. מה יהיה אם ניתקל ויהיו פצועים? עד שלאנשים כאן לא יעופו ידיים או רגליים הם לא יתעוררו ולא יבינו כלום. הם חושבים שזה משחקי מלחמה, קייטנה, טיול שנתי".

קנדלשטיין דיבר אבל המשיך לבצע את המשימה, לתצפת בזמן שהפלוגה עובדת על הציר עם הטנקים והדי-9. קימה: "אחד החיילים בפלוגה חשב שהוא מזהה מחבל במטע שבין הפלוגה לבין מחלקת הסיור שלנו. לכוח בפלוגה אין אמצעי ראיית לילה והוא לא יכול לוודא את החשד שלו, אז המג"ד הורה להרים תאורה, ואיפה היא יוצאת? משמאלי מאחור, אנחנו צועקים 'חדל' אבל אז נשמעות מכיוון הפלוגה שלוש יריות, אחת מהן פגעה בדרור, 20 ס"מ ממני. אני מתחיל למשש אותו, לחפש את הפגיעה, ואז מגיע לראש, כולו מלא דם, ובמצב הזה אני כבר לא יכול, אני מוצא את עצמי מתרסק, לא מסוגל, זה דרור. חלפו 26 דקות ומסוק לקח אותו לרמב"ם ומאז הוא מחוסר הכרה עד היום.

"מעבר לזה שהוא חייל שלי, וחבר, הוא גם בנאדם שהזהיר אותי, הוא אמר לי, 'תגלה אחריות'. זה שבר לי את הצורה. להגיד שהתעלמתי זה לא נכון. מצד אחד אני חייב לצאת ולפתוח את הציר המזוין הזה, אבל מצד שני אני מוביל פלוגה שאני יודע שהיא לא רואה בלילה. הרי אמרתי למג"ד לפני התקרית, שבשנייה שתהיה היתקלות יהיה בלגן. ואותו חייל שירה? בדיעבד התברר שהוא בכלל לא הבין פקודות ירי, בקושי דיבר עברית. רופא שתיחקר את האנשים בשטח אמר שחיילים נרדמו ומצב העייפות היה בשיא. איש סדיר בקרבי רגיל לישון שעתיים-שלוש בלילה, אבל איש מילואים בן 30 פלוס שבא מהבית ורגיל לקצב אחר, פתאום בום נזרק למלחמה, לא עירני, לא מאומן. אז עכשיו דרור היפה והמוכשר שוכב מורדם בבית חולים, ואנחנו רק שואלים למה, בגלל חבורת אידיוטים שלא מבינים במה הם התעסקו? באירוע הזה הם גם ביקשו אישור לזרוק רימון, ולא נתנו להם, מזל שהמאגיסט לא פתח באש כי אז היו לוקחים את כולנו.

"נקווה שדרור עוד ייצא מזה ונוכל לצחוק על זה איכשהו. אני אוכל לדלג על הכל במלחמה הזאת, על הבלגן של המעצר, הכותרות בעיתונים, הכינוי הנבזי של הסרבן, אבל דרור, אם הוא לא ייצא מזה מלא, ישר, עומד, אני אסחוב את זה אתי עד סוף חיי".

ימים של פלאזמות

לאורך כל הראיון, קימה ונחמיאס מספרים על נתק מוחלט בין מחלקת הסיור שלהם לבין הדרג הפיקודי הבכיר - מח"ט ומג"ד - ומתארים היעדר יחסים חברתיים מינימליים, "שום דינמיקה לא נוצרה בינינו". הם מדברים גם על חוסר אמון מוחלט ברמה המבצעית והלוגיסטית, ואינספור מצבים של התנהלות לא ראויה מצד מפקדיהם, במהלך הכניסות היומיומיות ללבנון והיציאות ממנה.

"גם אם המלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות, יש וצריך שיהיה סדר", אומר קימה. "קח את החבר'ה שלך, קח את המג"ד, תגיד מה צריך לעשות, סדר את המשימה, תן הערכת מצב, תן את האני מאמין שלך, לא חאפ-לאפ, די עם ה'יהיה בסדר', זה לא עובד, אנחנו חייבים צבא מקצועני. הבעיה היא ישראלית ערכית מוכרת, תרבות 'הסמוך', אבל אנשים השרישו את זה בתוך המערכת הצבאית וזה עולה בחיי אדם".

נחמיאס: "זה לא שהצבא כולו כשל, זה פרסונות מסוימות. נראה לי שגם החידוש הזה, של מח"טים שמנהלים את המלחמה מבונקרים עם פלזמות ואמצעים דיגיטליים, בינתיים הוא בא גם על חשבון הליווי של החיילים בשדה הקרב. קצינים נשארים מאחור ואומרים 'אנחנו נדאג לכם'".

"לא צריך לבטל את הטכנולוגיה אבל צריך ללמוד לנצל אותה נכון יותר, אנושי יותר", אומר קימה, בעצמו יזם סטארט-אפ באזרחות. "בסך הכל, יש מפקד שמגלה אחריות לחיי לוחמיו ויש כאלה שלא, הרי היו במלחמה מח"טים ומג"דים במילואים שנלחמו בראש הכוחות שלהם. אתה סגן אלוף, מפקד על גדוד? אתה מחויב לסוג מסוים של מקצועיות.

"אתן לך דוגמה מלילה אחד באזור בינת ג'בייל. בשלב מסוים הוחלט שמתקפלים מהשטח אבל התעכבנו בגלל שהדי-9 לא סיימו לפנות טנקים שנפגעו יום קודם. גל צעק על המג"ד, 'נסים, עוד מעט אור, מה אנחנו עושים, עפו כאן טילים אתמול. קבלו החלטה, אבל פה אי אפשר להישאר, אנחנו מסכנים את הכוח'. רק אחרי שהרמנו צעקות עליו ועל הקמב"ץ הם קיבלו החלטה להישאר במחסה במטע הזיתים. כל חיילי הפלוגה שהיו מפורקים מעייפות נרדמו מהשעה חמש וחצי עד שבע וחצי בבוקר, 70 חיילים ישנים בלי שמירה, שמונה קילומטר בעומק לבנון. חוץ מאחד, דיוויד טיילור, שהעיר אותי ואת האנשים. בשלב הזה אנחנו מעירים את המג"ד ואומרים לו, 'הדי-9 ברחו לך בלילה עם הטנקים'.

"פתאום המג"ד קולט שהכלים שהוא נשלח ללוות ירדו בלי שעידכנו אותו. היינו במטע הזיתים עם איום של ירי צלפים והחלטנו לחזור למרות שעלה האור. כשהיינו באזור המחצבה בדרך חזרה המח"ט הורה לו לחזור למטע הזיתים. המג"ד ענה לו בקשר, 'אני לא חוזר', בצעקות. הוא היה תחת הרבה מאוד לחץ, ערכי, ובמקרה הזה הוא הפר פקודות של המח"ט לטובת הכוח, כדי להציל חיילים שלו. עם כל הביקורת עליו, אנחנו מאוד מעריכים את המאמץ שלו עבורנו במקרה הזה. בפועל היה כאן נתק, ככה זה כאשר מח"ט מפעיל כוח על ידי מפה ומחשב מהעורף".

הדרן בכלא 6

קימה, בן 26, סטודנט למדעי מחשב וניהול במכון האקדמי-טכנולוגי בחולון, גדל והתחנך במגדל העמק, ומתגורר כיום ברישפון. אמו נונה, עובדת סוציאלית לשעבר, אביו הרצל הוא איש ימ"ר שהפעיל עשרות סוכנים סמויים באזור הצפון, ונסיבות הישיבה במעצר של בנו קוממו אותו מאוד. יש לו אח גדול ואחות קטנה יותר, והמשפחה עברה להתגורר בקיבוץ סער ליד נהריה.

יש לו לקימה פנים של ילד אינדיאני, הוא צנוע, רהוט ומנומס, אך באותה מידה הוא טמפרמנטי ואסרטיווי כשנדרש. החלק השני באישיותו הוא זה שהשתחרר בלילה ההוא שבין ה-13 ל-14 באוגוסט, כאשר המח"ט פינקל כינס אותם לקפ"ק1 (קבוצת פקודות ראשונה בתדריך מפקדים), שבהן הבהיר את המשימה האחרונה במלחמה: להשלים מקטע אחרון בציר בינת ג'בייל.

קימה: "בשלב הזה קמ"ן הגדוד העביר הערכות מודיעיניות על ארבע כיפות שולטות שיש בהן מחבלים: מוצב צד"ל לשעבר, שני בניינים בני חמש ושש קומות בעיירה, בור ממולכד ושמורת טבע. בקפ"ק1 המח"ט ביטל אותן על הסף, ואני הזהרתי מפני המארבים בצפון גזרת המשימה. בקפ"ק 2 אמר המח"ט, 'חבר'ה, אין פה שום דבר ודאי, ידיעות מודיעיניות הן נקודות אדומות על המפה'. זה מה שאומר מח"ט? סליחה, משהו פה לא היה בסדר. הרמנו טלפון לרכז מודיעין נוסף שאמר לנו, חבר'ה, הנתון הזה אמיתי, אמיתי לגמרי'. ואז אני אומר, חבר'ה, אנחנו לא מוכנים. גם מ"פ השריון אמר את זה. מפקד פלוגת חי"ר אפילו אמר, 'תרשום בפרוטוקול שאנחנו לא ערוכים לדבר הזה'. ואז מתחיל הוויכוח.

"נסים המג"ד שואל את חיילי הצוות שלנו, 'מי מוכן לצאת למשימה?' אף אחד לא מרים את היד. הוא שואל, 'מי לא מוכן לצאת למשימה?' כולם מרימים את היד. ואז נסים מתבאס והולך. אחרי זה בא המח"ט לדבר ואומר לנו, 'תשמעו, זה שום דבר, התוצאות המודיעיניות לא ודאיות, זה פיענוחי תצ"א, אולי יש שם ארפיג'יסט מסכן, עזבו, אתם סתם פחדנים. מחר בבוקר תתעוררו ותראו אנשים אחרים שם בפנים, ותצטערו'. הוא לא הביא שום נתונים חדשים ורק נתן לנו להרגיש פחדנים.

"אה כן, הוא אמר 'אני הולך להכניס לשם נגמ"שי פומות עם עגלות ציוד, ודי-9 עם מכל סולר של 500 ליטר'. בשלב הזה אני כבר מבועת, לאיזה משימה מטופשת הוא הולך להכניס את הכוח? האנשים יכולים לעלות באש ככה סתם. אחד הלוחמים אמר לי 'אדם בוא ניכנס ונתפלל שנצא מזה בחיים'. אמרתי לו, 'אתה רוצה לתת למזל לקבוע את הגורל שלך בלבנון? איפה הנשק שלך? איפה האחריות שלך? איפה המפקדים שלך?' נכון, לוחם צריך מזל, אבל לא כמרכיב העיקרי. בכל מקרה, לא היה כאן סירוב פקודה כי לא ניתנה הפקודה".

אחרי שהמח"ט עזב מאוכזב מחוסר ההיענות נוצר רושם ביחידה שכוחות מסוימים כן ירדו לגדר המערכת, אבל הטנקיסטים שהתבצרו בעמדתם ולא היו מוכנים לצאת, שיכנעו את מג"ד השריון בצדקתם והמשימה בוטלה סופית. למחרת בבוקר הוזמנו אדם וחמישה מחייליו למשפט אצל המג"ד.

נחמיאס: "הוא העביר לנו מסר שהוא לא רוצה להכניס אותנו לכלא, וכאילו סוכם שאנחנו נסופח ליחידה אחרת ובכך יסתיים העניין. אבל פתאום הוא שאל אם אני מודה בסירוב פקודה, אז אמרתי שלא, כי לא ניתנה פקודה. אמרתי לו, 'הרי רק שאלת מי מוכן לצאת ומי לא, יש לי עדים לכך'. הוא סירב לשמוע ושלח אותי החוצה, התייעץ עם הסמג"ד, החזיר אותי ואמר, 'אני מוצא אותך אשם בסירוב פקודה. 14 ימי מחבוש. הייתי המום".

עוד ארבעה חיילים נכנסו למג"ד, לא הודו בסירוב פקודה ונשפטו ל-14 ו-21 יום. ואז הגיע תורו של אדם קימה, שמספר: "מפקד ביחידה סיפר לי שהמג"ד אמר לו ש'צריך להוריד מאדם את הדרגות ולהעיף אותו מהצבא'. כאשר שמעתי את זה פניתי אליו ואמרתי לו שאם זו אכן כוונתו אני אסרב להישפט בפניו ואבקש בית דין. 'קח בחשבון שאני לא סרבן, יש לי עדי אופי ואתה לא תצליח להוריד לי את הדרגות מהכתפיים', הוא משחזר את השיחה, וקולו נחנק.

אחרי שקימה סירב להישפט בפני המג"ד, חבריו נלקחו לכלא 6 והוא נשלח לחקירת מצ"ח במחנה פילון. "משהו בפנים שלי לא הסתדר לו לחוקר, במיוחד כאשר התחלתי לספר לו על עצמי. הוא אמר לי, 'אני ממליץ לא לעצור אותך', וככה זה עלה עד למעלה, כולם המליצו לא לעצור, עד הפצ"ר. הוא החליט לעצור אותי ל-48 שעות כעציר לפני משפט. במקביל, מישהו פנה לכרמלה מנשה ללא ידיעתי והסיפור יצא בתקשורת. בערוץ 10 מיהרו לכנות אותנו 'סרבנים', ובדיעבד מאוד נפגעתי".

עורכי הדין גיל דחוח ויהלי שפרלינג, שאביו פנה אליהם, החלו להעלות לחץ בפרקליטות הצבאית, תוך שהם מעלים שאלות קשות על גבולות הציות ומאזכרים את עברו הקרבי של קימה (ראו מסגרת). בשלב הזה נחקרו כל החיילים הרלוונטיים בגדוד, לרבות המג"ד והמח"ט. בסיום החקירה קבע הפצ"ר מנדבליט כי החיילים לא הבינו שמדובר בפקודה ומורה על שחרורם המיידי.

קימה אומר שהוא סולד ממחאת המילואימניקים שקוראת להדחת הפוליטיקאים. מנגד נחמיאס מטיל אשמה על הניהול הכושל בצבא ובדרגים הבכירים. הזיגזג של הפוליטיקאים לא בדיוק נצרב בתודעתם בזמן התצפיות בדרום לבנון, אבל נחמיאס טוען שהוא כל הזמן שאל את עצמו, "למה לא מבצעים פעולות גדולות, נחושות, למה לא מפרקים ושורפים בתים כדי להוציא חיזבאלונים מהבונקרים. היתה תחושה של חוסר מסה. ואת זה אני אומר כתל-אביבי מנאות אפקה שנפגע מכל הדיבורים האלה על תרבות הבועה, אני לא אוסף נתונים על מגוריהם של ההרוגים, אבל אני כן יודע שאני קרבי והרבה מאוד חברים שלי ושל אחותי מהשכונה הם קרביים".

מבחינתו של קימה, השבר הוא ערכי מוסרי של החברה הישראלית, "אנחנו לא יודעים להעריך את הקצינים הטובים שלנו, לתגמל אותם ולכבד אותם. האנשים הטובים עוזבים כי הצבא לא מחבק אותם. אמרו לי שפעם היה פה אחרת, שבזמן מלחמת ששת הימים במסעדות לא היו נותנים לאנשי צבא לשלם. עכשיו, מתלוננים אצלנו על איזה יונדאי גטס שנותנים לקצינים צעירים, אז למה להישאר בצבא אם אפשר לקבל מכל חברה פרטית מזדה 3? לכן, אני עוד רוצה להיות מ"פ ומג"ד, אבל במילואים, בלי להקריב את החיים האזרחיים שלי".

זה הולך ביחד?

"זה מאוד הולך ביחד, תתפצל".* amirz@haaretz.co.il

בכיר בחטיבה: קימה מעדיף להצטייר כמסכן

הבכיר הודף את טענותיו של קימה וטוען: הוא לא מצליח לשקם את הצוות

בכיר בחטיבה הדף את טענותיו של סגן קימה והסביר את מקורן בפציעה הקשה של פקודו, סמל דרור קנדלשטיין מאש כוחותינו. הגורם אמר בתגובה לטענות, כי "המח"ט והמג"ד לא אמורים ללכת בחוד הכוח, עם זאת המג"ד פיקח על הכוח ושהה בשטח במשך שלושה ימים, ואילו המח"ט פיקד על הכוח מהמפקדה ובאחד הלילות אף נע בעצמו על הציר".

בעניין הפציעה הקשה של סמל דרור קנדלשטיין מסר אותו גורם, "בוצע תחקיר שלפי מסקנותיו, הוא נורה מאש כוחותינו כתוצאה מחוסר תיאום ומעייפות של הכוח, ולא כתוצאה מאי הבנה של הוראות הירי. באותו עניין, נראה לי שבניגוד לכוחות אחרים שסבלו נפגעים ואף אבידות בנפש, הצוות של קימה מתקשה להתאושש מהאירוע, מה שמצביע על חוסר היכולת של מפקד הצוות, קימה, לשקם את הכוח שבפיקודו ולא על מחדל בחטיבה. נראה לי שסגן קימה מעדיף להצטייר כמסכן ולא כמפקד שממשיך הלאה ומשקם את היחידה שלו".

לעניין השינה של כוחות הגדוד באזור בינת ג'בייל: "זה קשקוש, נכון שחלק מהכוח הלך לישון אחרי שעות תעסוקה רבות, אבל הקמב"צ נותר ער והיה אחראי לשמירה. הציוד ההנדסי שירד מהשטח עזב לעיסוקים אחרים ולא היה חייב לדווח למג"ד. מסיכום הלחימה עולה כי הגדוד ביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר, בין היתר בזכות האימון המיוחד שערך בחודש פברואר על המשימות האלה בדיוק".

עוד אמר אותו גורם: "הצוות של קימה לא היה אמור להוביל את השטח בלילה האחרון אלא פלוגת החי"ר, ובכלל, בכל הימים מאז נפתח הציר לא אירעה בו תקרית אש אחת, הוא שימש לחילוץ פצועים ולמעבר של כוחות שונים, כך שלקימה יש כנראה פערים בהבנת הפעולות והשטח. בין היתר הוא מתעלם מהעובדה שהציר שימש כתוואי עורפי לשתי חטיבות שפעלו לפניו.

"כאשר המח"ט הבין שקימה מתנגד ליציאה מהטעמים של הערכות המודיעין וחוסר ציוד הוא קיים אתו שיחה שבמהלכה הבטיח לספק לו לאלתר את כל הציוד הנדרש. לדברי המח"ט, במעמד הזה קימה אמר לו ש'החיילים כבר לא רוצים לצאת'. כמו כן, פלוגת השריון לא התנגדה לצאת למשימה בסופו של דבר, אלא היו לה התחייבויות ארטילריות קודמות ולכן נמנעה יציאתה והמשימה בוטלה".

מדובר צה"ל נמסר: "חקירת מצ"ח העלתה כי על אף שהמפקדים בגדוד ובחטיבה סברו כי נתנו פקודה ברורה לצאת למשימה, החיילים והקצין לא הבינו כי ניתנה להם פקודה, אשר אי ציות לה מהווה עבירה. זאת, בין היתר, על רקע העובדה כי נוהל שיג ושיח בין המפקדים לחיילים ולקצינים בגדוד, בשאלת מוכנותם ורצונם לצאת למשימה. בהתחשב בעובדה כי הספק בדבר הבנת עבירת הסירוב לפקודה פועל לטובת החשודים, הוחלט לבטל את העונשים ואת ההליך המשמעתי בעניינו של הקצין".

גבולות שיקול הדעת

פרקליטיו של קימה: המפקדים מצפים שילכו אחריהם באופן עיוור

עורכי הדין גיל דחוח ויהלי שפרלינג, סניגוריו של קימה: "במלחמה האחרונה עלה סימן שאלה לגבי גבולות הציות של קצינים לפקודות. מבחינת שיקול הדעת שיש לקצונה הזוטרה, בצבא אין אחידות. למשל, בחיל האוויר לטייסים יש שיקול דעת מוחלט לא לבצע משימה שקיבלו אם הם מוצאים שיש שוני בין המפות לבין המצב המתגלה בשטח, או כאשר התגלה לטייס כי קיימת סכנה בטיחותית. גם לקצינים ולחיילים בסיירות המובחרות ניתן שיקול דעת רחב מאוד. בשני המקרים הללו צה"ל אינו תופס את ההימנעות מביצוע המשימה (למרות שהיא בניגוד מוחלט להוראה שניתנה) כסירוב פקודה. לעומת זאת, ככל שמתרחקים מהיחידות המובחרות מוצאים ציפייה של המפקדים, שהחיילים והקצינים יבצעו משימות באופן עיוור, מבלי שיש להם שיקול דעת לא לבצע.

"סגן קימה קיבל מאלוף פיקוד דרום תעודת הצטיינות על פעולות מסוכנות ביותר שביצע באופן אישי ועם חייליו. לא ניתן לומר שהוא חושש מביצוע פעולות בעלות סיכון גבוה. אין חולק שמדובר בקצין בעל אומץ לב ייחודי. הוא הבין שהאחריות המוטלת על כתפיו כלפי עצמו וכלפי חייליו מחייבת אותו לעמדה אמיצה ונוקבת כלפי מפקדיו. גם הפצ"ר הבין כי מדובר בסיטואציה מורכבת. ציות לפקודה אינו אומר שהקצין הולך באופן עיוור אחר המפקדים הנמצאים מאחור בחדרי הפיקוד ורואים את הלחימה באמצעות הפלזמות. לדעתנו, להבא יש לתת שיקול דעת רחב יותר לקצינים שנמצאים בשטח, קרוב לסכנות. להם יש יכולת טובה יותר להעריך אותן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ