שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להשיב את שיח "הזהות היהודית" אל האדם ואל ההיסטוריה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה מרקס

המסע היהודי-ישראלי: שאלות של תרבות ושל זהותאבי שגיא. הוצאת מכון שלום הרטמן, 297 עמ', 79 שקלים

גברים חובשי כיפות בר-מצווה, נושאים ספר תורה או מוחאים כף, נראים בתצלומים של חנוכת בית-הכנסת שהוקם בקיבוץ דגניה א'. מאחוריהם עומד הרב של המועצה האזורית וחיוך של סיפוק גדול על פניו. מה המשמעות של הקמת בית כנסת אורתודוקסי בחצרה של אם הקבוצות החילונית, ששוויון ערך האדם אמור להיות טבוע בכל תא בנפש חבריה? מדוע הקיבוצניקים, המקפידים להחליט על כל ממד מחייהם, מסכימים למסור את חיי הרוח שלהם בידי מי שאורח חייו לגיטימי אבל אינו משקף את זה שלהם, ובתוך כך הופכים לאורחים בתוך ביתם שלהם? מדוע הם, שריעננו את היהדות והוסיפו תוכן ועושר לחגים קיימים, לא הסכינו לעצב להם חיים רוחניים המשקפים את גישתם ליהדות, והם קונים נוסחאות מן המוכן? בספרו החדש של אבי שגיא, המנסה להתוות שיח תרבות וזהות יהודי-ישראלי פורה, יש משום תשובה לחלק מן השאלות האלה.

בספר שלושה שערים; הראשון מתמקד בביקורת הגותו של ישעיהו ליבוביץ' (ובכך ממשיך שגיא את הדיון בספרו "אתגר השיבה למסורת"), כמקרה מבחן לאופן שבו מתנהל שיח הזהות בישראל. הכשל של ליבוביץ, לדעת שגיא, הוא סילוק התרבות והרגש הדתי מן השיח והדרת ההקשר האישי-אידיוסינקרטי. התרבות, כותב שגיא, היא ממד מהותי מכונן ומעצב בחיי האדם, ולא תוספת להווייתו הטבעית. לכן אין אפשרות לנתק את האדם מתבנית נוף גידולו ופעילותו.

שגיא מראה כיצד הדבקות בראייה דיכוטומית ואטומיסטית שיחררה את הישראלים מדיון של ממש בשאלות זהות. שער זה, המשמש מסד לבאים אחריו, כתוב בלשון פילוסופית ששביליה אינם נהירים לכל הקוראים אולי, ויש חשש שיזנחוהו ולא יבואו בשני שעריו הבאים, הכתובים באופן קולח הרבה יותר ונקראים בהנאה.

בשער השני, "ביקורת שיח הזהות היהודי-ישראלי", מבקר שגיא את השיח הישראלי המקובל בנושאים אלה, באומרו שהוא "מבטא אי-הבנה לאופן הריאלי, ההיסטורי-חברתי, שבו תרבות מתכוננת ומעוצבת; הוא אינו פלורליסטי, והוא חסר את הסבלנות הדרושה לניהול שיחה פתוחה על תרבות ועל זהות, שיחה שיש בה ממד מתמיד של סיכון עצמי" (עמ' 85). הדיכוטומיה הקיימת כביכול בין מודרניות ומסורת, אומר שגיא, אינה אלא מניפולציה שמקורה באתוס המודרניסטי עצמו, והיא הפכה את המסורת "ליש דמיוני שאינו מעוגן במציאות" (עמ' 102). זאת ועוד, לפי גישה זו, המסורת היא בבחינת מכלול נוקשה וסגור המכונן את כל ההסדרים החברתיים, התרבותיים והממסדיים.

שגיא מראה שהטעות היסודית בגישה זו היא ראיית המסורת כיסוד קפוא ומוגמר, בעוד שלמעשה היא יסוד מתהווה ודינמי. כל דור ודור מנהל דיאלוג עם מסורתו ושותף בעיצובה. כמו המסורת, גם בני האדם אינם יישויות שזהותן נתונה מראש, ולא "סובייקטים דמויי אובייקט, אשר חיים בתוך 'קופסת המסורת' ללא רפלקציה וביקורת" (עמ' 104). הם נולדים בהוויה מסוימת המשפיעה על תודעתם, הם נטועים בהיסטוריה ובתרבות והם שייכים לחברה נתונה, אבל גם מה שאנשים פוגשים ומתנסים בו במהלך חייהם הופך אותם למה שהם (עמ' 168).

שני דפוסי יסוד מעצבים את חיי האדם: הציר הדיאכרוני, דהיינו, אירועי העבר הפועלים בעיצובו; והציר הסינכרוני, דהיינו הקשרי המשמעות של ההווה הפועלים בעיצוב הזהות. היחסים הדינמיים בין שני הצירים מביאים לכך שהזהות עצמה היא דינמית. כאן היה אולי מקום להכיר בתרומתם של הוגי היהדות הליברלית לדורותיהם. הדיאלוג בין ההיסטוריה ובין ממד ההווה הינו יסוד מרכזי בהגותם - כל עמדה יהודית שלהם הנה התייצבות מודעת במתח הדינאמי שבין הצירים.

השער השלישי והאחרון של הספר בוחן את הנחות היסוד של זהות דינמית ורב-תרבותית. שגיא מציע ראייה רב-תרבותית, שבה יחידים וקבוצות שרויים בתרבותם שלהם ובה בשעה מקיימים קשרים עם יחידים וקבוצות אחרים, תוך הכרה בהבדלים המשמעותיים שביניהם. קל אולי להסכין לרב-תרבותיות בהקשר פוליטי, אבל שגיא מציע גם רב-תרבותיות קיומית, הוויית חיים מורכבת, שבה בני האדם עצמם הם רב-תרבותיים. הוויה כזו היא תובענית יותר, שכן היא דורשת נכונות לראייה מורכבת ומבוזרת של המציאות. דומה שככל שאדם חרד יותר הוא נצמד למערכות של אמונות ודעות המכריזות על עצמן כנצחיות ויציבות. ראייה רב-תרבותית זקוקה למערך נפשי גמיש ומורכב.

כתשתית לשיח זהות יהודי ראוי, מעמת שגיא בין שלושה מונחים: זהות, זיהוי והזדהות. זיהוי מוטל על האדם מבחוץ, תוך שימוש בתארים, מאפיינים וכו' (אם כי אדם יכול להזדהות גם עם המבט של האחרים עליו). הזיהוי הוא חיצוני ובמידה מסוימת שרירותי; ההזדהות היא פעולה רצונית ועצמית, חיונית, אך לא מספיקה, לאימוצה של זהות. על מנת שהזדהות של אדם תהפוך לזהותו, עליו לרצות להיות שותף בקבוצה הנתונה ולאמץ את זהותה ואת הפרקטיקות הנהוגות בה, באופן שבו הקבוצה מפרשת אותן.

שגיא מצר על כך שהחברה הישראלית מתמקדת בשיח זיהוי, שיש בו צד אובייקטיבי, ובשיח הזדהות, שכל כולו סובייקטיבית. המשותף בין הגישות המהופכות האלה, אומר שגיא, הוא משבר הזהות וויתור על הקשרים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים, שהם ההקשרים הבסיסיים המכוננים אותה. קל לבצר את הזהות על-ידי ראיית הזולת כדמון (כך בחוגים חרדיים) או על-ידי גישה פטרנליסטית שמניחה כי החילוני הוא בבחינת תינוק שנשבה ויש לסייע בידו להתחבר ליהדות אותנטית (כך בחוגים דתיים-לאומיים).

שיח זהות הוא תובעני וחמקמק יותר ודורש מהלך של רצוא-ושוב בין הציר הדיאכרוני-היסטורי ובין הסינכרוני. קריאה לדינמיות תובענית כל כך חזקה עליה שתתאים ליחידים ולאו דווקא לציבורים שלמים, אבל ייתכן שזו דרכו של עולם ואין להצר על כך - ישפיעו המעטים על הרבים.

דומני שהמכשול החמור ביותר לשיח הזהות הוא התועלת שמפיקים חלק מהמתדיינים מאי-קיומו של שיח נאות. הממסד האורתודוקסי זוכה במדינת ישראל למעמד הגמוני ובלעדי, החופן בחובו תקציבים, משרות וכוח. אין לשער שמישהו יסכים לוותר על מעין אלה באופן וולונטרי. שומה על הדיון להתמודד עם מכשול זה.

הזהות ששגיא מדבר עליה מוותרת על גישה מהותנית, הרואה את ה"אני" כקיים לעצמו ומציעה במקומה תפיסה קונסטרוקציוניסטית, ה"מדגישה את האופי הפרגמנטרי, הדיאלקטי והסותר שבזהות האנושית, שהיא פרויקט של חיים" (עמ' 217). הזהות אינה בבחינת יש נתון שאותו יש רק לברר ולחשוף; זהות היא עניין דינמי העולה וצומח תוך שיחה והוויה. הוויתור על תפיסה מהותנית מעלה על הדעת מיד את שאלת הגבולות שעליה עומד שגיא: מי נכלל במסגרת שיח הזהות ואת מי ה"דמיון המשפחתי" אינו יכול להכיל? האם זהות של יהודים למען ישו, למשל, תתקבל אצלנו כזהות יהודית לגיטימית?

מה שנראה כהתבטלות של רוב הישראלים, ובכללם חברי דגניה א', בפני היהדות ה"אותנטית" מצער פעמיים: ראשית, משום שהם מאמצים את תפקיד נהגי העגלה הריקה, שאין להם כביכול עם היהדות ולא כלום משל עצמם והם טפלים לנציגי הדת; שנית, רוב הישראלים מכניסים את האורתודוקסים לכלוב מוזהב, באומרם: "אתם תהיו היהודים שלנו". בכך הם מוותרים על אפשרות של ממש לשיג ושיח, על זכותם לשכנע, להשתכנע ואף להישאר באי-הסכמה.

השפה הנינוחה שבה דן שגיא בהתוויית התשתית הראויה של כללי שיח-תרבות עומדת בדיסוננס מרתק עם השיח העצבני והתעמולתי שמתנהל בארץ בדרך כלל; בעצם מעשה קריאת הספר יש לפיכך משום גאולה פורתא.

אבי שגיא מספריו הקודמים של אבי שגיא, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן: "קירקגור: דת ואקסיסטנציה, המסע אל האני" (1992); "אלו ואלו: משמעותו של השיח ההלכתי" (1996); ו"יהדות: בין דת למוסר" (1998)

הרבה ד"ר דליה שרה מרקס מלמדת ליטורגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים ובאוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ