בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו

אי אפשר לדון בשאלות של פוליטיקה וחברה, גם היום, מבלי לקרוא את "האמנה החברתית", מסתו של ז'אן ז'אק רוסו משנת 1762, חיבור שפרשנים לאורך השנים ראו בו את ראשיתה של המחשבה המודרנית על זכויות האדם ואחרים את ניצני הטוטליטריות. זאב שטרנהל על תרגום חדש ומבואר לאחת היצירות החשובות שראו אור בעולם המודרני

תגובות

האמנה החברתית ז'אן-ז'אק רוסו. תירגם מצרפתית: עידו בסוק.
הוצאת רסלינג, 227 עמ', 84 שקלים

כמו רוב ההוגים הגדולים באמת בתולדות המערב, פתוחה יצירתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו לפרשנויות שונות ולסוגי קריאה שונים; כמותם, גם הוא מעורר תגובות קיצוניות. הדבר נובע לא רק מהעמדות והדעות שעמן מגיע כל קורא אל היצירה, אלא קשור לעצם מהותה של המחשבה המדינית: כל הוגה דעות הוא בן-זמנו ומתמודד עם הבעיות של זמנו; אבל הוגה דעות חשוב הוא זה הפורץ מעבר לתקופתו, ופונה לשאלות העומדות מעל לזמן ולמקום. אפלטון, מקיאבלי, לוק, ברק או רוסו, כתבו למען בני זמנם. הם חיברו פמפלטים לצורכי השעה, אך תוך כדי כך נתנו תשובות לשאלות בעלות אופי אוניברסלי: הם חשבו על טבע האדם, על מהות החברה, על מהות הכפייה המדינית, על החיים הטובים ועל המשטר הרצוי. רוסו שייך לאותו מועדון אקסקלוסיבי של הוגים, שעבודתם נותרה בעלת ערך הרבה מעבר לזמנם, ושאפשר וצריך לקרוא בעבודותיו כאילו נכתבו למעננו.

*

לפרסום "אמנה החברתית", בשנת 1762, הקדים רוסו שני מאמרים אחרים; המסה הראשונה, משנת 1750, על המדעים והאמנויות, היתה לא יותר מפרובוקציה מבריקה ולא מזיקה. לא כן המסה השנייה, "על מקורו ויסודותיו של אי-השוויון בין בני אדם" (1755), שכבר היתה הישג נדיר. בטקסט בן קצת פחות מ-100 עמודים הציג רוסו אלטרנטיבה חילונית לספר בראשית. הוא שירטט את תהליך היווצרותה של החברה ואת התהוות יחסי שליט-נשלט, ותוך כדי כך העלה על הכתב את המחאה החברתית מרחיקת הלכת ביותר שנכתבה עד אז.

זוהי מסה על אנתרופולוגיה פילוסופית אבל גם פמפלט השולל את הסדר הקיים באופן רדיקלי; רוסו התקומם לא רק נגד הקיטוב בין עושר לעוני אלא נגד הקניין הפרטי עצמו וראה בו את מקור החולי החברתי, הניצול ואי-הצדק. ב"וידויים" הוא יחזור למוטיב הזה, ויתאר את שנאתו העזה לניצול ולמנצלים במונחים קרובים מאוד לביטויי האיבה של ז'אן פול סארטר כלפי הבורגנות.

"האמנה החברתית", המסה המפורסמת ביותר של רוסו, פורסמה כאמור בשנת 1762. במסה קובע רוסו כי החירות היא המטרה המשותפת לכל בני האדם. האוטונומיה של היחיד היא סימן ההיכר של "האנושיות": בני אדם חייבים לשאוף לאוטונומיה, כי אחרת יהיו משולים לעבדים או לבעלי חיים.

מכאן עולה מעצמה השאלה העיקרית: כיצד לממש עקרונות אלה בחברה? כיצד להבטיח שזכותו הטבעית של האדם לחירות תישמר לו בחברה ושהוא יישאר אדון לעצמו, ובכך יממש את מוסריותו גם בחברתם של בני אדם אחרים בעלי אותן זכויות? מה לעשות כדי שבני האדם יוכלו לשלוט בעצמם מבלי ליצור יחסים של תלות בינם לבין עצמם? בצורתה הפשוטה ביותר, הבעיה שניסח רוסו היא כיצד להבטיח את חירות היחיד ובאותו זמן לתת לחברה ולמדינה את מידת הסמכות המוסרית שבלעדיה אין שלטון ראוי לשמו.

רוסו ידע כי הוא מתמודד עם שאלה שספק אם יש לה פתרון; במסתו על הממשל בפולין, הנחשבת לשמרנית ביותר שכתב, הוא מודה שהבעיה הפילוסופית העומדת בפניו משולה לניסיון גיאומטרי לעגל את המרובע. והוא לא טעה: זהו המקור לעושרה האינטלקטואלי של יצירתו, לקסם שהילכה על דורות של קוראים, אבל גם המקור חולשותיה.

בנקודה זו מתפלגת ההתמודדות עם יצירתו של רוסו לשני מחנות, שספק אם אפשר בכלל לגשר עליהם. הפרשנות הליברלית מצביעה על כך שהחברה אצל רוסו היא מכלול של פרטים המרכיבים אותה, ו"הרצון הכללי" זהה עם "רצון הכל" או עם "רצון הרוב". לעומתה סבורה הפרשנות הטוטליטרית כי החברה במחשבת רוסו היא ישות בעלת זהות משלה ורצון משלה, וכי היא זכאית ואף מחויבת לכפות על האדם את חובת ההיענות לאותו "רצון כללי", שלא ברור כיצד הוא מתהווה ומי מייצג אותו.

בניגוד לאסכולת הפרשנות הליברלית, הגורסת כי אצל רוסו החוק הוא שמכריח את האדם להיות חופשי בכך שהוא מטיל סנקציה מיידית על כל עבריין, ועבריין הוא כל מי שפוגע בחירותו השווה של כל פרט בחברה, לפי אסכולת הפרשנות הטוטליטרית אין אצל רוסו הכרעה באשר לשאלה מי זכאי לדבר בשם "הרצון הכללי". לפיכך, אם "הרצון הכללי" איננו זהה עם "רצון הכל" או עם "רצון הרוב", כל מי שמשוכנע שהוא זה שיודע מהו "הרצון הכללי", או מהי טובת החברה האובייקטיבית, רשאי לקבל החלטות בשם הכלל ולהטיל את מרותו על כל יחיד. מקבל ההחלטות יכול להיות אדם אחד, קבוצת אנשים או מעמד חברתי: הדיקטטור יכול להיות כל מי שמשוכנע שהוא המייצג את הרצון הכללי, הווה אומר את האינטרס הקיבוצי האובייקטיבי.

אחד הנציגים המובהקים של גישה זו היה מורי ורבי הגדול יעקב טלמון; ספרו הראשון, "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית", יצא לאור בתחילת שנות ה-50, בעיצומה של המלחמה הקרה, וזכה מיד בהצלחה גדולה. זהו ספר מבריק, מלומד, מרחיק ראות אם כי גם שנוי במחלוקת (עובדה זו אין בה כדי לפגוע בהישגו של טלמון, כי עבודות רבות המעוררות למחשבה שנויות במחלוקת).

לטלמון נודע מקום מיוחד במחקר הרוסויאני, כי ההיסטוריון הירושלמי העמיד תיזה הרואה בצמיחת הטוטליטריות תוצאה של תהליך מנטלי ואידיאולוגי המעוגן באמנה החברתית. טלמון הוא גם זה שראה את מחשבת הנאורות של המחצית השנייה של המאה ה-18 כמזוהה עם משנתו של רוסו ולמעשה עם האמנה החברתית. כפי שמראה עמוס הופמן בדברי המבוא החשובים למהדורה החדשה של האמנה, טלמון גילה בדרישתו של רוסו, לפיה "מי שיסרב לציית לרצון הכללי יאלץ אותו כל הגוף (המדיני) לעשות זאת" וכך "יאולץ הסרבן להיות חופשי" (עמ' 31), את יסוד הדיקטטורה של השמאל.

החוליה הראשונה בשרשרת היתה בעיני טלמון הדיקטטורה היעקובינית של שנת 1793. טלמון סירב להכיר באפשרות שאצל רוסו, הכפייה המופעלת על היחיד אינה שונה במהותה מהכפייה המוטלת על ידי החוק על מי שעובר על הוראותיו. אך למעשה, טענתו האמיתית של טלמון מכוונת נגד מה שהוא ראה כניסיונו של רוסו לעקור את הקונפליקט שהוא מעצם מהותם של החיים החברתיים. הוא סבר שחתירתו האוטופית של רוסו לקראת כינון חברה הרמונית היא בשורש הטוטליטריות של השמאל. לפי טלמון, כדור השלג החל מתגלגל במאה ה-18, כאשר תורת הזכויות הטבעיות תפסה את מקומן של הדת ושל אימת החטא הקדמון. כתוצאה מכך פרחה התפיסה כי האדם הוא טוב מיסודו ואם רק יוסרו העיוותים שהערימה על דרכו ההיסטוריה, הוא יבנה לעצמו בכוח תבונתו עולם מושלם. כל העיוותים החברתיים נתפסו כפרי ההיסטוריה ולא כתוצאה של טבע האדם.

מבחינת טלמון, רוסו תרם תרומה מכרעת לתפיסה זו וכן לביטחון שאפשר להביא לידי הרמוניה את המאוויים, את השאיפות ואת האינטרסים של בני האדם. בה בעת, פילוסופיית הנאורות למדה כי שמורה לבני אדם הזכות לאושר. התביעה לאושר גרמה לכך שתורת הזכויות הטבעיות גלשה לתועלתנות גסה, וחוסר האפשרות לספק את שאיפותיהם החדשות של בני האדם עשו אותם לאומללים יותר מבעבר. אך האוטופיזם לפי טלמון הוא יותר מזה: הוא מניח שלהיסטוריה יש מטרה ועל מנת לממש אותה יש לשנות את הסדר החברתי מן המסד עד הטפחות.

תפיסה זו, שבעיני טלמון היא הרת אסון, צברה כוח רב ערב המהפכה הצרפתית, עד שהיתה בזמנו למכנה משותף לקומוניזם, לסוציאליזם ובעצם לכל הזרמים של השמאל. במאה ה-19 רווחו סיפורים לרוב על איך הלהיבו מנהיגי המהפכה, ובמיוחד ז'אן פול מרה, את צאן מרעיתם צמא הדם על ידי קריאה באמנה החברתית בקרנות רחוב (מי שלימד פעם את רוסו, או מי שלמד אותו באוניברסיטה, יודע שאפשר להשתמש במסתו לצרכים רבים, אך שלהוב המונים אינו אחד מהם...). בסופו של דבר, הטוטליטריזם הינו תוצר של פולחן התבונה, של סירוב לקבל את דין ההיסטוריה, המסורת, המנהגים והדעות הקדומות. את הרעיונות האלה פיתח טלמון לכל אורך שנות ה-50, אך ראשיתם, ומבחינות רבות עיקרם, טמונים בעיונו ב"אמנה החברתית". ישנן כמובן מסקנות אחרות, ואף מנוגדות לגמרי, שאפשר להפיק מהקריאה ברוסו ומהתבוננות בנאורות, אך זוהי כבר סוגיה אחרת.

*

מתחילת הדרך עוררה עבודתו של רוסו תגובות קוטביות; לא מקרה הוא שאחד מראשוני מבקריו הקשים היה, 30 שנה לפני המהפכה הצרפתית, הפילוסוף אדמונד ברק, אבי השמרנות והניאו-שמרנות גם יחד. ביצירתו הראשונה, משנת 1756, סאטירה על "החברה הטבעית", הווה אומר על הפילוסופיה של הזכויות הטבעיות ועל הרציונליזם, יצא ברק בהתקפה על המסה על אי-השוויון. מאז ועד ל"הרהורים על המהפכה בצרפת" (משנת 1790), קבע ברק את הפרמטרים הכלליים של המאבק ברוסו, ובפתרונות שהציע לשתי שאלות היסוד של הפילוסופיה הפוליטית מאז הפרה-סוקרטים: טיב היחסים הראויים בין היחיד לחברה ובסיס הלגיטימיות של הכפייה המדינית. ברק שלל את מושג הזכויות הטבעיות, שממהותן הן זכויות אוניברסליות; הוא התנגד גם לעצם יכולתה של התבונה לשמש מכשיר בעיצוב חייהם של בני אדם. לקו מחשבה זה היתה המשכיות לכל אורך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20.

בצד השני של המתרס התייצב קאנט; הוא ראה ברוסו את מורהו הגדול, מי שלימד אותו לכבד בני אדם והנחיל לו את תפיסת החירות. קאנט ראה במושג "הרצון הכללי" ביטוי לתפיסה שלפיה אין בני אדם צריכים להישמע אלא לחוקים שהשתתפו בחקיקתם. זו היתה משמעות החירות לפי רוסו, ובה ראה קאנט את הישגו הגדול של קודמו.

כעבור 100 שנה העלה ניטשה את רוסו לגבהים חדשים; לרוסו של ניטשה היו שתי פנים: מצד אחד היה זה האויב הגדול, הננס האימתני הניצב על מפתן הזמן החדש ובתביעותיו לשוויון מבשר את המרד הגדול של הנחותים; ומאידך היה זה ענק שכמוהו לא היו בתולדות התרבות אלא מתי מעט. ישנן שלוש תפיסות של אדם, כתב ניטשה: האדם לפי רוסו, האדם לפי גתה והאדם לפי שופנהאואר. גם אביו האמיתי של הליברליזם הצרפתי, בנז'מין קונסטן, אינו חשוד באהבה לתפיסתו הפוליטית והחברתית הכוללת של רוסו. למרות זאת קונסטן, שאינו מוכר כמו טוקוויל אף שהיה הוגה דעות מעמיק לא פחות, הצליף ב"אוסף העלוב של מוחות נחותים" המבקשים לפגוע בתהילתו של רוסו.

ואכן, מעבר לעובדה שאפשר לראות ברוסו שמרן ומהפכן גם יחד, אבי הליברליזם והטוטליטריות בעת ובעונה אחת, איש הנאורות הרציונליסטית ושולל הנאורות, הוגה שידע להעמיד מול התבונה את עולם התחושות והרגשות, השפעתו של רוסו מוסברת קודם כל על ידי המעמד הסגולי שהוא ייחס לפוליטיקה. להוציא את אתונה של המאה ה-5, המאה ה-18 - שמבחינות מסוימות אפשר לראותה כמסתיימת רק עם גמר מלחמות נפוליאון - היתה התקופה הגדולה ביותר שידעה המחשבה המדינית. זה היה הזמן שגובשו התפיסות המודרניות של היסטוריה, פוליטיקה ותרבות. לכן היתה הנאורות קודם כל תנועה פוליטית. רוסו, כמו וולטר, סבר שרק הפוליטיקה מסוגלת לשנות את חייהם של בני אדם. בעיניו היתה החירות הפוליטית תנאי בל יעבור לכל חירות. במובן זה הוא ייצג את זמנו ובאותה עת הוא פונה גם לעולמנו שלנו.

זוהי יצירה קשה אך מרתקת, אחת החשובות שראו אור בעולם המודרני. צריך להודות להוצאת רסלינג על שהביאה אותה בלבוש עברי חדש, פרי עבודתו של עידו בסוק המדויק והאלגנטי, מלווה בכמה מאות הערות מועילות. אפשר להתווכח על בחירה כזאת או אחרת של המתרגם אך אלה פרטים חסרי חשיבות. המבוא והעריכה המדעית של עמוס הופמן גם הם ראוים לשבחים.

ז'אן ז'אק רוסו

הפילוסוף והסופר ז'אן ז'אק רוסו נולד בז'נבה בשנת 1712. הוא הגיע לפריס בשנת 1731 ואחרי זמן קצר השתקע בה. בשנת 1751 הוא מפרסם את חיבורו החשוב הראשון, "מסה על המדעים והאמנויות" ובשנת 1755 את חיבורו הגדול "על מקורו ויסודותיו של אי-השוויון בין בני האדם". בשנת 1761 רואה אור הרומן החשוב שלו, "אלואיז החדשה", שזוכה להצלחה גדולה בצרפת, ושנה אחר כך המסה "האמנה החברתית". חיבורו האוטוביוגרפי, "וידויים", רואה אור לאחר מותו, בשנת 1778

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, "Les Anti-Lumieres du XVIIIe siecle a la guerre froide" ראה אור השנה בצרפת בהוצאת Fayard



"מרה נרצח", ז'אק לואי דויד, 1793. הציור נמצא במוזיאון המלכותי לאמנות בבריסל


ז'אן ז'אק רוסו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו