בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה למכת-הנגד המקדימה

תגובות

תוצאות המלחמה עוררו דאגות קיומיות גם אצל מי שמושרשים בהוויה הישראלית ולחמו במלחמות קשות יותר. רבים מהם שואלים: מה היה לנו. השאלה עולה דווקא משום שבמובן הצבאי זו לא היתה מלחמת קיום. אם זו התוצאה מול ארגון גרילה קטן, שואלים הדואגים לעתיד, מה יקרה כשניאלץ להילחם בסורים, באיראנים, או בקואליציה ערבית רחבה אף יותר?

רוב התשובות המושמעות מאז החל להתברר (כבר בעיצומה של המלחמה), שבצה"ל, כמו במערכת המדינית, יש ליקוי מאורות, מתרכזות בכשלים טקטיים. היינו: בבחירת דרכי פעולה שגויות, בלוגיסטיקה חורקת, בליקוי מודיעין ובחוסר ניסיון וחוסר כישרון של הדרגים הצבאיים והמדיניים הבכירים. במתן תשובות בתחומים אלה תתרכז כנראה גם ועדת וינוגרד.

ספקי התשובות הרשמיים, אך גם האחרים, מתעלמים מהשורשים התודעתיים, התרבותיים והחברתיים שהזינו את הקונצפציה הצבאית שקרסה בלבנון. לכן אסור לסמוך על דברי בכירי צה"ל והצמרת המדינית, שאם חלילה תתרגש עלינו מלחמה מסוריה או איראן, "הכל יתנהל אחרת". עד שלא תשתנה התודעה והאנשים המובילים לא יתחלפו - מה שהיה הוא שיהיה.

אם ראש הממשלה ושר הביטחון - מדובר בפן הפרסונלי, לא הפוליטי - ימשיכו לכהן בתפקידיהם, אם רוב אלופי המטה הכללי וגם כמה מפקדי אוגדות וחטיבות ימשיכו להחזיק בקרנות המזבח - שום דבר לא "יתנהל אחרת". אם לא נקיים, על פי הימים הנוראים שבפתח, את הציווי היהודי של "נחפשה דרכינו ונחקורה" - כשלי לבנון, בחומרה רבה פי כמה, עלולים לחזור על עצמם. אם תפישת הביטחון הלאומי לא תשתנה - דפוסי המחשבה האופרטיוויים ששלטו במלחמה בלבנון, אם גם בשיפורים ארגוניים וטקטיים, ימשיכו להכתיב את תודעת הלחימה גם במלחמה הקיומית מול איראן שתתרגש עלינו, ועל כך יש תמימות דעים רחבה, בעתיד הלא רחוק.

מלחמת לבנון השנייה נפתחה באיחור של שנים אחדות. כל זאת בעיקר בשל מגבלות של לגיטימציה, שישראל הגבילה את עצמה בהן במשך יותר משלושה עשורים. במו ידינו ויתרנו על הדוקטרינה שעליה התבססה תפישת הביטחון, והחיים, של ישראל: הזכות למתקפת-נגד מקדימה.

בשל השתלטות התקינות הפוליטית גם על החשיבה הצבאית הוצאנו מהשיח הלגיטימי, בוודאי האזרחי, את הזכות למכת-נגד יזומה. זה התחיל בחוסר תגובה ב-1969, לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה (אף שהיתה לגיטימיות לכך עקב הפרת הסכם כתוב וחתום בידי מצרים), לנוכח קירוב טילי קרקע-אוויר מעומק מצרים לתעלת סואץ - על המשמעויות הקטסטרופליות של חוסר תגובה זה שלוש שנים אחר כך. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים, עם סירובם של גולדה מאיר ומשה דיין לאשר לחיל האוויר להנחית מכת-נגד מקדימה כשכבר היה ברור שהמתקפה המשולבת של מצרים וסוריה צפויה בתוך שעות אחדות.

זאת גם הסיבה העיקרית לחוסר המעש בשש השנים האחרונות לנוכח הצטיידות חיזבאללה באלפי רקטות ולנוכח המתקפות והחטיפות שקדמו לחטיפה האחרונה. תחושת חוסר הלגיטימציה היתה אחד הגורמים להימנעות מפעולה מבצעית גם במלחמה האחרונה ולחוסר היכולת להכריע אפילו את חיזבאללה. כך עלול להיות גם כשנהיה משוכנעים, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, שסוריה עומדת לצאת למתקפה. על אחת כמה וכמה, אם נניח לאיראן לתקוף ראשונה. את המחיר שוב ישלם העורף, ובממדים שלא ידענו כמותם.

בלא חזרה בתשובה בנושא הגורלי הזה - היינו, בלא שיבה מוכרזת, חסרת תסביכים, לדוקטרינת מכת-הנגד המקדימה - המקום המסוכן ביותר ליהודים לחיות בו, אולי אף להתקיים בו, יהיה "המקלט הבטוח ליהודים"; כלומר, מדינת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו