בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוף-מים חולני שהוטל ליבשה

כיצד הצטלבו שוב ושוב דרכיהם של רחל המשוררת ויוחנן רטנר, שלו כתבה את שלושת השירים ברוסית, אשר התגלו פתאום והמתפרסמים פה לראשונה

תגובות

האומנם משונה כל כך הרעיון ששלושה שירים של רחל יצטנעו כמותה בעליית הגג, ויחכו שמונים שנה לצאתם לאור בראשונה? לפני שעזב את תפקידו ככתב לענייני חיפה של "הארץ" סיפר דוד רטנר בחדר "תרבות וספרות", כי בגנזיו של אביו שמורים שלושה שירים שכתבה רחל בלובשטיין ברוסית לסבו בשנות העשרים של המאה שעברה. ושלא כגילויים פתאומיים אחרים המגיעים מפעם לפעם אל מערכות העיתונים, התקבל הדבר מיד על הדעת. הרי מי כרחל נחבא ונוכח כל כך בספרות העברית גם מקץ שמונים שנה?

כך החל המסע לגילוי השירים בנסיעה לחיפה, עירו של יוחנן רטנר, האיש שרחל כתבה לו את השירים. בבית המידות שתיכנן, המשקיף על מפרץ חיפה ועל הרי הגליל, מתגוררת היום משפחת רטנר. הבית ראה מלחמות רבות, ממלחמת העולם השנייה ועד לטילים האחרונים שנחתו במפרץ חיפה, אבל שיריה של רחל נשמרו בו בבטחה כל השנים. יחד אתם נשמרו עדויות רבות למפעלו המעורר השתאות של יוחנן-יבגני רטנר - קצין בצבא הצאר, איש "ההגנה" ואלוף בצה"ל, אדריכל ופרופסור בטכניון. בסיפורו של מיכאל בנו, על אביו, נדמה שהפגישה עם רחל היתה פרט אחד בעלילות מצעדי גבר; פרט אחד ואפילו שולי בחיים שהוקדשו לצבא ולאסטרטגיה.

"אבי נולד באודסה ב-1891, למשפחה מתבוללת ועשירה. לא היה להם כל קשר לדת או לציונות, ואחרי פרעות 1905 הוחלט לשלוח את אבי ללימודים בגרמניה. ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר אבי לחופשת מולדת, ועד מהרה גויס לצבא הצאר. בכל גלגולי המלחמה בלט רצונו לשרת בתפקיד קרבי, עד שבסופה הוא שירת בדיוויזיה הסיבירית וזכה פעמיים לאות הצטיינות. עם המהפיכה עבר אבי לצבא האדום ושימש ראש מטה הדיוויזיה במסע הלחימה באוקראינה. אחרי המלחמה הוא חזר לאודסה, ושם נוצר הקשר הראשון שלו עם הציונות. הוא הכיר את רחל כגן, שנחשבה אלמנת מלחמה מפני שבעלה לא חזר מהמלחמה, והתאהב בה".

ברשימותיו האוטוביוגרפיות, שכונסו בספר "חיי ואני" (הוצאת שוקן, 1983, תירגמה מגרמנית רנה קלינוב), כותב יוחנן רטנר על נסיבות פגישתו עם רחל המשוררת. באחד מערבי אודסה "הופיעה עוד רחל, בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעל חזה שקוע במקצת וזוג עיניים נהדרות - אחיינית של רחל שטיין, רחל בלובשטיין שעתידה היתה להיות הגדולה והעממית במשוררות ישראל. אך במבט ראשון נראתה כעוף-מים חולני שהוטל ליבשה שלא-בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה. ואכן חולה היתה, ואומללה".

רחל בלובשטיין נתגלגלה לאודסה בסוף מלחמת העולם הראשונה, אחרי שהשלימה את לימודי האגרונומיה בטולוז שבצרפת ב-1915. שנתיים קודם לכן נסעה לשם כך לטולוז שבצרפת, מקץ ארבע שנים בארץ ישראל. באודסה שימשה מורה בבתי ספר לילדי הפליטים היהודים, שמהם נדבקה בשחפת. ברכה חבס כתבה באחרית הדבר ל"שירי רחל": "שנים רבות לאחר זה שבה וסיפרה לא אחת על ילדי הרעב ברוסיה באותם הימים. ונפלא היה לשמוע את המיית הרגשות העמוקים והאהבה הגדולה אשר אהבה את ילדיה אלה וכיצד נחרתה בלבה דמותו של כל ילד וילדה. זו התקופה שבה נטלה לראשונה עט סופרים בידיה. רוסית כתבה, אבל רוחה ולבה היו כבר בארץ ישראל... ברשימתה 'על שפת הכנרת' כתבה: 'אומרים סגולת פלאים למי הים: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם ריוו כאן את צמאונם?"

רחל היתה בת גילו ומולדתו של יוחנן רטנר, ושניהם עמדו לפני שינוי מכריע בחייהם. וכך הוא ממשיך ומספר בזיכרונותיו: "הותר לה לשוב לארץ, אולם בינתיים נאלצה לחכות להיתר יציאה ולאונייה שתזדמן. היה סתיו אפור וקר ולא היתה פרוטה בכיסה; רחל שטיין סידרה לה עבודה קלה באמצעות הענף האודיסאי של משפחת ויסוצקי, שכבר סייעה לרבים כל כך: הוטל עליה לטייל עם הילדים. עדיין באו עליה חליפות התקפות דיכאון; עתים היתה מקמצת במלים ועתים מתפרצת בראש. אך היו שעות בהן זהרו עיניה והפיצו גצי שובבות, כמו שבו ונתלקחו בזיכרון השמש, העמל, הסכנות, האהבהבים בגליל, לשפת הכנרת. (...) תעמולתה של רחל בלובשטיין (היתה) ספרותית יותר מאשר תכליתית. היא סיפרה: 'אתם בכלל מסוגלים לתאר לעצמכם את הארץ? בחורף ספות גשמים עד שהאדמה הופכת עיסה אחת, רוחות סער שאין לעמוד בפניהן; ובקיץ לוהטת השמש ושורפת את הכל עד שההרים סביב-סביב מאפירים ומצהיבים ובאדמה נבעים סדקים עמוקים'".

ב-1919 חזרה רחל לארץ ישראל באונייה "רוסלאן", המסמלת את תחילתה של העלייה השלישית. היא לא שבה אל דגניה וכנרת, מחוזות געגועיה, "לא רק משום מחלת השחפת אשר מנעה ממנה נטילת חלק בעמל המפרך של היישוב החקלאי דל האחיזה והאמצעים, אלא בעיקר משום שעולמה הרוחני של הקבוצה, שבה נשמע מגוחך מושג כמו 'פוטוריזם', שרחל הביאה עמה מרוסיה, כמין שבשת מגוחכת, היה עתה צר וזר לה" (דן מירון, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", עמ' 15). רחל החלה איפוא בתקופת חייה האחרונה, שבה עברה מעבודת השדה לכתיבה בערים הגדולות, ובעיקר ירושלים ותל-אביב.

גם חייו של יוחנן רטנר עמדו להשתנות בתכלית; בעקבות התוודעותו לציונות החל למלא תפקיד פעיל בהגנה היהודית באודסה. הוא חזר לגרמניה ללימודי אדריכלות, וממנה הגיע לארץ ישראל ולירושלים. רחל כגן שכרה לו חדר במתחם הכנסייה הרוסית ברחוב הנביאים - ממש ליד חדרה הקטן והדל של רחל בלובשטיין. הנה כך שבו והצטלבו דרכי השניים. הפעם לימדה רחל את העולה החדש עברית, אבל שלא כפי שלמדה היא, כידוע, שוחחו השניים ביניהם רוסית, והמשוררת כתבה לתלמידה שלושה שירים - אלה השירים המופיעים לעיל. על אחד מהם כתבה, בעברית: "ליבניה, אם ידע את שעורו", בניסיון ראשון לעברת את השם יבגני ולהתאימו למקצועו.

מירושלים עברה רחל לתל-אביב, ויוחנן רטנר השתקע בחיפה. השניים לא נפגשו עוד, כנראה, בטרם תמות רחל במחלתה ב-1931. רטנר עשה חיל בשירות "ההגנה", ובמלחמת העצמאות היה בין אלופי צה"ל ואחר כך נספח צבאי בשגרירות רוסיה. במקביל תיכנן בתים ולימד בטכניון. ובכל זאת שבו ונפגשו דרכי השניים: רטנר הוא שתיכנן את המציבה הנודעת שעל קבר רחל, על שפת ים כנרת. ואולי בכל זאת לא יד המקרה הפגישה בין שניהם, בין הספרא לסייפא? למרות ההבדלים בין המשוררת ואיש המעשה, הלא היו שניהם שותפים לחלום אחד: להרפתקה הציונית, שנראתה אז כמעט חסרת שחר. ובדרכם השונה, הלא היו שניהם מאדריכליה של מדינת ישראל?

בימים אלה נחגג יום הולדתה של רחל, החל ב-20 בספטמבר. שושנה ויג, שיזמה את החגיגה בירושלים, מבקשת למצוא סוף סוף בית לרחל, ובאמצעותה - לשירה הנשית. העמותה שנוסדה לצורך זה מחפשת משכן באחד הבתים של רחל, אך לא נמצא לה בינתיים מענה בירושלים או בתל-אביב. שם, בעליית הגג ברחוב בוגרשוב, כתבה רחל את רוב שיריה. כיוון שכך, נראה ששיריה של רחל יחזרו לבסוף לחומר שממנו הם עשויים, אל חצר כנרת.



רחל. "הגדולה והעממית במשוררות ישראל"


יוחנן רטנר, 1908



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו