בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקחי המלחמה ההיא

הספר "אליהם נשואות העיניים" רואה אור בעיתוי מדויק; באמצעות ניתוח שבעה קרבות חטיבתיים שנערכו במלחמת יום הכיפורים הוא מתאר כיצד הצליחו מפקדים שניהלו נכון את הקרבות להגיע להישגים של ממש. מתן וילנאי ממליץ למפקדים המנהלים את המלחמה מהקו האחורי לקרוא אותו, לפני שהם יוצאים למלחמה הבאה

תגובות

אליהם נשואות העיניים: על מפקדי חטיבות בשדה הקרב אלישיב שמשי. הוצאת משרד הביטחון, 254 עמ', 69 שקלים

הספר "אליהם נשואות העיניים" רואה אור בעיתוי מדויק; מלחמת לבנון השנייה השאירה טעם מר מסיבות רבות, ובין השאר מכיוון שהמוניטין של צה"ל כצבא חכם, חזק ויעיל ספג מהלומה קשה. ספרו של אלישיב שמשי, לעומת זאת, מתאר כיצד במלחמת יום הכיפורים, מלחמה קשה לאין ערוך מזו שהיתה בלבנון, הצליחו מפקדים, בניהול נכון של קרבות, להגיע להישגים של ממש. הוא עושה זאת באמצעות ניתוח שבעה קרבות חטיבתיים במלחמת יום הכיפורים (חמש חטיבות שריון, חטיבת גולני וחטיבת צנחנים), שדרכם יכול הקורא ללמוד על אופי המלחמה וקשייה בחזית המצרית ובחזית הסורית, ועל אופני הפיקוד השונים של מפקדי החטיבות.

המחבר מדגיש עד כמה מנהיגות המפקדים בדרגים הנמוכים של מ"מ, מ"פ ומג"ד השפיעה ישירות על הלוחמים. יחד עם זאת, מציין אלישיב, החטיבה היתה ונשארה המסגרת הגדולה ביותר להשתייכות והזדהות של הלוחמים. תיאור וניתוח הקרבות לאורך הספר מדגיש את מרכזיותם של המח"טים כמוקד התעניינות משמעותי להתפתחות הקרבות. עיני המפקדים הבכירים בפיקודים המרחביים ובמטה הכללי היו נשואות לעבר המח"טים כמקור מידע לנעשה ולהתפתחות המלחמה.

מיקומם של מפקדים בשדה קרב מודרני הוא סוגיה קריטית; ראייה מקרוב של המתרחש, פענוח המציאות ומתן הפקודות הראויות בהתאם, הם שיקבעו ניצחון או כישלון. לאורך שנים הקפיד צה"ל לחנך את מפקדיו למקם עצמם בקו הקדמי עם חייליהם, ובכך להגביר את השליטה ויכולת התגובה המיידית להתפתחויות הקרב. אין בסוגיה זו כללים של "עשה" ו"אל תעשה", וכל מפקד פועל על פי אישיותו ועל פי הנסיבות בזירת הקרב שלו. הלחימה האחרונה בלבנון העלתה לדיון סוגיה זו ביתר שאת, משום שאמצעי השליטה המודרניים, הנפוצים כיום בצה"ל, מאפשרים למפקדים לנהל את הלחימה מן הקו האחורי, וכביכול לשלוט טוב יותר בכוחות ובמתרחש.

רוב המח"טים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, והמתוארים בספר, רצו לחוש את שדה הקרב כדי לקבל את ההחלטות הנכונות בתוך "ערפל הקרב"; הם פיקדו על החיילים ולחמו לצדם, תוך לקיחת סיכון ומתן דוגמה אישית יוצאת דופן, ובכך תרמו והובילו באופן מכריע לקביעת גורלו של הקרב. בקרב כלל המפקדים באה לידי ביטוי באופן בולט הרוח המיוחדת שאיפיינה את צה"ל באותה תקופה - רוח הדוגמה האישית, היוזמה והמנהיגות בשטח.

הנה דוגמה מתוך הספר: "מח"ט 14, אמנון רשף, פיקד בליל התופת של 'החווה הסינית' מתוך טנק, כשהוא לוחם אישית עם הטנקים הקדמיים ביותר של חטיבתו מול כוחות מצרים; מח"ט גולני, אמיר דרורי, פיקד בלילה של כיבוש החרמון כשהוא נמצא עם החפ"ק שלו סמוך לפלוגות החוד של החטיבה ואף נפצע קשה בקרב; מח"ט 205, יוסי פלד, לקח סיכון גדול כשבחר לפקד על החטיבה, רוב הזמן, מתוך ג'יפ. בקרב הבלימה של התקפת השריון העירקי בתל-ענתר נע עם ג'יפ פתוח בין הטנקים היורים ותחת הפגזות כבדות; מח"ט הצנחנים, דני מט, בחר להישאר בגדה המערבית של תעלת סואץ, סמוך לראש הגשר, גם כאשר המצרים איתרו את הכוחות הצולחים והמטירו הפגזות עזות לאורך זמן. דני מט נטל סיכון אישי רב, למרות שיכול היה לנוע לאחד האגפים ולהימצא מחוץ לתופת הארטילרית" (עמ' 248).

המחבר גם מיטיב לתאר את יוזמת המח"טים ואת יכולתם לבחור היכן ימקמו עצמם בנקודה המשמעותית ביותר ללחימה: "לאחר שכוחות צה"ל חדרו לתוך שטח סוריה, נוצר מצב שבו היה הכרח לפתוח ציר תחזוקה כדי לאפשר המשך לחימה. מח"ט גולני, אמיר דרורי, החליט שהדבר החשוב ביותר הוא לפרוץ עוד באותו לילה דרך שתשמש ציר תחזוקה. הגדודים עסקו במשימתם ואמיר כיוון אישית את הטרקטורים בלילה לפריצת הדרך (...) במהלך מבצע הצליחה, חטיבת השריון 421 היתה בדרכה לצליחת התעלה. גדוד טנקים הוביל לפנים, והמח"ט, חיים ארז, החליט כי נוכחותו חשובה יותר מאחור, עם הגדוד שגרר את גשר הגלילים, כיוון שלפי התכנון הצליחה היתה מותנית בגשר הגלילים".

דוגמה מעניינת היא תפקודו של יאנוש בן-גל במלחמה: "בקרבות ההגנה ברמת הגולן יאנוש פעל כמח"ט 7 בצורה מוצלחת, הן מבחינה טקטית והן מבחינת פיקוד ושליטה, והצליח לבלום את הסורים. למרות זאת היתה עליו ביקורת מצד מפקדים בתחום המנהיגות, בטענה שהוא ניהל את הקרב המכריע ב'עמק הבכא' מהקו האחורי, מאות מטרים ספורים בלבד מקו האש (...) דוגמה זו ממחישה עד כמה הדוגמה האישית בצה"ל נחשבת כערך עליון שחשיבותה אינה נופלת מתפקודו הנכון של המפקד" (עמ' 253). אך בעיקר ממחישים הדברים את המשמעות העמוקה של הפקודה "אחרי!" בתרבות הלחימה של צה"ל.

הניסיון לבחון ולאתר את סוד ההצלחה בשדה הקרב מכיוונים שונים נבחן אף הוא בספר, והמחבר, בצדק, אינו מתעלם מגורם המזל: "החטיבה הצליחה בצליחה מעל המשוער, חרף נתוני פתיחה בלתי אפשריים ושיבושים קשים במסע לעבר התעלה. אמנם היה לחטיבה מזל רב בכך שהמצרים לא ידעו על הצליחה ולא היתה התנגדות בזמן ביצועה, אך המזל הוא חלק מהמלחמה. מרגע שלוחמי החטיבה נאחזו בגדה המערבית של תעלת סואץ למח"ט לא היה ספק שעקירתם משם על ידי המצרים תהיה בלתי אפשרית" (עמ' 99).

מדינת ישראל, על אף מספר שנותיה המועט יחסית, נלחמה במלחמות רבות. בכולן התברר בסופו של דבר לקח חשוב ובולט, המתבטא גם בספר: כל מלחמה מוכרעת בסופו של דבר על ידי החיילים בקו האש. הטכנולוגיה המתקדמת באה לתמוך ולייעל את הלחימה אך אסור שהגולם יקום על יוצרו. אסור שהטכנולוגיה תחליף את המפקד כגורם מרכזי המניע לוחמים בשדה הקרב. שילוב של טכנולוגיה מתקדמת בתחום הפיקוד והשליטה, ויכולת השמדת מטרות על ידי חימוש מדויק, יחד עם פיקוד החי ונושם את שדה הקרב, כדוגמת המח"טים של יום הכיפורים, ישיג את התוצאות הטובות ביותר. ראוי כי כל מפקד בצה"ל ילמד ויפנים את הלקח הזה.

אין מלחמה, מוצלחת ככל שתהיה, שלא נעשות בה שגיאות. לצד ההישגים המרשימים של החטיבות, מבקר המחבר באומץ ובענייניות מהלכים ושגיאות של מח"טים וחושף את הליקויים. בין השאר הוא מציין מהלכים טקטיים שגויים של אורי אור, שמנעו ממנו השגת יעדים במחיר נמוך יותר; מיקום לא מוצלח של אמנון רשף כמח"ט בליל 15-16 באוקטובר, שהקשה עליו למצות את הכוחות שהיו תחת פיקודו ולא איפשרו לו לפקד ביעילות על הקרב; יוזמות שנויות במחלוקת של יאנוש בן-גל במהלך קרבות ההגנה וכישלון הקרב לכיבוש תל שמס, מהלך התקפי שגוי של יוסי פלד לניצול הצלחה ב-10 באוקטובר, שעליו אמר פלד כי היה "אחת השגיאות היותר גדולות שעשיתי" (עמ' 92).

הספר "אליהם נשואות העיניים" הוא השלישי בסדרה שכתב אלישיב על מפקדי צה"ל בשדה הקרב; קדמו לו "בהם יותר מכול" (על מפקדי גדודים בשדה הקרב), ו"ולא אשוב עד כלותם" (על מפקדי פלוגות בשדה הקרב). דווקא היום, לאחר מלחמת לבנון השנייה, מעמיד הספר באור שונה ומעניין את תפיסת הלחימה בצה"ל ואת התפתחויותיה לאורך השנים. במלחמת יום הכיפורים, למרות הנחיתות הברורה שבה פעל צה"ל בתחילה כאשר הופתע, תקפו המפקדים יעדים ברורים. החטיבות הופעלו בתנופה של תנועה ואש להשגת אותם היעדים, בלי גמגומים ובמלוא העוצמה. המח"טים ניהלו את הקרבות מתוך חפ"קים קטנים וניידים כשהם נצמדים לכוחות הקדמיים, חשים את שדה הקרב ומשפיעים במנהיגותם הנחושה על הלוחמים.

יש לזכור כי מלחמת יום הכיפורים, על כל הקרבות שבה, היתה מלחמה "ליניארית", שבה הכוחות לחמו לפי סדר פעולות ברור, הן מבחינת האויב והן מבחינת כוחותינו, בשטח לחימה נתון. הלחימה הצפויה לנו בעתיד, בעיקר מול אויב כמו חיזבאללה, היא לחימה "מבוזרת", הפרוסה על שטח גדול. חשוב להבין שלחימה מסוג זה מחייבת הטלת "רשת" - המאפשרת לכוחות רבים לפעול בו-בזמן בשטח רחב, באופן עצמאי וללא תלות ישירה ביניהם. ההכרעה תושג בכל מפגש עם האויב של כוחות קטנים, מרמה חטיבתית, הפועלים תוך עצמאות מלאה. סכום המפגשים ישיג את הניצחון השלם. במערכה מבוזרת בחירת מקומו של המפקד קשה ומורכבת יותר מאשר במערכה ליניארית. הכנת הכוחות וירידה לפרטי התכנון מהוות עבור המפקד אתגר בפני עצמו.

הספר מרתק ומעניין, כתוב בצורה בהירה ומובנת, וכולל תרשימי קרב מאירי עיניים, וראוי שילמדוהו קורסי המפקדים השונים בצה"ל. הספר מומלץ עוד לכל המעוניין להעשיר ידיעותיו על מלחמת יום הכיפורים - על הקשיים, האתגרים ורוח הלחימה שהביאה לאחד הניצחונות הצבאיים הגדולים שידעה ישראל.

מתן וילנאי הוא אלוף במילואים וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה



מתוך מצגת באתר זיכרון למלחמת יום הכיפורים בקהיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו