בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לינה פלוס ארוחת בוקר בהיאט

חמש שנים אחרי רצח רחבעם זאבי (גנדי), עדויות המתנקשים, המתפרסמות כאן לראשונה, לא מותירות מקום לספק: שני שלומיאלים, שהתמקחו על מחיר הכניסה לבריכה במלון היאט ירושלים, צפו בסרטים כחולים ערב הרצח, לא הצליחו אפילו להזמין זונה ורכב המילוט שלהם לא נדלק, חיסלו בדרך מארוחת הבוקר שר בישראל

תגובות

קרוב לשבועיים, כמעט מדי יום, נחקר חמדי קורעאן שעות ארוכות על ידי אנשי שב"כ. קורעאן, החשוד המרכזי ברצח השר רחבעם זאבי (גנדי) באוקטובר 2001, הכחיש את מעורבותו ברצח ולא האמין כשנאמר לו שחבריו הפלילו אותו. בסיכומים שהכינו חוקריו מסופר כי קורעאן צפה אתם במשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל, אכל בחברתם ונכנס לוויכוחים פוליטיים על הכיבוש והמאבק נגדו.

סיכומי החקירות מתארים מה שמצטייר לעתים כהתנצחות מנומסת למדי בין יריבים, יותר מאשר כחקירה אגרסיווית במרתפים אפלים של שירות ביטחון חשאי. קורעאן התכבד בסיגריות, קפה ועוגות, סיפר לחוקריו בדיחות והתעניין בשלומם. על הרצח לא דיבר. אחרי יותר מעשרה ימי חקירה כאלה, החליטו החוקרים על שינוי טקטיקה. לחדר החקירות הוכנס מכשיר טלוויזיה ועל המסך הוקרנה הודאתו המצולמת של שותפו להתנקשות. קורעאן היה המום. זו היתה נקודת השבירה של האיש שסחט את הדק האקדח מול פניו המופתעות של זאבי. הוא לקח נשימה ארוכה והתחיל לדבר.

וידוייהם של קורעאן ושל חבריו, הנחשפים כאן לראשונה, מגלים עד כמה חובבנית היתה חוליית ההתנקשות, שגובשה באופן כמעט מקרי, שחבריה היו עסוקים יותר בניסיון (כושל) להזמין זונה למלון ובצפייה בסרטים כחולים ושמכונית המילוט שלה לא נדלקה. בישראל של אוקטובר 2001, שש שנים אחרי רצח רבין, לא נחוץ היה יותר מחבורת שלומיאלים כזאת כדי לרצוח שר בממשלה.

הגיוס ואיסוף המודיעין

"בתחילת האינתיפאדה", סיפר קורעאן, "גייס אותי לחזית העממית בן דוד שלי. הוא היום בכלא בישראל. אחרי שמת אבו עלי מוסטפא (מנהיג החזית העממית, שישראל התנקשה בו באוגוסט 2001) הגיע אלי מג'די רימאווי לדירה ואמר לי שנעשה פיגוע גדול בגלל שהרגו את מוסטפא ושאל אותי אם אני מוכן להשתתף בפיגוע זה ואמרתי שכן. הוא לא אמר לי בהתחלה מה בדיוק יהיה הפיגוע - רק אמר שיהיה פיגוע גדול ואז ביקש ממני שאביא תמונה שלי ואמר לי שאלך לראות את מלון היאט בירושלים. לא אמר לי למה, רק שאלך לראות את המלון".

קורעאן נסע לשער שכם בירושלים ברכב הסעות. "זו היתה פעם ראשונה שהייתי במלון היאט בירושלים. לקחתי מונית משער שכם, ביקשתי מהנהג שיקח אותי למלון היאט וכשהגעתי למלון נכנסתי פנימה ושאלתי בעברית כמה עולה לשכור חדר. אני לא זוכר כמה אמרו לי. הסתכלתי שם במלון ואחר כך חזרתי לרמאללה".

בערב נפגש שוב עם רימאווי, שהביא לו תעודת זהות מזויפת. אז גם נאמר לו לראשונה מה מטרת הפעולה. "רימאווי הראה לי תמונה מעיתון ואמר לי שזה זאבי". רחבעם זאבי (גנדי), מנהיג תנועת מולדת, היה שר התיירות בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. רימאווי סיפר לקורעאן שזאבי, בן 75 ואב לחמישה ילדים, "נמצא במלון היאט בירושלים ורוצים להרוג אותו. הוא אמר לי שזאבי נמצא בקומה השמינית, אני לא זוכר באיזה חדר. רימאווי אמר לי שאני אלך לישון שם במלון ואבדוק בקומה השמינית את מדרגות החירום ואכיר את המלון. הוא נתן לי כסף שאשכור חדר במלון ואמר לי שבבוקר בין השעה שש לשבע זאבי יורד לאכול ואחרי כן חוזר לחדר ואחר כך הולך מהמלון. אני לא יודע מהיכן היו המידעים האלה לרימאווי. הוא אמר לי להסתכל על המלון ולא אמר איך בדיוק יהיה הרצח של זאבי. רימאווי אמר לי שאולי יהיה לזאבי שומר ושיש לו מכונית וולוו לבנה שחונה בכניסה למלון. הוא לא אמר היכן לשכור חדר באיזה קומה במלון".

רימאווי דאג לספק לקורעאן רכב שלא יעורר חשד בישראל: מכונית קאיה מסחרית בצבע כסף עם לוחיות רישוי צהובות. "נסעתי עם המכונית למלון ובדרך שכרתי חדר דרך הטלפון. הייתי לבד ונתתי את השם הרשום בתעודת זהות שנתן לי רימאווי. הגעתי למלון בשעה חמש אחר הצהריים בערך. את האוטו החניתי בחניית המלון. עליתי לקומת הכניסה ואמרתי שהזמנתי חדר. שילמתי כסף, לא זוכר כמה, ונתנו לי מפתח לחדר. אני לא זוכר מה מספרו או באיזו קומה החדר. נכנסתי לחדר ואחרי כן הסתובבתי במלון".

קורעאן לא מיהר לבדוק את הקומה השמינית. היו לו תוכניות אחרות. "ביקשתי מאחראי הקבלה שיביא לי בחורה והוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי בעניין הזה. קניתי עיתון במלון, זה היה עיתון 'מעריב' ואני זוכר שיש שם פרסום של בחורות. התקשרתי למלון אחר ואמרו לי שלא יכולים לשלוח לי למלון ובסוף לא הגיעה אלי למלון בחורה. אחרי כן הלכתי לשחות במלון".

אחרי השחייה התפנה קורעאן לבקר במקום שבו תתבצע ההתנקשות. "הלכתי לראות את הקומה השמינית. ראיתי את מדרגות החירום, עליתי בהן לקומה השמינית, הסתכלתי על הדלת של קומה שמונה וראיתי היכן נמצא החדר של גנדי. ראיתי שהוא רחוק ממדרגות החירום אולי חמש מטר... אחרי כן אכלתי במלון ואחרי כן הלכתי לחדר וישנתי. למחרת היום בבוקר, הלכתי מהמלון עם מכונית הקאיה וחוץ מתשלום על החדר לא שילמתי על דבר נוסף ואחרי כן חזרתי לרמאללה. פגשתי את רימאווי ואמרתי לו מה שראיתי במלון ונתתי לו את האוטו והלכתי".

השותפים

מתכנני ההתנקשות החליטו שקורעאן לא יוכל לבצע אותה לבדו ויהיה זקוק לסיוע. "בערב הגיע אלי רימאווי לדירה ואמר לי שמחפשים אדם שישתתף אתי בפיגוע", סיפר קורעאן. "אני לא הסכמתי ואמרתי לו שאני לא מוכן לצאת לפיגוע כזה עם מישהו שאני לא מכיר וקצת התווכחנו. אמרתי לו שאני זה שאביא את האנשים שיפעלו אתי והוא הסכים".

השותפים שעליהם חשב קורעאן היו באסל אסמאר, רווק בן 29 מבית רימא, ומוחמד פהמי רימאווי, בן 40, נשוי ואב לארבע בנות שמוצאו בירדן. קורעאן נפגש אתם ושאל אם הם מעוניינים להשתתף ב"פיגוע גדול", אך לא פירט את המטרה. שניהם הסכימו. אסמאר סיפר בחקירתו שכעס מאוד על חיסולו של אבו עלי מוסטפא "כי הוא היה איש חופשי שלא עשה בעיות". הרצון לנקום היה, לדבריו, המניע להסכמה שנתן לקורעאן: "פגשתי את חברי קורעאן ודיברנו בינינו על מה שהיה והוא אמר שהוא רוצה לעשות נקמה בפיגוע נגד מישהו גדול ולא אמר לי מיהו... והציע לי להשתתף אתו בפיגוע הזה והסכמתי. קורעאן אמר לי שהוא רוצה לצרף לפיגוע הזה גם את מוחמד פהמי".

פהמי, שנעצר זמן קצר לאחר ההתנקשות: "קורעאן אמר לי שהוא חבר בחזית העממית ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף לפעילות שבה אני אהיה נהג. הוא אמר לי שאני ארוויח 200 שקל ואני הסכמתי, ואז הוא אמר לי שלא צריך לדבר על כך עם אף אחד כי זה סודי מה שדיברנו... הוא אמר שיתן לי אקדח שיהיה אתי באוטו ושאם אצטרך לעזור להם אז גם אני אירה ואני הסכמתי. אני שאלתי מי האחראים עליו ומי ישתתפו אתנו ועל מי הפיגוע הזה וקורעאן אמר לי שאני לא צריך לדעת זאת באותו זמן. לאחר מכן פגשתי אותו עוד כמה פעמים ושאלתי אותו מה קורה עם הפיגוע והוא אמר לי לחכות ושזה יגיע".

איש המסתורין

ימים ספורים לפני המועד המתוכנן להתנקשות נפגשו שלושת השותפים בקפה "אל ערבי" ברמאללה. "אמרתי להם שנהרוג אותו (הכוונה לזאבי) במלון היאט בירושלים אך לא יותר מזה בפרטים", סיפר קורעאן. "אחר כך התקשר אלי רימאווי וביקש ממני לבוא לפגוש אותו באזור שם ואסמאר עם פהמי חיכו לי בקפה. כשפגשתי את רימאווי הוא נתן לי כסף, לא זוכר כמה, ונתן לי שתי תעודות זהות מזויפות עם תמונות של אסמאר ופהמי ואמר לי למחרת שאשכור מכונית עם לוחיות רישוי צהובות ואז חזרתי לקפה ונתתי להם את תעודות הזהות ואמרתי להם לשכור מכונית מחברת עראבי. אני לא זוכר אם נתתי להם כסף לזה. ואז הלך פהמי ושכר מכונית מחברת עראבי עם תעודת הזהות המזויפת שנתתי לו וחזר עם מכונית פולו לבנה עם מספרי רישוי צהובים".

השלב הבא בתכנון ההתנקשות היה פגישה של שלושת המבצעים עם רימאווי, המתכנן הראשי, ועם אלמוני נוסף. אסמאר סיפר בחקירתו כי "קורעאן אמר שאנחנו נפגוש מישהו אלמוני שייתן לנו פרטים על הפיגוע... שאלתי את קורעאן מיהו האלמוני שאנחנו נפגוש והוא אמר שהוא לא יודע ולא צריכים לדעת. ביום הפגישה נסענו ברכב הסעות לרמאללה לגינה ליד כיכר השעון. בגינה שם פגשנו את רימאווי שלקח אותנו לקפה ליד הגינה. בזמן שאנחנו יושבים בקפה הגיע מישהו שלא אמר לנו את שמו וכינויו. הוא היה בן 40, גבוה ומלא גוף, שיער חצי לבן וחצי שחור, ללא זקן.

"זאת הפעם היחידה שפגשנו את האלמוני הזה והוא אמר שהפיגוע יהיה נגד השר זאבי שתומך בטרנספר של הפלסטינים ודיבר על ההיסטוריה של מה שהיה עם הערבים. הוא אמר שזאבי ישן במלון היאט רג'נסי בירושלים וכי הפיגוע יהיה שם במלון. הוא אמר שזאבי הולך ובא אל המלון הזה ושבבוקר הוא יורד בשעה שש וחצי לקפטריה למטה לאכול וגם אמר שאחרי רבע שעה הוא חוזר לחדרו. הוא ידע להגיד לנו את מספר החדר בו ישן".

"אני לא יודע מאיפה לו כל הפרטים האלה, מי הביא לו אותם", סיפר אסמאר והוסיף שרימאווי "אמר לנו איך נעשה את הפיגוע על השר. פהמי יחכה בחוץ במכונית, כך שאם לא נצליח אני וקורעאן לברוח - אז הוא יוציא אותנו מהמקום. האיש אמר שיהיה לי ולקורעאן לכל אחד אקדח ושקורעאן הוא שיירה בשר ויהרוג אותו בקומה השמינית שבה נמצא החדר. הוא אמר שלשני האקדחים יש משתיק קול ואנחנו נהיה שנינו בקומה השמינית כשאני אהיה ליד המעלית ואשמור שלא יגיעו אנשים אחרים וקורעאן יחכה קרוב לחדר של זאבי. הוא גם אמר שהפיגוע יהיה ב-17 בחודש עשירי שנת 2001, ואני לא יודע למה התאריך הזה, מה הסיבה... האיש אמר לנו שאני וחמדי נישן בלילה שלפני הפיגוע במלון וכי נירשם לישון במלון עם תעודות זהות מזויפות... הוא נתן לקורעאן 1,000 דולר ואמר שזה כדי שנשכור רכב".

בחקירת השב"כ התברר שבחזית העממית רצו לבצע את פיגוע הנקמה ביום הארבעים למותו של אבו עלי מוסטפא, אך הדבר לא יצא אל הפועל. קורעאן ואסמאר הביעו בפגישה חשש - שעוד יתברר כמוצדק - מתגובת הרשות הפלסטינית על הפעולה. האלמוני הביע שאננות והרגיע אותם. "הוא אמר שלא נפחד והוא יסדר את הכל אתם והוא אחראי על כך", סיפר אסמאר.

קורעאן סיפר בחקירתו שבפגישה "דיברו אתנו על הפיגוע ועודדו אותנו ואמרו שלאחר שנחזור מהפיגוע לרמאללה יעשו לנו חאפלה גדולה". הוא אמר שלא ידע את זהות האלמוני "עד שנעשינו מבוקשים". רק אז, לדבריו, הבין עם מי נפגשו. היה זה עאהד ע'ולמה, מבכירי החזית העממית, שנחשב ליד ימינו של מנהיג הארגון, אחמד סעדאת.

לאחר ביצוע ההתנקשות, כשהתחבאו בשטחי הרשות הפלסטינית, בא ע'ולמה לדבר עם המתנקשים. "התחבאנו בבית בעין אום שאריט", סיפר אסמאר, "וע'ולמה הגיע לשם ודיבר אתנו. אני זיהיתי אותו לפי הקול שלו וידעתי שזה הוא שהיה עם הפאה בבית הקפה. אני שאלתי אותו אם זה הוא הבלתי מזוהה שהיה אתנו בפגישה בבית הקפה לפני הרצח ונתן לנו את המידע לפני הרצח והוא צחק ואמר לי 'תשכח מהעניין' ואני עוד יותר הייתי בטוח שזה הוא. גם כאשר אני וקורעאן ברחנו לשכם, ע'ולמה הגיע לעזור לנו. ביום שנעצרנו על ידי הרשות אני אמרתי לע'ולמה 'ככה אתה שם את הרש"פ בכיס הקטן?' כי זה מה שהוא אמר לי בבית הקפה לפני הפיגוע. והוא ענה לי 'הקשרים שלי אתם יצאו אפס'".

יומיים לפני ההתנקשות

למחרת הפגישה עם האלמוני הלכו קורעאן ואסמאר לקפה "אל ערבי" ברמאללה ופהמי הלך להביא את המכונית. קורעאן: "התקשר אלי רימאווי והלכתי לפגוש אותו ב(כיכר)מנארה. הוא נתן לי שני אקדחים ועוד רובה שנקרא עקראב. זה רובה קטן עם מחסנית". קורעאן קיבל גם שני משתיקי קול. "אני לא יודע מאיפה הביא רימאווי את הנשקים. הוא נתן לי אותם כשהם בתוך שקית ניילון ושמתי אותם אצלי במכונית הקאיה, וכאשר הביא פהמי את המכונית פולו שמתי את שני האקדחים מתחת לכיסא במכונית הפולו ואת הרובה עקראב השארתי במכונית הקאיה בלוח השעונים".

אחרי שקיבלו את הנשק הלכה השלישייה לקנות בגדים חדשים כדי לא לעורר חשד בבית המלון ואחר כך שבו ללון בביתו של קורעאן. למחרת אחרי הצהריים הם נסעו לירושלים בשתי מכוניות נפרדות. "נסענו כשאנחנו עוקפים את המחסומים והגענו לבאב אל עמוד", סיפר קורעאן, "שם קנינו מכשיר נוקיה שיהיה לפהמי, כי לא היה לו מכשיר, ואני לקחתי במכונית הקאיה את פהמי והראיתי לו את הדרך למלון ושם הראיתי לו היכן יחנה ויחכה. אחרי כן חזרנו לבאב אל עמוד שם חיכה לנו אסמאר".

קורעאן אמר לפהמי שיגיע למלון בשעה שש או שש וחצי ואז גילה שיש חור בתוכנית המבצעית: בעוד שהוא ואסמאר ילונו במלון היאט, הם לא חשבו על מקום לינה לנהג המילוט פהמי. "נזכרתי שיש לי חבר מעזריה ששמו צאלח עלווי", סיפר קורעאן. "לקחתי במכונית הקאיה את פהמי לעזריה לבית צאלח ואמרתי לצאלח כי פהמי הוא גיסי ואני מבקש שיישן אצלו ובבוקר ילך, וצאלח הסכים".

צאלח עתיד להתחרט על הכנסת האורחים הזאת, כשייעצר מיד לאחר ההתנקשות. "פגשתי את קורעאן בעזריה והוא היה בתוך מכונית קטנה לבנה", סיפר צאלח בחקירתו. "קורעאן אמר לי כי יגיע אלי באותו יום בחור שמוצאו מירדן וכיום הוא גר בבית רימא... אני אמרתי לו 'בסדר'... נסעתי לירושלים וכשחזרתי לביתי בעזריה ראיתי שפהמי כבר נמצא בבית שלי".

צאלח החליט לנצל את האורח-ללילה וביקש ממנו שיעזור לו להעביר מטלטלים של חבר שעבר דירה. "העברנו דברים גם במכונית הקאיה ואז פהמי אמר לי שאזהר כי במכונית הקאיה יש נשק רובה עוזי. אני שאלתי אותו למה נשק? הוא אמר לי שיספר לי אחר כך. כשחזרנו הביתה אמר לי מוחמד שהוא למחרת היום הולך להשתתף בפיגוע גדול".

אחרי שמצאו פתרון לפהמי המשיכו המתנקשים, קורעאן ואסמאר, לשתות עוד כוס קפה בבית חנינא. "התקשרתי למלון היאט... והכנתי חדר לפי השם שהיה רשום בתעודת הזהות המזויפת", סיפר קורעאן. "אחרי כן, בשעה שבע או שמונה בערב הגענו אני ואסמאר למלון... נכנסתי לחניית המלון, ביקשו ממני בחניה 10 שקל. עלינו, אני ואסמאר, יחד לקבלה - האקדחים אז נשארו באוטו, לא זוכר היכן.

"כשנכנסתי לקבלה לקחו את תעודת הזהות שלי שנתן לי רימאווי וצילמו אותה ושילמתי כסף, לא זוכר כמה. אני דיברתי שם עברית בקבלה ואני לא זוכר את מספר החדר שנתנו לי, אבל אני זוכר שזה היה בקומה השלישית... כשאני דיברתי בקבלה היה אסמאר יושב שם. היה לו תיק קטן שחור שבתוכו היו ספרים על אבו עלי מוסטפא ולא זוכר מה עוד היה בתיק - אולי סיגריות".

קורעאן ואסמאר עלו אל החדר, עישנו סיגריות אימפריאל וכשאסמאר נכנס למקלחת גילה קורעאן שהטלוויזיה לא פועלת: "התקשרתי לבקש שיגיע מישהו והגיע מישהו שתיקן את הטלוויזיה... אחרי כן הלכנו, אני ואסמאר, לבריכה ואסמאר קנה בגד ים ושילם עליו הרבה כסף. זה היה בגד בצבע שחור ורק אסמאר נכנס לבריכה... בסאונה דיבר אסמאר עם מישהי יהודייה, לא יודע מיהי. אחרי כן חזרנו לחדר. שם שמנו סרט לראות ואחרי כן נכנסנו לישון. זה היה סרטי סקס אבל לא ראיתי אותם".

ההתנקשות

אחרי לילה של סרטים כחולים וסיגריות קמו קורעאן ואסמאר מוקדם בבוקר. יום הפעולה הגיע. "בבוקר אסמאר התפלל", סיפר קורעאן. "זה היה בערך חמש בבוקר כשקמנו ובערך בשעה שש אני יצאתי לראות אם זאבי נמצא והלכתי לראות אם המכונית וולוו שלו נמצאת וראיתי שהמכונית שם ויש שומר ליד האוטו. אני לא יודע אם זה נהג או שומר שלו. כשחזרתי, ראיתי את זאבי בחדר האוכל ואז חזרתי לחדר שבו היה אסמאר ואמרתי לו שזאבי נמצא. אני זוכר שזאבי ישב בחדר האוכל עם אנשים". אסמאר סיפר שקורעאן הלך בשעה שש ורבע בבוקר לראות אם זאבי נמצא במסעדה שבקומה הרביעית במלון. "כשחזר אמר שנמצאת אתו אשה, אולי זו אשתו".

גם פהמי, נהג המילוט הרזרבי, קם מוקדם. "בשעה חמש וחצי קמתי", סיפר, "ונסעתי עם מכונית הקאיה לכיוון מלון היאט. כשהגעתי למלון זה אולי שעה שש ועשרים. אז החניתי את האוטו כמו שאמר לי קורעאן. כיביתי את המנוע ושמעתי שירים בטייפ".

כשפהמי האזין למוסיקה המתנקשים ירדו לרכבם כדי להביא את האקדחים. "לקחנו משם את הנשקים ועלינו במדרגות החירום לקומה השמינית", סיפר קורעאן. "את הנשקים שמנו בצד מתחת לחולצה ולפני שיצאנו מהחדר אני חושב שהטלוויזיה פעלה ושמתי נייר של אבו עלי מוסטפא, כי זה פיגוע של החזית העממית. אנחנו חיכינו במדרגות החירום אולי רבע שעה, כשאני פותח את מדרגות דלת החירום קצת לראות מתי זאבי מגיע לחדרו". אסמאר סיפר שהם חיכו לשמוע את קול דלת המעלית הנפתחת ואת זאבי יוצא ממנה לכיוון חדר 816, שבו התאכסן.

חוקר: האם בזמן שירדתם לרכב כדי להביא את האקדחים לפני הרצח פגשתם מישהו?

"כן. כאשר יצאנו מהחדר שלנו פגשנו בקומה שלנו חתן וכלה, לבושים בבגדי חתן וכלה. אמרנו להם 'מזל טוב' בעברית ואיחלנו להם חיים מאושרים. כמו כן, בדיוק כשיצאנו מהחדר שלנו פגשנו בפתח המעלית אדם שהיה עם אשתו וילדיו ולאחר הרצח אמרו בחדשות שהאדם הזה שפגש אותנו הוא מפקד המשטרה או הצבא באזור". בחקירה אכן התברר שהמתנקשים פגשו בפתח המעלית את אלוף פיקוד המרכז אז, יצחק איתן.

קורעאן סיפר ש"את האקדחים החזקנו אני ואסמאר בידינו כשלפני כן דרכנו אותם כדי שיהיו מוכנים. וכשאני מחכה שם שמעתי קול של המעלית ואמרתי לאסמאר שהנה הוא מגיע וזה היה קצת לפני השעה שבע בבוקר. אמרתי לאסמאר שאם יגיע זאבי עם שומר אז הוא יירה בו ויהרוג אותו כשאני יורה בזאבי. כאשר הגיע זאבי במעלית פתחתי את הדלת קצת, והוא היה צריך לעבור מהמעלית לחדרו דרך המקום שבו אני אראה אותו ממדרגות החירום. כאשר ראיתי שזאבי מגיע לחדרו ורוצה לפתוח את הדלת אני נכנסתי וקראתי לו 'הי'. הוא עמד והסתכל עלי ואני יריתי בו שלוש יריות. אני לא יודע היכן בדיוק יריתי בו. אני יריתי בו בחלק גופו העליון ואז הוא עמד על הקיר ונפל ולא ראיתי שירד ממנו דם... אני יריתי בו כשהוא הסתכל עלי".

חוקר: איך זיהית את השר גנדי?

"מהתמונות שנתן לי רימאווי".

אסמאר סיפר איך נראו הדברים מהזווית שלו: "נשארתי מאחור כי אני צריך לראות ולשמור על קורעאן שלא יקרה לו כלום... קורעאן הלך לכיוון זאבי כשהאקדח בידו... וכשהיה אולי מרחק מטר בין חמדי לזאבי... הוא הסתכל לכיוון שלנו וקורעאן ירה בזאבי שלושה כדורים. אחד אני זוכר שפגע בפניו. אחרי זה זאבי ירד לרצפה ומהר ירדנו לאוטו במדרגות. זה היה שלוש דקות לרדת, ואת האקדחים לקחנו אתנו".

שתי דקות אחר כך נפתחה שוב דלת המעלית. יעל זאבי, אשתו של השר, יצאה מהמעלית ביחד עם נהגו של השר. דייוויד הוקין, אורח במלון, סיפר בזמנו כי "שמעתי רעש של נפילה, לא הרחק מאתנו. לא ייחסתי לכך חשיבות, ואז פתאום שמעתי צרחות". הוקין הגיע למקום וסיפר שראה את זאבי מוטל שותת דם על הרצפה, כשאשתו לידו. "צעקתי ובאו והחלו לעשות בו החייאה", סיפר.

זאבי הועבר לבית החולים הדסה עין כרם במצב אנוש והרופאים ניסו להצילו. בשעה 10:00 בבוקר הודיע בית החולים על מותו של השר. "בצער רב אני רוצה להודיע כי לפני כעשר דקות נפטר השר רחבעם זאבי", הודיע סגן מנהל בית החולים, פרופ' שמואל שפירא. "שני כדורים פגעו בראשו של השר. כדור אחד חדר את כל בסיס המוח ולמעשה גרם לנזק בלתי הפיך. הכדור השני פגע בלסת ולא גרם לנזק. הפציעה היתה קשה ביותר. אנחנו פתחנו את בית החזה, החזרנו את הדופק ושמרנו על השר כל הזמן במצב של החייאה מתמשכת אולם הוא נפטר".

ההימלטות מהזירה

הבריחה של המתנקשים מהמלון לא היתה חלקה. "תחילה חשבנו שניסע לרמאללה כשבדרך נעבור מהמכונית פולו למכונית קאיה של פהמי", סיפר אסמאר. "התקשרנו אליו כשהיינו בדרך ביציאה מהמלון ואמרנו לו להניע את המכונית והוא אמר שלא הצליח להניע את האוטו ונסענו לעזריה לבית של צאלח... את המכונית השארנו בדרך עפר באזור עזריה והמשכנו לבית עלווי ברגל".

גם קורעאן סיפר שהנסיעה היתה קשה: "זו היתה דרך עפר והאוטו לא נסע שם טוב. לכן, השארנו שם את האוטו והלכנו משם ולקחנו מהכביש רכב לעזריה. שם הלכנו לבית צאלח. זה היה אולי שעה שמונה או תשע בבוקר כשהגענו לבית צאלח, שהיה בבית... את האקדחים לקחנו אתנו כשאת משתיקי הקול השארנו בלוח השעונים באוטו".

פהמי סיפר שבערך בשעה שבע ראה את קורעאן ואסמאר במכוניתם. "הם סימנו לי לנסוע אחריהם. ניסיתי להניע את האוטו אך לא הצלחתי ואז ראיתי שהאוטו מקולקל וירדתי והלכתי מהמקום. משם לקחתי מונית לבאב אל עמוד ואמרתי לעצמי שמשם אקח מונית לרמאללה. כשהייתי בבאב אל עמוד התקשר אלי קורעאן לפלאפון שלי ואמר לי שהם בעזריה בבית של צאלח. הוא אמר לי שאני אגיע אליהם ואני אמרתי שאגיע. נסעתי לעזריה בטרנזיט הסעות".

קורעאן מספר שצאלח עלווי התפלא לראות אותם. "הוא שאל אותנו 'מה קרה?' ואמרתי לו 'שום דבר. בוא נראה טלוויזיה'. בטלוויזיה אמרו שמישהו נפצע ולא אמרו מיהו ואמרו שזה היה במלון היאט. כאשר היינו בבית צאלח התקשרתי לרימאווי. אמרתי לו שהיה הפיגוע והוא שאל למה לא הגענו לרמאללה. אמרתי לו שהיתה לנו בעיה. בערך אחרי שעה אמרו בטלוויזיה שהפיגוע היה נגד השר זאבי שמת".

כשהגיע פהמי לבית משפחת עלווי הוא ראה את צאלח ואמו ונמנע מלדבר על ההתנקשות. "כשראיתי אותם לא יכולתי לדבר על הפיגוע ושאלתי את קורעאן ואסמאר 'מה קרה?' והם אמרו שהכל בסדר והם מבסוטים. ואני, כשראיתי שהם מבסוטים, אמרתי להם אלף מברוק ואז נשארתי בבית של צאלח. אני ישנתי קצת וגם ראיתי טלוויזיה. כשאמרו שהשר מת אני הבנתי שכל מה שאמרו לי נכון וכי הם הרגו את השר. שמחתי שלא אני לקחתי אותם משם, אבל הצטערתי שהייתי חלק מהדבר הזה".

צאלח עלווי סיפר בחקירתו על החשדות שהתעוררו אצלו עם בוא האורחים הלא קרואים: "הם הגיעו לביתי ללא המכונית. הם אמרו שבאו ברגל... והם כולם נכנסו לביתי והכנתי להם לשתות ולאכול. בערב ראיתי שאצל חמדי יש אקדח חדש שחור. זה אקדח קטן ואצל אסמאר היה גם אקדח ישן. אסמאר אמר שעל האקדח הזה שמים משתיק קול ואז התחלתי לחשוד שהם קשורים לפיגוע של רצח השר ושאלתי אותם: 'מה זה הכלי נשק האלה?' חמדי אמר לי שנעבור לבית השני של אחותי שבונים אותו, כי שם יגיד לי מה קרה".

בבית הנטוש סיפר קורעאן לפהמי ולצאלח על קורותיו במלון. "הוא סיפר שהוא היה עם אסמאר במלון היאט בירושלים", סיפר צאלח. "אסמאר היה בסאונה וקורעאן היה בקבלה. איש ביטחון שאל אותו אם הוא אסמאר, אז קורעאן אמר לאיש שזה לא בסדר שלוקחים כסף גם על כניסה לבריכה, כי הוא שילם בשביל החדר. איש הביטחון אמר לו שזה החוק וזהו. לאחר מכן... (הם) עלו לחדר ואסמאר וקורעאן הזמינו סרט סקס. כששאל אותו פהמי למה עשה זאת, אמר לו קורעאן שזה בשביל שלא יחשדו בהם וכי אז יחשבו 'בשביל זה הם באו למלון'... קורעאן סיפר לפהמי שכאשר ירדו למטה במלון פגשו את השר שהיה בקפטריה ואז קורעאן ירה בו ממרחק של שני מטר... פהמי אמר שהוא עבד קשה בזמן שחמדי ובאסל נחו במלון".

בשמונה בערב, סיפר עלווי, קראה לו אמו ושאלה למה הם בחוץ. "קורעאן אמר לי שלא אספר לאמא שלי כלום ונכנסנו הביתה".

הבריחה והמעצר

הלחץ שבו היו נתונים חברי החוליה נתן את אותותיו. "בערך בשעה אחת (בלילה) ראינו מכונית פורד גדולה שנסעה ועשתה סיבוב ולאחר מכן נסעה בלי אורות", סיפר עלווי. "הם שאלו אותי 'של מי המכונית הזו?' ואני אמרתי שאולי של איזה שכן. אמרתי להם שאני רוצה להיכנס לישון ואז קורעאן אמר לי שהם רוצים ללכת מאצלי בבוקר וביקש ממני שאני אביא את מכונית הפיאט שנמצאת באזור סילואן. אמרתי שאני לא רוצה... ואמרתי שאני פוחד. אסמאר אמר לי שהוא רוצה רק שאני אלך למכונית ואמחק את טביעות האצבע ואמר לי שיש באוטו משתיק קול וביקש שאקח אותו משם. אני אמרתי לו שאני לא מוכן. הם ביקשו ממני שאסתיר את המכונית, וסירבתי. קורעאן שאל אותי אם אני מכיר רכב גרר שייקח את האוטו ואני אמרתי להם שאני לא מכיר. לא רציתי לעשות זאת כי פחדתי, ואז אמרתי להם שאני רוצה לישון. קורעאן אמר לי שאני צריך לברוח אתם אם תגיע משטרה למקום. הוא איים עלי ואמר לי שכך יהיה לי יותר טוב.

"אחרי כמה זמן בא אסמאר ואמר לי לקום ואז התחלנו לברוח מהמרפסת שלנו. עברנו על חומה ומשם לבית אחר שבו יש הרבה עצים. הם שאלו אותי איך מגיעים לכביש הראשי, הראיתי להם ואמרתי להם איך מגיעים... ואז ראינו מטוס עם אור וכשהיינו בורחים כולנו, חמדי אמר לי לעבור את החומה. כשעברתי אותה, ראיתי שאני לבד והתחלתי לקרוא להם אבל אף אחד לא ענה לי. עברתי עוד גדר והסתתרתי תחת מכונית ומשם עצרו אותי".

פהמי סיפר בחקירתו שבשעה שתיים בלילה קרא לו קורעאן ואמר שיש רכב שנוסע באזור ליד הבית וכי הוא חושב שמצאו אותם. "נעלתי את הנעליים ויצאנו בריצה מהבית... אני אמרתי לצאלח שיחזור לביתו אך הוא לא ענה לי וברח. בזמן שברחנו מהבית ראיתי שיש אקדח על השולחן... לקחתי אותו אתי ושמתי אותו על גופי, בבטן שלי, וזה כדי שלא יהיו בעיות לאמא של צאלח כשימצאו את האקדח הזה בביתה... ברחתי עם כולם ובמשך בערך שעה וחצי ברחנו יחד כולנו ואז נפלתי על הרצפה ופצעתי את הרגל שלי, ולכן לא יכולתי לרוץ ולברוח עם כולם. כשראו את זה ברחו לי כולם ואני נשארתי שם לבד, מנסה לברוח.

"אחרי כן ראיתי איזה בית בעזריה... והסתתרתי איזה שעתיים אחרי הבלטות (של הבית). על גג איזה בית שם היה חייל, שכאשר ראיתי שהוא לא מסתכל עלי ברחתי מהמקום לכיוון בתים אחרים. אני השארתי במקום, אחרי הבלטות, את האקדח והמעיל שלי והסתרתי אותם בין הבלטות... כשברחתי ראה אותי איזה אדם כשאני מסתתר ושאל אותי למה אני מסתתר. אמרתי לו שזה בגלל שיש הרבה משטרה במקום ואני ללא תעודת זהות ופוחד שיתפסו אותי. האיש הזה אמר לי להיכנס אליו הביתה ורציתי מים. אני נשארתי אצל האיש עד למחרת היום כשעצרו אותי".

סוף דבר

נהג המילוט מוחמד פהמי והחבר שאירח את החוליה, צאלח עלווי, נעצרו ונשפטו בישראל למאסר עולם ול-12 שנות מאסר, בהתאמה. בהכרעת הדין דחו השופטים את טענת הסניגורית, עו"ד לאה צמל, שניתן להרשיע את פהמי לכל היותר בסיוע לרצח, משום שתפקידו המוגדר היה למלט את הרוצחים, ומשום שלא ידע את זהות השר שהוחלט לרצוח. השופטים קיבלו את עמדתה של התובעת, עו"ד ליאורה חביליו, שלפיה העובדה שפהמי השתתף בישיבה שבה תוכנן הרצח, סייר סיור מוקדם, נתן חיפוי להימלטות והיה מודע לעצם הרצח, הופכת את מעשיו לחלק מהותי ופנימי של הרצח, ויש לראות בו מבצע עיקרי שלו. אשר לעלווי, טענה צמל כי הוא לא ידע על התוכנית לרצוח את זאבי. לטענתה, כל מה שידע היה שיש כוונה ערטילאית לבצע פיגוע גדול.

המעורבים האחרים הצליחו להימלט לשטחי הרשות הפלסטינית, שם נעצרו, נשפטו ונידונו לעונשים שבין שנה ל-18 שנות מאסר. הם נכלאו בכלא ביריחו ביחד עם מנהיג החזית העממית, אחמד סעדאת, שהואשם במשך השנים על ידי ישראל באחריות ישירה לרצח. לפני כחצי שנה, עם עליית החמאס לשלטון, הועלה חשש כי הכלואים ישוחררו וצה"ל הטיל מצור על הכלא. לאחר שהצבא החל בהריסת חלקים מהכלא, הסגירו עצמם השוהים בו לכוחות הישראלים.

פהמי, ע'ולמה וסעדאת לא שיתפו פעולה בחקירתם וסירבו להודות במיוחס להם. במאי השנה הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים כתבי אישום נגד המבצעים קורעאן ואסמאר, המיוצגים על ידי עו"ד צמל ונגד רימאווי וע'ולמה, המיוצגים בידי עו"ד מחמוד חסאן. הארבעה מואשמים ברצח ובניסיונות לבצע פיגועי טרור בישראל. בחקירות המעורבים בהתנקשות לא עלה שמו של סעדאת כמעורב במעשה וישראל החליטה לא להעמיד אותו לדין על רצח זאבי.

חודש אחרי ההתנקשות פירסמה את מסקנותיה ועדת הבדיקה הפנימית בשב"כ. הוועדה קבעה כי "כל הגורמים שטיפלו באבטחה פעלו נכון - גם בהחלטות המקצועיות, גם בבחינת ההתרעות. הם עשו כל שיכלו לעשות כדי לשפר את האבטחה סביב השר. אבל כשזאבי התנגד לאבטחה, ואפילו להמלצה שלא לשהות במלון היאט בירושלים, ההתנקשות היתה בלתי נמנעת".* uribl@haaretz.co.il



החשודים: עאהד ע'ולמה, מג'די רימאווי, חמדי קורעאן ובאסל אסמאר. שני הראשונים חשודים בתכנון, קורעאן בירי בזאבי ואסמאר בשותפות בחוליית הרצח


זירת הרצח. מלמעלה: מלון היאט ירושלים, חדר האוכל שבו סעד זאבי עם רעייתו, מבט על הלובי, השר זאבי, דלת חדרו של זאבי במלון, שם בוצע הרצח, ומסדרון הקומה השמינית. המתנקשים גרו בקומה השלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו