שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צייטל וריקל: סיפור על אהבת נשים בעיירה יהודית

תירגמה מיידיש ענת אדרת

יצחק בשביס-זינגר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק בשביס-זינגר

אני שומעת לא פעם אנשים אומרים: זה לא ייתכן, זה לא יכול להיות, בלתי אפשרי, ודברים אחרים מסוג זה. שטויות! אם נגזר על משהו לקרות, הוא קורה. סבתי נהגה לומר: ביש-מזל יכול להפגיש קיר בקיר. אם נכתב למעלה שרב ייפול מגג, הוא יהיה למנקה ארובות. הגוי אומר: מי שגורלו להיתלות, לא יטבע.

בעיר שלנו קרה דבר, שלו סיפר לי מישהו עליו הייתי קוראת לו שקרן. אבל הכרתי את שתיהן, שתהיינה מליצות יושר. את עונשן בוודאי כבר קיבלו. המבוגרת יותר נקראה צייטל והצעירה - ריקל.

אביה של צייטל, ר' ישראל מבנדין, היה כבר בזמני זקן בן שמונים. הוא קבר שלוש נשים, וצייטל נולדה לאשתו השלישית. אם היו לו ילדים משתי נשותיו האחרות, אינני יודעת. הוא עבר לגור בעירנו בסוף שנות החמישים לחייו. הוא התחתן עם נערה צעירה, והיא, לא עלינו, מתה בלידתה. את צייטל הוציאו במלקחיים. חמיו של ר' ישראל השאיר לבתו בניין בשוק ובו שלוש-עשרה חנויות, ור' ישראל ירש אותה.

על ישראל הזה סיפרו סיפורים מוזרים. היה היה בפולין משיח שקר, יעקב פראנק, והוא העביר יהודים רבים על דתם. אחרי שהתפגר, נשארה הכת. היתה לו בת כלשהי, ושלחו לה חביות זהב. לכאורה הם התנהגו ככל היהודים, אבל בלילה היו מתכנסים בשקט במרתף וקוראים ביחד מתוך גווילים טמאים.

ר' ישראל לבש בגדי רב: מעיל קטיפה, מצנפת פרווה גבוהה, נעליים וגרביים לבנים. הוא כתב תמיד על דוכן, וסיפרו שצייטל מעתיקה את כתביו. היה לו זקן רחב, לבן כשלג, מצח גבוה, וכאשר הביט במישהו, היה מבטו נוקב את האיש. צייטל לימדה אותנו, בנות הגבירים, לכתוב, ואני הייתי אחת התלמידות.

על אנשי הכת הזאת סיפרו שהם אוהבים נקבות, ובשקט הם עושים מי יודע מה. אבל עם מי יכול היה ר' ישראל לחטוא אצלנו?

אותה צייטל התחתנה. אבל כעבור חצי שנה היא התגרשה. בעלה בא מגליציה, ואמרו עליו שגם הוא אחד מחברי הכת - כך קראו להם. מדוע הגיעו הדברים מהר כל כך לידי גט, אינני יודעת. הכל בביתו של ר' ישראל היה מלא בסודות. היו לו בבית תיבות נעולות במנעולים כפולים. היו לו ארונות מלאים בספרים. הוא הלך להתפלל רק בשבת, ב"בית הכנסת הקר". לעתים נדירות היה מחליף מלה עם מישהו. כאשר החנוונים היו מביאים לו את שכר הדירה, היה שם את הכסף בכיס בלי לספור אותו.

בשנים הללו לא היה מקובל לשלוח מצרכי מזון הביתה. בעלות הבית העשירות ביותר הלכו עם סל לקניות. אבל לצייטל שלחו הכל הביתה מהחנויות: לחם, לחמניות, חמאה, ביצים, גבינה, בשר. פעם בחודש נשלח לה החשבון, כמו בוורשה. היו לה מנהגי פריצים.

אני זוכרת אותה עד היום: גבוהה, כהה, בעלת פנים צרות ושער שחור מסורק למעלה כגלגל. תארו לכם, בשנים הללו היא לא גילחה את ראשה. כשיצאה לרחוב, עטפה ראשה במטפחת. אבל מתי נראתה בכלל בחוץ? לר' ישראל היתה בקומת המגורים מרפסת קטנה, הצופה אל גן הכנסייה, ושם נהגה צייטל לשבת בערבי הקיץ ולנשום אוויר צח.

לנו, הבנות, עשתה הכתבות פעמיים בשבוע. היא הכתיבה לנו לא מתוך איגרון, אלא בעל-פה: "חתני הנעלה והנכבד, ראשית יש לי הכבוד לספר לך כי בריאותי טובה, ולוואי שאשמע כזאת גם ממך בעזר ה'. שנית..." צייטל ידעה פולנית וגם גרמנית. מבטה היה פראי. עיניה גדולות כעיני עגל, וישבה בהן מרה שחורה. אך פתאום היתה פורצת בצחוק שהידהד בכל החדרים. אם התחשק לה היתה נעמדת ומטגנת סופגניות אפילו ביום חול. היא אהבה לחוד חידות ולספר מעשיות מסמרות שיער.

ועכשיו על ריקל. אביה של ריקל, ר' טודיה, היה שוחט בעירנו. כל השוחטים יראי שמים, אבל ר' טודיה נודע כצדיק. אלא שביש מזל רדף את המסכן. יום אחד, בקיץ, הלך בנו למקווה ונמצא טבוע. ודאי חטף עווית. בתו מתה במגפה. מאוחר יותר, כעבור כמה שנים, התחיל משהו לדפוק בביתו. דפק, ולא ידעו מי ומה. הדפיקות היו חזקות כל כך, עד שהקירות רעדו. כל העיר רצה לשם, אפילו הגויים. חיפשו בעליית הגג, במרתף ובכל פינה.

בעירנו חנה גדוד צבא, שמפקדו נקרא סמיאטיצקי. נראה שהיה ממוצא משומדים. היה לו זקן אדום, ואפשר היה להתגלגל מהבדיחות שסיפר. כאשר שמע שאצל טודיה דופק לו שד, הביא סמיאטיצקי חיילים, ופקד עליהם שיחטטו בכל סדק וחור. הוא לא האמין בשדים, וכינה אותם קשקושים. הוא הורה לכולם לצאת, וקוזאקים ששוטים בידיהם שמרו על הבית, שאיש לא יתקרב. אבל מדי פעם בפעם נשמעה מהלומה, עד שהמרפסת רעדה.

לא נכחתי במקום, אבל סיפרו שסמיאטיצקי שאל את האורח הלילי מי הוא ומה הוא רוצה, והלה ענה בדפיקה אחת לאות "כן", ובשתי דפיקות ל"לא".

לכל איש יש אויבים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מתפרנס מן הקהל, והיו כאלה שדרשו לפטר את טודיה מן השחיטה. התעורר החשד ששחט שור בחלף פגום. אשתו של ר' טודיה נחרדה כל כך, עד שמתה מרוב צער.

אותה ריקל היתה קטנה, רזה, בעלת שיער אדום והרבה נמשים. בזמן שאביה שחט עופות, היתה מורטת את הנוצות וכיוצא בזה. כאשר החלו להישמע הדפיקות בבית, נפל חשד שריקל עושה את זה, אבל איך? ובשביל מה? סיפרו שכאשר הלכה ללון במקום אחר, נפסקו הדפיקות. מה שאנשים ממציאים! פעם אחת בלילה נשמעה מהלומה חזקה כל כך, עד ששלוש שמשות נפלו ונשברו. עד אז השד לא הכה בשמשות. זאת היתה הפעם האחרונה. שוב השתרר שקט.

אבל ר' טודיה נותר ללא פרנסה ונעשה מלמד דרדקים. הוא כילה את הנדוניה של ריקל, והיא נישאה לבחור ישיבה צולע מקראשניק. הוא היה שייך לחסידים, ומיד אחרי החתונה הלך ברגל אל הרבי. תחילה היה חוזר הביתה לפסח ולימים הנוראים. מאוחר יותר נעלם לגמרי. ריקל נותרה עגונה. בינתיים מת האב, ונשאר לה רק בית ישן, חורבה למחצה.

מה יכולה לעשות עגונה? היא החלה ללמד ילדות להתפלל. היא התחילה לתפור ולרקום. היא קראה ספרי מעשיות רבים. בפורים נשאה משלוחי מנות. בערב פסח היתה למין עוזרת לשמש, ושלחו אתה חרוסת. אם יהודייה חלתה ומישהו צריך היה לעשות אתה את הלילה, קראו לריקל. היא למדה לשים כוסות רוח ולהקיז דם. היא לא גילחה את ראשה, אלא רק כיסתה ראשה במטפחת. היא אהבה להמציא סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו.

גם רווקה זקנה היא משוגעת למחצה, אבל נקבה שכבר היה לה בעל והיא נשארת לבד, מכה הדבר תמיד בראשה. ריקל אולי היתה מצליחה למצוא את בעלה, אילו יכלה להרשות לעצמה לשלוח שליח. אבל טודיה לא השאיר לה גרוש. מדוע בעלה עזב אותה? מי יודע? יש גברים כאלה. הם מתחתנים ונמאס להם. הם מסתלקים למרחקים ואיש אינו יודע איפה הם.

לא ברור לי לחלוטין איך נהפכו צייטל וריקל לזוג. ר' ישראל חלה כנראה, וריקל משחה אותו בטרפנטין. אמרו שהוא שם עליה עין. אני אינני מאמינה. הוא כבר נטה למות. ואכן, מיד אחר כך מת, ושתיהן, צייטל וריקל, נותרו יתומות מאב ואם. בהתחלה חשבו שריקל משרתת את צייטל, אבל אם צייטל לא לקחה משרתת קודם, מה פתאום עכשיו?

כל עוד חי ר' ישראל, היו שדכנים מציעים לצייטל שידוכים לעתים רחוקות. כולם ידעו שר' ישראל רוצה את בתו לעצמו. יש אבות כאלה, אפילו בקרב יהודים. היא שירתה אותו ובישלה לו. כשהאש כבתה, היתה צייטל מביאה גחלת לוחשת. אינני יודעת מדוע, אבל הוא מעולם לא הלך למקווה, והבריות ליחששו שהיא רוחצת אותו באמבטיה חמה. לא הייתי נוכחת בכך, אבל הבריות מסוגלות לכל. בעיניהן, עבירה היא מצווה.

כן, ר' ישראל הרחיק כל כך את השדכנים, שהם התרחקו עד לדור עשירי. אבל כשצייטל נותרה לבדה נעמדו השדכנים על הסף. היא שילחה אותם בחוכמה: אחר כך, מחר, עוד לא הגיע הזמן. היה לה הרגל: לדבר ולהתבונן מעל לראש הזולת. ריקל עברה לגור אצלה, וכשדפקו בדלת, פתחה ריקל את הדלת: צייטל לא נמצאת, היא ישנה, היא קוראת.

כמה זמן יתרוצצו השדכנים? אין מובילים אנשים לחופה בעזרת קוזאקים. אבל בעיר קטנה יש זמן, ואנשים מדברים. ככל שנשמרים מעיניים זרות, קשה להישמר.

סיפרו שצייטל וריקל אוכלות ביחד, שותות ביחד, ישנות ביחד. ריקל לבשה את בגדיה של צייטל, הכל קוצר והותאם למידתה. ריקל נהייתה לגזברית, וכאשר הסוחרים שלחו חשבון, שילמה להם ריקל. היא גם גבתה את שכר הדירה. בימים יצאו שתיהן החוצה רק לעתים נדירות. בערבי הקיץ נהגו לטייל ברחוב הכנסייה, ברחובות המובילים אל היער. צייטל אוחזת בכתפה של ריקל וריקל אוחזת במותני צייטל. השיחות עליהן סערו. אומרים להן ערב טוב, והן בכלל לא שומעות. על מה יכולות שתי נשים לשוחח כל כך הרבה זמן? אנשים ניסו ללכת אחריהן ולצותת להן, אך הן מלחשות סודות. הן נהגו ללכת עד לטחנת המים ועד אל היער.

הדברים הגיעו אל הרב ר' אייזלה, והוא אמר: אין הלכה שאוסרת על שתי נשים ללכת לטחנת המים. ר' אייזלה היה מתנגד, ליטאי למחצה, ולהם יש הלכה לכל דבר: או שזה כשר, או שזה טרף.

אבל העיר מדברת בלי הרף. נפתלי, שומר הלילה, ראה את צייטל וריקל מתנשקות בפה. הן נעמדו ליד המנסרה, ליד הקרשים, והתנשקו כבני זוג. צייטל קוראת לה יונתי, והיא - חתולתי. איש לא האמין לנפתלי, כי הוא אהב את הטיפה המרה וראה חזיונות מוזרים. אבל אין עשן בלי אש. אחי ורעי: שתי הנשים שקעו במין התאהבות שכזאת, שהשד יודע. היצר הרע הופך כל אחד למשוגע על פי דרכו. בורג מסתובב בראש והכל מתהפך. היתה בקרסנוטב בעלת אחוזה, ואמרו שהיא מתעסקת עם סייח. בזמן המבול גם החיות הזדווגו עם מי שאינם בני מינן. הכל כתוב בפירוש לחומש.

חכו! הסיפור מתחיל רק עכשיו.

הלכו לר' אייזלה, והוא טוען: אין איסור בתורה. האיסור הוא רק על גברים. שנית, מאחר שאין עדות, אסור להוציא שם רע. אף על פי כן שלח את השמש לקרוא להן. באה ריקל והכחישה הכל. ר' אייזלה אומר לה: לכי הביתה ואל תיקחי ללב. הפטפטנים ייענשו, ולא את. מוטב להישרף בתנור, ולא לבייש אף אחד.

שכחתי לציין: צייטל הפסיקה ללמד את הבנות לכתוב.

עוד הייתי אז ילדה קטנה, אבל משהו מן הדיבורים האלה הגיע אלי. אי אפשר להסתיר מילדים.

עכשיו הקשיבו לסיפור.

פעם אחת, בקיץ, היה חם במיוחד. כבר ידעתי, כמו שאומרים, קור וחום, אבל קשה לי להיזכר בחום שכזה. כבר בבוקר החלה השמש לבעור כאש. לא רק גברים, אלא גם ילדות, ואפילו גברות מבוגרות, הלכו להתרחץ באגם. וכשהשמש מחממת, מתחממים המים. גם אמי, שתהיה לי מליצת יושר, לקחה אותי לשם.

היתה זו הפעם הראשונה שרחצתי בנהר. גברים מתרחצים עירומים, אבל ילדות בכותונת. השובבים מציצים בבנות ואי אפשר לגרש אותם. בכל פעם קמה מהומה. גברת אחת החלה לטבוע, אחרת צעקה שצפרדע נגסה בה. רחצתי בנהר, אפילו ניסיתי לשחות, ופתאום נפלה עלי מין עייפות, ששכבתי לנוח בין השיחים, לא רחוק משפת הנהר. חשבתי להתקרר קצת בצל, ואחר כך לשוב הביתה, אבל נפלה עלי תרדמה - לא סתם תרדמה, אלא ישמרנו האל: ממש תרדמת מוות. הנחתי את ראשי, והוא נותר מאובן. נהיה חושך, ואני כמו שקעתי. ודאי ישנתי שעות ארוכות.

אני מתעוררת, והנה לילה. הלבנה לא זרחה. השמים היו מעוננים. אני שוכבת, ואינני יודעת היכן אני ומי אני. אני ממששת את הדשא, והוא לח מטל, ואינני זוכרת שאני מחוץ לעיר. אני נוגעת בגופי, והנה אני בכותונת. כבר רציתי לבכות, או לצעוק "שמע ישראל", אבל שמעתי דיבורים. חשבתי שזה שד ונבהלתי, ובכל זאת הקשבתי. שתי נקבות מדברות, וקול אחד מוכר לי במקצת. אני שומעת אחת מהן שואלת:

"מוכרחים לעבור דרך הגיהנום?"

והאחרת עונה:

"כן, נשמה שלי, אבל אתך, גם הגיהנום הוא תענוג. אלוהים הוא חנון ורחום. לא מענישים יותר משנים-עשר חודשים. יטהרו אותנו, וניכנס לגן עדן. מכיוון שאין לנו בעלים, לא נהיה הדום לרגליו של אף אחד. נרחץ בשמן אפרסמון ונאכל לווייתן. יהיו לנו כנפיים, ונעוף כמו ציפור..."

כבר אינני זוכרת את כל הדברים. נשימתי נעתקה ממש. עכשיו כבר ידעתי מי אלו: השואלת היא ריקל, והמשיבה היא צייטל. אני שומעת את צייטל אומרת: שם נפגוש את אבא ואמא, סבא וסבתא, את כל הדורות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל, בת שבע. והיא מדברת כאילו זה עתה הגיעה משם, וכל מלה שלה פנינה. שכחתי שאני עירומה ובודדה בשעה מאוחרת בלילה.

צייטל ממשיכה לומר: אבא מחכה לנו. הוא בא בחלום. הוא ביחד עם אמא שלך. ריקל שואלת: הם התחתנו שם? וצייטל עונה לה: כן, גם אנחנו נתחתן שם. בשמים אין הבדל בין זכר לנקבה...

ודאי כבר היה אחרי חצות הלילה. פתאום הבזיק ברק, וראיתי על הדשא את הבגדים שלי, הנעליים, הגרביים. וגם אותן ראיתי להרף עין. הן ישבו על שפת הנהר, בכותנות בלבד, בשיער פרוע, חיוורות כמתות. אם בלילה ההוא לא מתתי מפחד, כבר לא אמות לעולם...

מה קרה בהמשך?

חכו רגע. חזרתי הביתה באמצע הלילה, אבל אמא כבר נסעה ליריד - היא היתה הסוחרת. אבא ישב בלילה בבית המדרש. נשכבתי במיטה, וכשקמתי למחרת נראה לי הכל כמו חלום. התביישתי מאוד לספר למישהו על כך. אבל איך אומרים? שמים וארץ נדברו שלא יהיו ביניהם סודות.

הבריות החלו לומר שצייטל וריקל צמות תדיר. יום שלם הן צמות. בלילה הן טועמות משהו. היו אצלנו גבאיות שנהגו להתגנב לפנות בוקר לעזרת הנשים ולומר שם קינות, סליחות. בכל שני וחמישי עלו על קברי אבות. פתאום נודע שגם צייטל וריקל משכימות קום אל עזרת הנשים. הן גילחו את ראשן, חבשו מצנפות. הן גומרות את כל התהילים ובוכות כמו בתשעה באב. הן הולכות כבר לבית הקברות, משתטחות על קברו של ר' ישראל.

שוב רצו אל ר' אייזלה, אבל הרב התרגז. אם בנות ישראל רוצות לעשות תשובה, הוא אומר, גם זה לא בסדר? הוא אהב לדפדף בספרים, והעיר נגעה אליו רק מעט. מאוחר יותר סולק מתפקידו. אבל זה כבר סיפור אחר.

לכל מקום יש כף בוחשת משלה. האנשים הלכו אל מפקד הגדוד, אך הוא אומר: אני לא מתערב בוויכוחים היהודיים שלכם. מספיק לי בחיילים שלי. קוזאקים הם חיילים טובים, אבל שולחים להם מכתבים מהבית שנשותיהן נואפות, והם הופכים פראיים. לא פעם אחת קרה שקוזאק שיחרר את הסוס שלו, והחל לדקור בחנית על ימין ועל שמאל. אחרי ששירתו חמש שנים היו הולכים לחנויות לקנות מתנות ושטויות לאבא ואמא, לאחים ואחיות, לכל המשפחה. החנוונית שואלת: ניקיטה, מה אתה קונה לאשתך? והוא עונה: שוט.

הם היו חוזרים אל הערבות שעל הדון ומוצאים ממזרים. אז שברו לאשה את הראש, ונשלחו לגלות בסיביר...

איפה היינו? אה? בחזרה בתשובה. צייטל וריקל חובטות זו בזו ומדברות רק על העולם הבא. הן חדלו להתחבא. מכל מוכר ספרים קנו ספרי קודש. לעיר בא מגיד, והן מתחילות לשאול אותו כך וכך, כמה זמן נמשך חיבוט הקבר? כמה גיהנומים קיימים? מי מעניש? מי מלקה? באילו שוטים? מברזל? מנחושת? לצעירים היה על מה ללעוג.

לעירנו היו מגיעים דרשנים רבים, אבל אחד מהם, ר' יויזל - אך נעמד על הדוכן לדרוש, ומיד נהיה יום הכיפורים. כשהוא תיאר את הגיהנום, עברה צמרמורת בכל. אמרו שמסוכן לנשים בהריון לשמוע אותו, מפני שנשים אחדות כבר הפילו בגלל דרשותיו. אבל זה דרך הטבע: מאחר שאסור, כולם רצים. בית המדרש מלא. בעזרת הנשים נשברת המחיצה. היה לו קול שהידהד מרחוק. כל מלה חותכת כסכין.

בפעם האחרונה רצתי לשם גם אני. לא רק גיהנום אחד יש, כי אם שבעה גיהנומים. והאש בכל גיהנום חמה פי שישים מכל גיהנום שקדם לו. היה אצלנו איש זקן מקוזלב, פיקח וממולח, והוא חישב ומצא שבגיהנום השביעי חם אלפי ריבוא מהראשון. גברים בוכים כמו ילדים. נשים הומות בקולות צורמים.

גם צייטל וריקל נמצאות שם. הן נכנסו בין הגברים ועמדו על ספסל, עטופות כליל בצעיפיהן. בדרך כלל באות נשים בין הגברים רק בשמחת תורה. אבל כשצפוף בעזרת הנשים מכניסים נשים למפתן, ומשם כבר המשיכו בעצמן.

אותו ר' יויזל מוכיח את כולם, אך את עיקר חמתו שפך על הנשים: כך תולים אותן בחזה, בשיער; כך משכיבים אותן שדונים על מיטת מסמרים וקורעים אותן לגזרים. מתוך הגחלים הבוערות משליכים אל השלג. ומן השלג בחזרה אל הגחלים. לפני הכניסה לגיהנום צריכים להתגלגל בכף הקלע, בין שדים ורוחות, מרעין בישין. השערות סמרו. עוד הייתי ילדה קטנה, אך התייפחתי ונחנקתי. אני מביטה בצייטל ובריקל: הן אינן בוכות, אבל עיניהן כמו הוכפלו ופניהן חיוורות כסיד. שיגעון ניבט מהן, ומשהו בי הבין שהסוף יהיה רע ומר.

למחרת שב ר' יויזל ונשא דרשה, אך לי היה כבר די. מישהו סיפר שלאחר הדרשה ניגשה אליו צייטל והזמינה אותו הביתה. כולם שידלו אותו שיבוא אליהם להתארח, אבל ר' יויזיל הלך כנראה דווקא אליהן. מה דיברו שם, אין לדעת. אינני זוכרת אם עשה שם את הלילה אם לא. נראה שלא. איך יכול גבר להישאר עם שתי נקבות? אבל לליטוואק יש תירוץ לכל דבר. הם מפרשים את התורה כמו שהם רוצים. לכן קוראים להם "ראש צלם". סבי עליו השלום סיפר שבטומאה-שחורה (=ביאלה צרקוב) ישב ליטוואק עם גויה ללמוד גמרא...

ר' יויזיל נסע, והשקט חזר. הקיץ עבר.

פעם אחת, בחורף, באישון לילה, אחרי שכולם כבר הגיפו את התריסים, נשמעו צרחות אימים. מהומה קמה, ונראה היה שהגויים מתנפלים. הלבנה זרחה, ומראה יוצא דופן נגלה: פייבל הקצב נושא על ידיו את ריקל. היא צועקת, מגששת אחר עיניו ונאבקת. הוא היה גבר חסון והוא נשא אותה היישר לרב, אל בית הדין. ר' אייזלה נהג לשבת עד מאוחר, ללמוד ולשתות תה מהסמובר. כולם צועקים, וריקל משתוללת ורוצה לברוח. שני גברים החזיקו אותה. הרב החל לחקור אותה.

אני עצמי הייתי בסמוך. בדרך כלל נהגתי להקדים לישון, אבל בדיוק באותו הלילה הכינו אצלנו כרוב כבוש, ובנות העיר התאספו אצלנו. כך היינו נוהגים: קוצצים כרוב וכובשים אותו בחבית. בינתיים אוכלים לחם עם שומן ומספרים סיפורים. פעם אצל אשה אחת, למחרת אצל אחרת. לעתים יצאנו במחול, נערה עם רעותה. היתה לי גיסה שידעה לרקוד כל מיני ריקודים, של יהודים ושל גויים.

כששמענו את ההמולה, יצאנו כולנו החוצה.

תחילה לא רצתה ריקל לדבר. היא רק צרחה על כולם שייתנו לה ללכת. אבל פייבל העיד שהיא רצתה ליפול לבאר. הוא תפס אותה כאשר כבר הכניסה רגל מעבר לשפה.

מה גרם לה לכך? שואל הרב, וריקל עונה: נמאס עלי העולם. אני רוצה לדעת מה קורה בעולם ההוא. הרב טוען: אם מתאבדים, מאבדים את העולם הבא, וריקל עונה: הגיהנום הוא גם לבני אדם, לא לעזים. היא מתחילה לצעוק: אני רוצה לאבא ואמא, לסבא וסבתא. אני לא רוצה כבר לזחול בעמק הבכא - אלה היו דבריה. מיד הבינו כולם, שככה שיכנעה אותו צייטל, מפני שזו היתה בקיאה בכתובים. מישהו שואל: איפה צייטל? וריקל עונה: לה כבר טוב, היא כבר למעלה אהובי היקרים, צייטל השליכה עצמה לבאר דקה קודם. היא הלכה ראשונה.

חצי העיר החלה לרוץ. אנשים הבעירו לפידים והלכו לבאר. צייטל שכבה שם, ראשה במים ורגליה מציצות החוצה. הביאו סולם, והוציאו אותה משם בלי רוח חיים.

צריך היה לשמור על ריקל, והחברה קדישא לקחו אותה להקדש. מסרו אותה לידי הממונה על ההקדש, כדי שישגיח עליה. את צייטל קברו מאוחר יותר מאחורי הגדר. ריקל העמידה פנים שחזרה לעשתונותיה והיא מצטערת. אבל לפנות בוקר, שעה שכולם ישנו, קמה מעל ערימת הקש וברחה אל הנהר. הנהר היה קפוא, אבל היא, כנראה, פערה באבן חור בקרח. רק למחרת נראה היה שהיא חסרה. טביעות רגליה נראו בשלג, והכל רצו לנהר. ריקל הלכה בעקבות צייטל. קברו אותה לידה, בלי תלולית, אפילו בלי פיסת עץ.

עובד העיר חתם את ביתה של צייטל. אבל מאוחר יותר נמצא מכתבה של צייטל. היא כתבה מדוע היא הולכת מן העולם: כדי לדעת מה קורה בעולם ההוא.

מי יודע מה נעשה בראשו של האחר? מלנכוליה נכנסת לראש וגדלה שם עוגמת נפש. צייטל נהגה לדבר, וריקל בלעה את דבריה. הסיפור הזה קרה כבר לפני ארבעים שנה, והן בוודאי כבר קיבלו את שלהן.

כל עוד נשארתי בעיר נותר הבית של ר' ישראל סגור ומסוגר, ואיש לא נכנס לשם. לשונות אש נראו בחלונות. מישהו סיפר שהלך ליד הבית באמצע הלילה ושמע את צייטל שואלת וריקל משיבה. הן התנשקו, צחקו, בכו. נשמות תועות נשארות תוקעות בעולם, ואינן יודעות שהן אינן מקומיות...

שמעתי שאחר כך נכנס לגור שם קצין. בבוקר אחד מצאו אותו תלוי.

בתים אינם רק קורות ועץ. כל מי שגר בבית משאיר משהו מאחוריו. אחר כך נשרף כל השוק. טוב שיש שריפות. לולא היו - היה הסירחון עולה עד השמים.

__________________________________________________________

הסופר יצחק בשביס-זינגר (1904-1991), חתן פרס נובל, נודע בספרות יידיש כיוצא דופן בעיסוקו האובססיווי ביחסים מיניים בין נשים לגברים. הוא ניכר גם בעיצובים נשיים בעייתיים ושטחיים של דמויותיו, ובכישלון מערכות היחסים של כמעט כל בני הזוג ביצירותיו השונות. בסיפור "צייטל וריקל" מותח בשביס-זינגר עוד יותר את הגבול, ועוסק באהבת נשים וביחס הסבלני המפתיע שבנות הזוג מקבלות מצד הקהילה והממסד הרבני. אפשר אמנם למצוא בסיפור מוטיווים מקבילים ליצירות הומו-לסביות אחרות של הסופר, אך מאחר שהיצירה הזאת נשית כביכול (גם המספרת היא אשה), שונה היא מאחרות ומזמינה קריאה חדשה.

האווירה הכללית של הסיפור קשה: רמזים לגילוי עריות בין אב לבתו, כת מסתורית, דמויות דמוניות, נשמות תועות ורוח הגיהנום המרחפת. הדבר בולט לעומת האווירה הנינוחה וההרמונית השורה על הסיפורים העוסקים ביחסים הומוסקסואליים. עוד עדויות בסיפור לדמויות נשיות פגומות: הגירושים המהירים של צייטל ועזיבתו הפתאומית של בעלה של ריקל; תיאורה החיצוני של צייטל, החף מסממנים נשיים; היסודות הדמוניים, המופיעים בדרך כלל אצל בשביס ביחס לנשים; סירובה של צייטל לגלח את ראשה כמנהג הנשים. אף החריפות השכלית היא סימן לזהות מינית לא ברורה (הרי לא יעלה על הדעת שאשה רגילה תתעניין במשהו מעבר לגידול הילדים). לעומת צייטל, מעוצבת דמותה של ריקל בסממנים נשיים טיפוסיים לבשביס-זינגר: היא צעירה ונמוכה מצייטל ומתפקדת כעקרת בית טיפוסית.

דיבורי האהבים של צייטל וריקל על איחוד נשמותיהן בעולם הבא מתוארים בצורה נורמטיווית, התואמת את מוטיב ה"באשערט" (הייעוד, הגורל), האופייני לסיפורים ההומו-לסביים של בשביס.

ב"צייטל וריקל" אפשר לשוב ולמצוא את הגישה הליברלית, מצד אחד, של בשביס-זינגר ליחסים חד-מיניים, אך מצד שני, אפשר למצוא מתחת לחזות הנאורה כביכול, עיצובים נשיים סטריאוטיפיים וחד-ממדיים. הסיום הטראגי (התאבדותן של השתיים בקפיצה לבאר ולנהר) מבטא את רעיון המוות המשחרר מכבלי החיים, רעיון שופנהאוארי שבשביס העתיק ביצירותיו השונות. הבחירה במוות בטביעה היא סמלית כמובן. המים ביהדות הם אלמנט מטהר (מקווה), ואפשר שבמות הדמויות נעשה ניסיון לטהר את הדמויות, כאילו הכשיר אותן בדרך לגן עדן.

הסיפור "צייטל און ריקל" כלול באוסף "דער שפיגל און אנדערע דערציילונגען" (=הראי וסיפורים אחרים) מאת יצחק באשעוויס-זינגער (ירושלים תשל"ה). בראשונה התפרסם הסיפור בעיתון "פארווערטס", 19-20 באוגוסט 1966. יעל שגב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ