בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בסך הכל אני אדם מאושר

הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג מתמודד עם הסרטן ומרבה לחשוב על פרישתו המתקרבת מן העולם. באוטוביוגרפיה שכתב עכשיו, הוא יוצא למסע בעקבות הקולוניאליזם הישראלי ומתאר את חייו כנכה שתלוי כמעט בכל באשתו דיאנה

תגובות

החודש ימלאו לו 67 שנים, ולאחר שגופו בגד בו במשך רוב חייו, מתמודד עכשיו פרופ' ברוך קימרלינג גם עם מחלת סרטן שאין לה ריפוי. הוא נכה כתוצאה משיתוק מוחין שנגרם בלידתו, הוא מתקשה בדיבור, וזה שנים הוא מרותק לכיסא גלגלים: פלג גופו התחתון משותק כמעט לגמרי. כל זה לא מנע ממנו להמשיך להרצות באוניברסיטה ולנסוע לכנסים ברחבי העולם.

בטיוטת ספרו החדש, שייקרא "שולי במרכז - אוטוביוגרפיה של סוציולוג ציבורי", חושף קימרלינג פרטים רבים על מצבו. את הספר, הוא אומר, אין לפרש כהכנות לפרידה מן החיים, אבל כבר בתחילתו ישנה פסקה לא קצרה שדנה במוות המתקרב:

"כפי שהדברים נראים בעת כתיבת שורות אלה אני אהיה פרופסור אמריטוס, כלומר פנסיונר, בעוד כשלוש שנים. אולם מה שאותי מעסיק, בעיקר בשנים האחרונות, ללא כל קשר לכך, הוא מתי ואיך יהיה מן הראוי שאפרוש מן העולם. כאדם חופשי, אין המוות מפחיד אותי ואני בהחלט יכול להבין, הן שכלית והן רגשית, את המעבר מן ה'יש' הקיומי, הפיסי והמנטלי, אל ה'אין'. גופי כבר כמעט לא נענה לי ודיבורי פחות מובן מאי-פעם. הישבן כואב מפצעי לחץ כתוצאה ממצבי המתמיד בישיבה או שכיבה, לעתים סתם ישיבה מכאיבה לי. אולם עם כל הכאבים למדתי להתמודד היטב, והם אינם טורדים את מנוחתי, גם ההקלדה עצמה כרוכה בכאבים ניכרים בקצות אצבעותי, והיא אטית מאוד ומלאת שגיאות, מה שמחייב אותי לחזור מספר פעמים אל מלים שכבר הייתי אמור להקליד. יחד עם כך, דומני שמחשבתי מעולם לא היתה כל כך צלולה ומסודרת כפי שהיא עכשיו... הבעיה האמיתית היא, האם אדע מתי הגיע זמני והאם אהיה במצב פיסי שיאפשר לי לשים קץ לעצמי ללא סיועו של איש, שכן ספק אם אזכה לסיוע כזה אי-פעם. הלכה למעשה, הנושא מעניין אותי מאז הניתוח שנותחתי ב-1985, ובאחד מן השבתונים אף קראתי בעיון את ספרו של דרק המפרי "The Final Exit". מתוך הספר למדתי שאין זה כלל קל להמית עצמך ללא עזרה, ולו פסיווית".

"החשיפה העצמית קשה עלי", הוא אומר. "זה לא הסגנון שלי. אני גם לא רגיל לכתוב בז'אנר כזה. הכתיבה המקצועית קילקלה אותי. מצד שני, אני מנסה באמצעות ספר זה לומר משהו על יהדות וישראליות, ומהגרים והאקדמיה - הכל ביחד - משהו שאי אפשר לומר במאמר עיתונאי או מקצועי. גם חשוב לי שילדי ידעו משהו על השורשים שלהם. הספר מנסה לכסות לפחות שלושה דורות: של הורי, של הסבים ושלי".

כמי שחלם להיות סופר, יש עוד טקסטים ספרותיים שהסתרת?

"לא. זאת היתה רק שאיפת נעורים, כמו להיות אסטרונאוט".

מי שעושה מצווה אחת

קרוב ל-40 שנה מרצה קימרלינג בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שבהן פירסם תשעה ספרים ומאות מאמרים ומסות. עתה החליט לצאת בשנה הקרובה לפנסיה, אך ימשיך להדריך דוקטורנטים, לחקור ולכתוב. רשמית הוא פרופסור לסוציולוגיה, אך את עצמו הוא מגדיר "יצרן ומפיץ רעיונות". אף שאינו היסטוריון, הוא מזוהה זה שנים עם "ההיסטוריונים החדשים", שאותם הקדים למעשה בכמה שנים טובות.

"נולדתי עם שיתוק מוחי, שהתבטא בעיקר בתנועות בלתי רצוניות, בקשיי דיבור, בקשיי הליכה ובכלל בעיוותים לא אסתטיים של הפנים, הנראים לעתים כמעין חיוך לגלגני, הפוגע לא אחת באנשים שלא מכירים אותי", הוא כותב בספרו. "עד גיל 25 בערך, מצבי הפיסי הלך והשתפר והשגתי יותר ויותר שליטה על גופי. כך למשל, עד גיל 17 הייתי משתין במכנסיים, כל אימת שמשהו או מישהו היה מצחיק אותי או נוגע בחלק רגיש כלשהו בגופי. לאחר מכן, מצבי הגופני נותר יציב ויכולתי לתפקד כמעט ככל אדם. לא ראיתי בנכותי בעיה שלי, אלא בעיקר בעיה שיש לאחרים להתגבר על מגעיהם אתי, ה'אחר', ואשר אני צריך לסייע להם להתגבר עליה. טווח התגובות של האנשים אשר לא הכירו אותי מקרוב היה רחב ביותר: היו שראו בי מעין קדוש מעונה בעל סגולות על-טבעיות והיו שהתייחסו אלי כמפגר בשכלו ודיברו אלי לאט, בקול רם ובעברית קלה כדי שאבין. היו גם שפחדו כי מצבי עלול להיות מידבק".

מלבד הקשיים הגופניים, היה עליו להתמודד בחייו עם הקשיים שנבעו מן ההיסטוריה היהודית. הוא נולד ב-1939 ברומניה, כחודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעיירת הגבול טורדה שבטרנסילווניה. הוא הגיח לעולם כפג, לאחר שבעה חודשי הריון, וסבל בלידה מקשיי נשימה שפגעו במוחו. אביו היה סוכן נוסע של מכשירי רדיו ואילו אמו, שסיימה תיכון הונגרי עם דגש על לימודים קלאסיים, היתה אשת ספר. כשבני הזוג נפגשו לא היתה להם שפה משותפת. אביו דיבר רומנית ואמו הונגרית. הוא עצמו שולט בשתי השפות. הוריו גידלו אותו כאילו היה ילד רגיל, כשברקע הידהדה המנטרה שאין דבר העומד בפני הרצון.

טורדה היתה עיר-מעבר לצבא הגרמני אל החזית הרוסית. בית המשפחה פנה אל הרחוב הראשי וקימרלינג הילד היה יוצא אל המרפסת לחזות בשיירות. הוא התפעל מרוכבי האופנועים עם הסירות, שהיו חבושי קסדות ולבושים מעילי עור והיה מנופף בידו לחיילים, או נעמד דום במועל-יד וצועק "הייל היטלר!" החיילים הגרמנים היו מחייכים ומחזירים לו ב"הייל היטלר".

בקיץ 44' יצאו הוריו ודודו את העיר על עגלת מסע של צוענים, רתומה לסוסה. קימרלינג בן החמש היה מכורבל בזרועות אמו, שלא חדלה לשיר לו שירים בעברית ולספר לו סיפורים. למחרת מצאו את עצמם כלואים בשיירה של פליטים, שמטוסים גרמניים תקפו אותה מדי פעם באש מקלעיהם. "באחת מהתקפות הפתע הללו, דודי השליך אותי מן העגלה הנוסעת לתוך שדה תירס שבצד הדרך. לצדי השתטח חייל רומני צעיר וחייך אלי. כעבור מספר שניות ראשו רוסק מכדורי המטוס וחלקים מתוכו ניתזו עלי. רעדתי כולי והמשכתי לרעוד כל אימת שהגיע לאוזני רעש של מנוע מטוס עוד שנים רבות לאחר האירוע... גם כאשר כבר הייתי נער מתבגר בישראל והמטוסים היו מטוסים 'שלנו'".

בתום המלחמה חזרה המשפחה לטורדה אבל הוריו לא מצאו זכר לרכושם. הם גרו בדירה במרכז העיר וברוך הלך לבית הספר. בחורף 47', כשהיה בכיתה ב', בישרה המורה על קץ המונרכיה ועל "המהפכה העממית". אחיו אדם נולד והוריו רכשו כעבור זמן מה בית גדול עם חצר ועצי פרי. לברוך היה מורה פרטי שלימד אותו מהי קריאה ביקורתית של טקסטים: למען בית הספר, אמר לו, עליך לשנן מה שכתוב בספרים, אבל סיפק לו את העובדות הנכונות וגם לימד אותו מיתולוגיה יוונית ופילוסופיה.

בימי מלחמת העצמאות של ישראל לא משו הוריו מהרדיו וקיוו לניצחון היהודים. בינואר 52' הם יצאו לישראל, ועברו כאן את המסע המקובל ממחנה שער העלייה למעברת גן יבנה. זה היה חורף קשה. כעבור שנים הכניס קימרלינג את התצלום של המעברה השקועה בבוץ לספר שכתב עם עמיתו יואל מגדל על תולדות העם הפלסטיני. הסיבה: הצילום הזכיר לקימרלינג את מחנה הפליטים דהיישה.

אחר כך עברה המשפחה לצריף במעברת נס ציונה וב-54' נכנסה לדירה בשכונת דורה בנתניה. קימרלינג מצא שקט ושלווה בספריית בית הספר ובה ישב ובלע ספר אחר ספר. בספרו "שולי במרכז" הוא כותב על חבר לכיתה ח' שאמר לו, "אתה אף פעם לא תהיה אחד מאתנו. אתה לא כמונו. אתה כזה גלותי. מנומס. עדין. א-קיצער, לא צבר. חוץ מזה, הנכות שלך תהיה לעולם בינך לבינינו".

את חייו הוא מתאר כמסע ארוך ולא קל, אך רצוף הישגים. הוא השלים בהצטיינות את לימודיו האקדמיים, קצר הצלחה אצל נשים למרות מגבלותיו הגופניות, ואז התאהב בדיאנה איידן, סטודנטית מצטיינת ילידת לוב שעלתה לישראל מנאפולי ב-67', והיתה בתחילת עבודתה על דוקטורט בפילוסופיה של הביולוגיה. הם נישאו באוגוסט 1975. בזמן הריונה הראשון הבינה שעליה לוותר על הקריירה המקצועית שלה וכשסיפרה למנחה שלה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שקשה לה, הוא השיב: "מי שעושה מצווה אחת, פטורה מכל יתר המצוות".

שלושה ילדים נולדו להם: שירה ב-76', עלי ב-78' ונעמה ב-81'. דיאנה דאגה לילדים ולבית וגם טיפלה בבעלה, והוא ביסס בינתיים את מעמדו המקצועי. בספרו הוא חושף את סיפור יחסיו עם אשתו ואת קשייה העצומים כבת זוגו וכמי שנשאה את העול כולו על כתפיה. הוא עצמו מודה שהיה אב לא הכי מוצלח ובעל ככה-ככה.

פיצול אישיות אקדמי

קימרלינג מעולם לא הצליח להרגיש ישראלי באמת. "כיוון שעברתי כאן עם הורי את כל השלבים הקשים של הישראליזציה, ממעברת אוהלים ועד איזשהו 'כאן' שאיני יכול להגדיר אותו במדויק, נותרה בזהותי קצת מתודעת המהגר ואולי אף הפליט", הוא אומר. "לכן כל כך מובן לי מאליו, מה שרבים אינם יכולים להסכים עמו, שאנו מדינה של מהגרים ולא אומה ילידית. מדינה של מהגרים-מתיישבים, כמו צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד, דרום אפריקה ואלג'יריה. זוהי נקודת המוצא אצלי בכל דיון על החברה הישראלית".

במה זה משנה את זווית הראייה?

"זה בעצם משנה הכל. כלפי פנים אנחנו הטרוגניים יותר מכל האומות הוותיקות, ויש בזה הבטחה פוטנציאלית לרב-תרבותיות שטרם הצלחנו לממש אותה, ואולי גם לא נצליח לעולם. במקום זאת אנחנו מתגודדים תחת מטרייה של איזושהי יהודיות, שאותה המצאנו ושיכללנו כאן. זוהי תערובת של חילוניות ודתיות שאנחנו קוראים לה יהדות, הכוללת לאומיות וחרדה קיומית מתמדת לצד פולחן השואה ואתנוצנטריות חולנית. זהו הגלגול האחרון של מה שקוראים ציונות וכל מי שלא מוכן לקבל זהות זו מוגדר פוסט או אנטי-ציוני. כלפי חוץ נועדנו לחיות על חרבנו כמעין נבואה המגשימה את עצמה, כי התיישבנו באזור שאוכלוסייתו לא רצתה בנו ולנו לא היה הכוח לטפל בה כפי שטיפלו עמים מהגרים אחרים בילידים. עשינו זאת חלקית ב-1948, אך בכך לא ממש פתרנו את הבעיה, אלא אולי החרפנו אותה".

ב-1974 כתב קימרלינג את עבודת הדוקטורט שלו, שאחר כך הופיעה כספר, "ציונות וטריטוריה". הוא טוען שבספרו לא ביקש לחשוף עוולות או לקבוע עמדה מוסרית. "חקרתי באופן מקצועי ויבש את בעיות הקרקע וכיצד היא הושגה ובאילו טקטיקות ואסטרטגיות נקטו המתיישבים המהגרים כדי להבטיח לעצמם מקסימום טריטוריה. רק אחרי שנים, כשבני מוריס המציא את המושג ההיסטוריונים החדשים, נגררתי לתוך הוויכוח בהתלהבות, ודווקא נהניתי ממנו".

שילמת מחיר?

"אם הייתי מבודד חלקית באוניברסיטה, זו לא היתה הסיבה. אבל כן, שילמתי בשנתיים-שלוש של עיכוב קידום. באותה תקופה היה לי קשה עם זה. במבט לאחור זה היה מחיר קל. דווקא כמה מעמיתי סבלו וממשיכים לסבול ממני: בניתי המשגה אחרת על החברה הישראלית כחברת מהגרים-מתיישבים, המשגה שקירבה את הציונות לסוג מסוים של קולוניאליזם. זה הפך את כתביהם של מרבית החוקרים שעסקו קודם לכן בחברה הישראלית ללא רלוונטיים ואיים על המוניטין שלהם. זה היה ויכוח מקצועי ודורי, שהושקע בו גם הרבה להט אמוציונלי ואידיאולוגי, וזה גם תרם לעיכובים בקידום. עד היום נותרה הטינה הזאת בעינה, בעיקר משום שידי היתה על העליונה בוויכוח זה".

מה השתנה בך ביחסך לציונות?

"בנינו כאן חברה על חורבותיה של חברה אחרת. אולי הטעות היתה מההתחלה. אבות הציונות לא היו ערים לכל המורכבויות של הפתרון שהציעו. הם צמחו בשלהי העידן הקולוניאלי, כאשר היה עדיין אך טבעי כי האדם האירופי יכול להתיישב בכל מקום מחוץ ליבשת הישנה, גם לטובתו וגם כמי שמביא את בשורת הקדמה לילידים. והם גם צמחו בראשית עידן הלאומיות - הצירוף בין שני גורמים אלה הוליד את הציונות ואת תוצאותיה לעמי האזור. בעיקר הפלסטינים, כמובן. האם זה מצדיק את פירוק המדינה? איני סבור כך. בנינו כאן חברה ותרבות עברית מפוארת, על כל השלילה והטוב שבתוכה. אין מוחקים עוול על ידי יצירת עוול נוסף. ההיסטוריה אינה מנהרת זמן שבה ניתן לנסוע בה לאחור. אין גם טעם משני הצדדים להתרפק על העבר. צריך - חייבים - לנסות למצוא פתרונות לעתיד. הוויכוח מי אשם במצב אינו מוביל לשום מקום, אלא להגברת השנאה ההדדית".

יצא לך שם של פוסט-ציוני, או אפילו אנטי-ציוני.

"אני דווקא ציוני. אני ציוני בכך שאני חי כאן ומהווה חלק מן התרבות העברית, גם אם אני באופוזיציה למשטר הקיים ומבקר אותו בחריפות. אני מתנגד להגדרות ולפרקטיקות של הציונות. הן לבשו צורות מפלצתיות, בצד איים של הומניזם ויצירתיות מופלאים. כמובן, יש מאבק פוליטי ותרבותי בשאלה מהי ציונות ומיהו ציוני. אני בינתיים בצד המפסיד של מאבק זה, לכן אני מוגדר כאנטי-ציוני. שיהיה".

דחף בלתי נשלט

איזה דיוקן של מדינת ישראל 2006 אתה משרטט?

"אין טעם שאחזור על מה שידוע לכולם: על הפיכתנו לחברה אי-שוויונית בדומה לחברות בעולם השלישי, על העיוות והבזבוז של חלוקת המשאבים לאומיים כתוצאה ממפעל הקולוניזציה של השטחים הפלסטיניים, על הקיפוח של האזרחים הערבים, על ההשחתה של המוסר הציבורי, על התמכרותנו לפתרונות כוחניים והמיליטריזם. על כל אלה כתבתי ב'הארץ' מזה כשלושים שנה ועייפתי לגמרי.

"ברגע זה, בעיקר בעקבות המלחמה והציניות שגילו פוליטיקאים כמו עמיר פרץ ואהוד אולמרט, שהוליכו שולל את ציבור בוחריהם, ובגלל הגנרלים שלא סיפקו את הסחורה שציפו מהם לספק, אנחנו יכולים להוסיף את התופעה החמורה מכולן - את התפוררות האמון במערכת הפוליטית ובכללי המשחק. זהו מצב שמזכיר את החברה הגרמנית בתחילת שנות ה-30. מצד החיוב, אם נצליח לצאת ממשבר זה אולי נלמד להכיר את מגבלות הכוח ולצאת לדרך חדשה. פוטנציאל יש לנו, אך חסרה התשתית הערכית והמוסדית".

כל הדברים הללו בוודאי ידועים לאקדמאים, ובכל זאת נראה שכבר עשרות שנים מצליחים דורות של אקדמאים ישראלים לשתוק בכל הזדמנות.

"בניגוד למקובל בחלק מן הציבור, אוניברסיטה אינה חממה לצמיחת אופוזיציונרים חתרנים, או נביאי אמת, או נביאי שקר. אם יש פעם בדור ליבוביץ אחד גדול וכמה ליבוביצים קטנים, זה עניין של יוזמה וטמפרמנט אישי ולא בהכרח קשור לאוניברסיטה. בתוך האוניברסיטה בנוי מנגנון של אנטי-אינטלקטואליזם: ישנה תביעה לספציאליזציה ולמצוינות בתחום ספציפי, ולחצים לחקור ולפרסם בתחום ההתמחות. אם יש פוליטיקה, ויש הרבה פוליטיקה, זוהי פוליטיקה פנימית.

"גם הסברה שהאוניברסיטה היא שמאלנית אין לה על מה להתבסס. הארגון הפוליטי היחידי הפעיל והמבוסס רובו על אנשי אוניברסיטאות הוא דווקא ימני מאוד. יש לנו באוניברסיטה העברית למעלה מאלף אנשי סגל, שמתוכם משמיעים קול ציבורי ימינה או שמאלה כארבעים-חמישים איש מקסימום. במדעי החברה, כתוצאה מתוכני עיסוקם, יש מעט יותר. כל היתר, גם אם יש להם דעה נחרצת, לא חושבים שמתפקידם לפעול פוליטית או להופיע בתחום הציבורי, ואני לא רוצה לשפוט אותם על כך; הם נופלים לקטגוריה של יתר ההדיוטות בישראל. הם רואים את תפקידם, במקרה הטוב, כחוקרים וכמורים טובים, המקדמים את הידע בתחומם. אל תצפי מהם ליותר מזה. לי יש במקרה דחף בלתי נשלט לפעול גם בתפקיד הקרוי כיום אינטלקטואל ציבורי, בצד עיסוקי כחוקר ומורה".

דני רובינשטיין כתב לא מזמן ב"הארץ" שמה שמתרחש בעזה, ואין הכוונה רק לאסון ההומניטרי, מצריך הקמת ועדת חקירה ממלכתית. איפה היית אתה?

"בשנים האחרונות ישראל ביצעה כל כך הרבה פשעי מלחמה, שאף אחד לא מתרגש מהם. זה הפך לרוטינה, לנורמה. הבנאליה של הרוע. קולי הציבורי באמת נחלש בשנה האחרונה, ככל הנראה ממספר סיבות לא טובות כשלעצמן: התערערות מצב בריאותי, מעט קטטות שלא לצורך עם עורכי 'הארץ' ואולי גם מעט ייאוש".

שוק נישואים פתוח

מקובל לחשוב שמלחמת 67' היתה ניצחון ישראלי גדול, והנה אתה בא וטוען בספרך שמבחינה פוליטית ישראל היתה המפסידה במלחמה הזאת.

"מי היריב העיקרי של ישראל באזור? הפלסטינים. אנחנו נאבקים מולם על אותה פיסת קרקע שגזלנו מהם. עד 1967 הלאומיות הפלסטינית היתה בדעיכה מתמדת. גם אנחנו וגם הירדנים דאגנו לכך, עם תוצאות די טובות. ב-67' הארץ חוברה לה יחדיו על כל שלושת חלקיה תחת שלטון זר מבחינתם של הפלסטינים. האיחוד מחדש של התושבים הערבים של הגדה, הרצועה וישראל גופא, והמפגש המחודש יצרו מחדש את היריב ההיסטורי שלנו כישות פוליטית ולא כבעיה הומניטרית של פליטים. אגב, גם ג'ורג' חבש חשב כך. במידה רבה חזרנו ב-67' לסיטואציה היישובית".

כשישה שבועות לפני הטבח בסברה ושתילה כתבת שמלחמת לבנון תסמן ירידה בנכונות ובמוטיווציה לשרת בצבא; שמילואימניקים יתקשו לשרת בצבא שנוצל למטרות פוליטיות. טעית?

"ייתכן שטעיתי, אך איני בטוח בכך. כיוון שבמלחמת לבנון השנייה הקטיושות פגעו ישירות באוכלוסייה האזרחית והיתה גם מניפולציה מוצלחת של אולמרט, פרץ וחלוץ, מלחמה זו נתפסה לפחות בשלב הראשון כמלחמה על הבית וכמלחמה מוצדקת. מצד שני, יש לשים לב שלפחות כרבע מהנוער ה'טוב', המעמד הבינוני העירוני האשכנזי והקיבוצניקים, שמקודם איישו את היחידות המובחרות והקצונה, נמלטים מן השירות הצבאי. את מקומם תפסו הכיפות הסרוגות והמעמד הבינוני והמזרחי".

ב-2002 קיבל קימרלינג ממו"ל אנגלי הצעה לכתוב ביוגרפיה פוליטית וצבאית של אריאל שרון, שהיה אז בשיא כוחו. קימרלינג אומר שהחליט להימנע כמעט לחלוטין מעיסוק בחייו האישיים של שרון, להוציא תיאור קצר של ילדותו. "כסוציולוג הייתי מעוניין יותר לשקף דרך חייו, מעשיו, מחדליו והשקפותיו חלקים מן התרבות הישראלית, שהוא היה לדעתי תוצר מובהק שלה". לספרו קרא קימרלינג פוליטיסייד, על משקל ג'נוסייד, מונח שמשמעותו חיסול פוליטי. כותרת המשנה היתה: מלחמתו של שרון נגד הפלסטינים.

הספר נולד בעיצומו של מבצע חומת מגן, הוא מסביר. "היה ברור מתוך מהלכי הצבא שהכוונה היא להשמיד את התשתית הצבאית, השלטונית והציבורית של הפלסטינים, כדי למנוע מהם אפשרות של קיום פוליטי ברמה כלשהי, בעיקר כינון מדינה".

האם אתה רואה אפשרות של פתרון לסכסוך הזה?

"אני קרוב ברוחי למסורת ברית שלום, בחיפושי אחרי פתרון שעמו יכולים לחיות שני העמים, אבל מעולם לא ראיתי במדינה דו-לאומית פתרון. נהפוך הוא, מדינה דו-לאומית עלולה להסתיים בשני שלבים: שלטון יהודי על הפלסטינים בצורה מתוחכמת יותר, ואחר כך שפיכות דמים נוראה. בקיצור, בלקניזציה של האזור. דיברתי, חלמתי, על החלפת פרדיגמה - יצירת עם מקומי יהודי-ערבי חדש, משהו דומה למה שהציע אנטון שמאס לפני שנים. אבל זה מחייב שוק נישואים פתוח, ואין לזה סיכוי. גם היהודים וגם הערבים סגורים הרמטית בתוך עצמם. זאת ועוד, אין אצלנו ואצלם הפרדה בין דת ללאום, וזה אסון של ממש".

מה אם כן הפתרון שאתה מציע?

"אני עדיין דבק בנוסחת שתי מדינות לשני העמים, אך איני רואה סיכוי להגשמתה בעתיד הנראה לעין. ייתכן שיוזמת ז'נווה מתקרבת לזה, אך גם שם נותרו בעיות שלא ניתנו בשלב זה לגישור".

חוללתי מהפכות

ספרו החדש יאפשר לקוראיו להתוודע אל הקשיים היומיומיים של האדם העומד מאחורי הרעיונות. באחד הפרקים בספר עוסק קימרלינג בגופו שכשל ובדרך שבה למד להתמודד עם המגבלות החדשות. "אם לימדתי את עצמי משהו חדש בעשרים השנים האחרונות הוא להיות סובלני וסבלני כלפי עצמי, כלפי גופי וכלפי כל הסובבים אותי, ולהשלים עם התלות הכמעט מוחלטת שלי בהם. למן תחילת שנות ה-80 מצבי הפיסי הלך והורע אט-אט, אולם בצורה מוחשית ביותר. פעולות שהיו מובנות מאליהן - ולא רק תנועה חופשית במרחב - כגון להחזיק ולדפדף בספר, או להרים מן הרצפה חפץ שנפל, נעשו קשות ודורשות זמן וסבלנות עד אין קץ. אני אף נאלץ לעתים להיות מואכל על ידי דיאנה, אם איני רוצה ללכלך את עצמי ואת הסביבה, וכן להיות תלוי בה בעשיית הצרכים שלי.

"פעם חשבתי שאם אגיע למצב כזה או דומה - זה יהיה סוף העולם, והנה נוכחתי לדעת שעדיין אין זה כך. כל זאת הודות למסירותה של דיאנה. אלא שמצב זה יצר תלות הדדית הולכת וגוברת ביני לבין בת זוגי. כך, כיוון שאני תלוי בדיאנה לצורך מילוי הצרכים הבסיסיים ביותר שלי, הרי גם דיאנה תלויה בי. תלות זו גובה מחירים רגשיים כבדים מצד שנינו, ואולי יותר מצד דיאנה, שכן היא המחויבת להענקת השירות ואילו אני מקבלו, ואין זה בהכרח מובן מאליו".

דמותה של אשתך כפי שהיא מתוארת בספר היא של מי ששילמה מחיר עצום על החיים המשותפים אתך.

"כן, אני חב לדיאנה הכל, ואיני יכול לפצותה בדבר. כי אוטוביוגרפיה לא יכולה לתקן או לשנות דבר. אך אולי זה מעין פורקן, וגם מגיע לה שידעו שוויתרה על דוקטורט בהדרכת ליבוביץ הגדול למען המשפחה".

אילו ניתן לך לחזור על הכל מהתחלה, האם כך היית מתנהל?

"אין לי מושג. איני מתחרט על דבר. אולי הייתי צריך להקדיש מעט יותר להורי, לילדי, לאשתי. כל זה היה בא על חשבון הקריירה. אני חושב שהייתי חוזר על אותן טעויות".

כשנודע לך שחלית בסרטן, האם כעסת? האם הרגשת שזה המשך ישיר לאותו תהליך אינסופי של בגידת הגוף שלך?

"לא. לא הרגשתי שזה המשך ישיר, אלא מעין תוספת מצטברת. באמת הרגש הבסיסי היה מעין כעס. ההרגשה שזה בא מוקדם מדי".

איך אתה מתמודד עם המחלה?

"זה עוד טרי ואני עדיין בודק מה ואיך לעשות, והאם בכלל כדאי להמשיך בטיפולים. החיים אינם תכלית כשלעצמם, צריך גם איכות מינימלית של חיים. 'מנין אתה בא ולאן אתה הולך' - בשאלה הזאת טמון הרעיון שאנחנו לא יודעים לאן נלך. מנין אני בא? מן הגנים של אמי ואבי, ועוד דורות לפניהם. כאתאיסט גמור איני מאמין שאנחנו 'הולכים' למקום כלשהו. אנחנו פשוט חדלים מלהתקיים. אני יודע שזה מפחיד אנשים רבים. אין עלי פחד המוות. אני רק פוחד מן הסבל אשר כרוך בו לעתים ושהוא מיותר לחלוטין".

היו לך גם תקופות של אושר בחייך?

"בסך הכל אני רואה את עצמי כאדם מאושר. התגברתי והתאוששתי משתי תקופות של פליטות. הגעתי לשיא של קריירה שאדם יכול להגיע אליה באקדמיה. נישאתי לאשה נפלאה, שגם עליה עברו ימים לא פשוטים, והקמתי משפחה נהדרת. בתחום המקצועי אני מעז לומר שחוללתי מהפכות בסוציולוגיה הישראלית. כמה זה היה משמעותי, שיעריכו אחרים".*



פרופ' ברוך קימרלינג. ידי היתה על העליונה בוויכוח על מהות הציונות והחברה הישראלית


ברוך ודיאנה קימרלינג (למטה: עם בתם שירה). מגיע לה שידעו שוויתרה על דוקטורט למען המשפחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו