שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"השטן לובשת פראדה" הוא סרט על מעמד, ואין כמו פסטיבל הסרטים בוונציה כדי להיחשף למערך המעמדות ההוליוודי. אורחי הפסטיבל עונדים צמידים כאישורי מעבר וכל מיני אביזרים אחרים המעידים על מעמדם, אבל כלל המפתח בבוקר זה של שלהי הקיץ הוא שמעמדו של אדם נקבע ביחס הפוך לכמות הזיעה שהוא מגיר - ככל שהוא חשוב יותר, כך הוא מזיע פחות.

הנה עוברת לה הפמליה ההוליוודית הטיפוסית באחד המסדרונות הארוכים של המלון: תחילה העבדים הנרצעים והלחים - אנשי יחסי הציבור והמאבטחים החנוטים בחליפות שחורות, ולאחריהם, במעגל הפנימי, גדוד העוזרים האישיים, המזיעים קלות. באמצע, כאטום שתנועתו מוכתבת בידי הכוחות שסביבו, מריל סטריפ, בכחול-דרדר. סטריפ לא מזיעה. כמי שעומדת במרכז תשומת הלב, היא מחייכת, פעולה שבכל זאת תובעת ממנה, כפי שהיא אומרת מאוחר יותר, מאמץ מסוים. "אלוהים, להיות נחמדה כל הזמן". כשהיא נכנסת לסוויטה שבה נערכות הפגישות עם התקשורת, לוחש לה עוזר בקול שקט, אם כי לא בלחש, שהשירותים העומדים לרשותה מופרדים מאלה שישתמשו בהם כל אלה שאינם היא.

היא אחת השחקניות המפורסמות בעולם, אבל באופן משונה קשה להדביק לה דימוי. במהלך הקריירה שלה היא נאבקה לבסס את עצמה כשחקנית ששורשיה נעוצים בחיי היומיום. היא טוענת שהיא לא חופפת את שיערה לעתים קרובות (השיא שלה הוא שלושה שבועות), היא נוהגת במכונית צנועה

וידידותית לסביבה (טויוטה פריוס), היא חיה עד לאחרונה בקונטיקט עם בעלה הפסל, דון גאמר, וארבעת ילדיהם (עכשיו הם חזרו לניו יורק), וכשהיא מדברת יש לה בדרך כלל מה לומר.

באופן פרדוקסלי, בגיל 57, עוזרים הפרטים האפורים הללו לציירה עוד יותר כמושלמת. הפרטים הללו גם מהווים ניגוד גמור לפרטי הדמות שבחרה לגלם בסרטה ה-33 - עורכת האופנה הניו-יורקית מירנדה פריסטלי, היא השטן ברב המכר "השטן לובשת פראדה" שהוציאה לורן וייסברגר ב-2003 שעובד עתה ללהיט הוליוודי בכיכובן של סטריפ ואן הת'אוויי ("הר ברוקבק"). וייסברגר כתבה את הספר אחרי שעבדה במשך שנה כעוזרת של עורכת "ווג" האמריקאי, אנה וינטור, ובספרה היא מתארת את וינטור - בהפרזה חסרת רחמים - כאשה בעלת נוכחות כה משתקת שביכולתה לרוקן את החדר מאוויר מיד בהיכנסה אליו.

האם סטריפ, שבעצמה כונתה לעתים "אשת קרח", היססה לקחת תפקיד המבוסס על אדם חי, בהשוואה למשל לתפקיד אמא קוראז' של ברכט שגילמה הקיץ בניו יורק לקול תשואות הקהל והביקורת? היא פוטרת את עצמה בקלילות מכל תסבוכת אפשרית. היא אומרת שלא קרה שום דבר מוזר כשפגשה לראשונה את וינטור, בהקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק. "שוחחנו מעט, היא היתה נעימה מאוד. אני חושבת שהספר גרם לה אי נחת רבה יותר מאשר הסרט". כוונתה היתה לגלם את הדמות לא כפי שווינטור רואה את עצמה ולא כפי שווייסברגר תיארה אותה, אלא כפי שהיא תופסת אותה.

ואכן בסרט, בזכות סטריפ, מתגלה פריסטלי כבעלת חוש הומור ורגישות, ובסצינה בלתי נשכחת לקראת סוף הסרט, אף כאשה פגועה עמוקות; ניכר עליה שהיא דמות שעברה סטריפטיז. קשה להסיר את העיניים מסטריפ שעה שהיא מפעילה את יכולותיה האדירות על חומרים כה קלושים. בעודה ללא איפור, חסרת הגנות כמו שבלול שהסירו ממנו את שריונו, היא משחקת את סצינת ההתמוטטות בעוצמה כה רבה שנראה כאילו עיניה משנות את צבען מכחול לשחור. מנסה לגלות סימפתיה למפלצת הזקנה, מה, אני מעירה, אבל סטריפ פוטרת אותי: "לא שמתי זין על סימפתיה. האמת היא שעניינה אותי".

"השטן לובשת פראדה", לדעת סטריפ, הוא "סרט רציני-שטותי, סרט משעשע שכיף לראות אבל שהמבנה שלו, העצמות שלו, חדות". בהתחשב בכך שהספר האחרון שנהנתה לקרוא היה מאת הסופר הטורקי אורחן פאמוק, אתה תוהה אם היא לא חשה התנשאות ביחס למקור הסרט, עוד ספר מז'אנר ספרות הנשים הקלה ("צ'יק ליט"), כפי שאתה תוהה אם לא עיקמה את אפה כשהשתתפה ב-96' בעיבוד הקולנועי סוחט הדמעות לספרו של רוברט ג'יימס וולר, "הגשרים של מחוז מדיסון" (ושלמען האמת, הודות לסטריפ ולקלינט איסטווד, היה טוב מאוד). "זה תמיד מעניין לגלות מה מצליח", היא אומרת. "יש סיבה לכך ש'הגשרים' היה פופולרי ושב'השטן' יש כוח נסתר. רציתי לגלות מהם הגורמים לכך".

גורם אחד היה בוודאי מימוש הפנטסיה של הנקמה המושלמת בבוס. גורם אחר, היא אומרת, נבע מכך שהספר חשף "משהו עמוק ביחס לנשים חזקות - כמה שהן מפחידות, ואיזו בעיה גדולה זאת עבורנו". מצד שני, הניסיון להציג את "השטן לובשת פראדה" ככתב הגנה על נשים חזקות לא ממש עובד, מכיוון שלדמותה של סטריפ מגיע כל מה שקורה לה.

זה שמפלים מישהו לרעה לא אומר שהוא לא מנוול.

"זה נכון מאוד, אבל מהניסיון שלי בעבודה עם במאיות ובמאים, למדתי שהרבה יותר קשה לציית להוראות של הנשים. מסיבה כלשהי זה קשה מאוד לאנשים. את לא יכולה לתרץ את ההתנהגות של מירנדה, אבל יש מידה של ישירות שחייבים לנקוט בה כשאתה בוס. האמת היא שזאת עמדה מלחיצה ביותר. האשמה תמיד מוטלת עליה. אם מישהו צריך ללכת לקנות לה קפה בגלל שהיא לא יכולה לעמוד בתור בסטארבאקס, אז עליו לקחת נשימה עמוקה ולעשות את זה. אם היא נשארת לעבוד עד שתיים לפנות בוקר כדי לעבור על המגזין, מישהו צריך לאסוף את הבגדים שלה מניקוי יבש. הרגשתי, אם לא אהדה, אז הבנה למצב שלה. עלה בדעתך שאולי היא לא רוצה להיות היא? אני בחיים לא הייתי יכולה לחיות כך. לעולם לא הייתי יכולה לעשות את זה. מי רוצה בזה? מי רוצה להיות נשיא?" נשמעת דפיקה בדלת ועוזר נכנס עם קפה הפוך. "נהדר, יקירי, תודה רבה", אומרת סטריפ ומחייכת חיוב רחב.

לא פוחדת לפחד

מותר לשער שמי שהתבגר בשנות ה-70 וה-80 בוודאי נגרר על ידי הוריו בשלב מסוים כדי לראות את סטריפ באחד מתפקידיה הכה ידועים. ייתכן שישבת באולם מול "זיכרונות מאפריקה" ותהית אם הוא אי פעם יסתיים; או שאולי טמנת את ראשך בתוך הצווארון במהלך סצינת המין ב"אהובת הקצין הצרפתי"; או שקיווית במהלך "זעקה באפילה" שכלבי הפרא יקחו עמם גם את ההורים, למען השם.

סטריפ במיטבה כשהיא מופיעה בסרטים שנועדו למבוגרים. בימינו, מלבד תעשיית הפורנו, הופכים הסרטים האלה נדירים יותר ויותר. הנה, ילדיה של סטריפ לא היו מודעים כלל לפרקים חשובים בקריירה שלה עד שהגיעו לגיל העשרה, ועד 1994, כשהגיחה להופעת אורח ב"משפחת סימפסון", הם חשבו שהיא סתם אחת. היא מתעצבנת כשמנסים למצוא נושא מאחד לשלל תפקידיה - "זה ממש קשקוש" - אבל אומרת שאם ישנו חוט מקשר אזי זוהי משיכתה לדמויות שהיא מרגישה צורך להגן עליהן. לינדי צ'מברליין ("זעקה באפלה"), קארן סילקווד ("סילקווד"), ג'ואנה קרמר ("קרמר נגד קרמר") וקארן בליקסן ("זיכרונות מאפריקה") הן כולן נשים "קשות" המצויות בקונפליקט עם הלכי הרוח של תקופתן.

הסצינה המפורסמת ביותר שלה נמצאת אולי ב"בחירתה של סופי", בבימויו של אלן ג'יי פקולה (1982), שבה מכריח קצין אס-אס באושוויץ את הגיבורה (סטריפ) לבחור איזה מבין שני ילדיה לשלוח אל תאי הגזים. זאת סצינה קלאסית של סטריפ, מסוג הסצינות שגורמות לשיערך לסמור, אבל ייתכן שכישרונה מצוי דווקא בטיפולה ברגשות חמקמקים יותר. סטריפ, למשל, משחקת מבוכה בצורה נפלאה. באותו סרט משפיל ספרן בספרייה בניו יורק את סופי לעיני כל, אחרי שהיא מבטאת לא נכון את שמה של המשוררת אמילי דיקנסון. סטריפ מצליחה לצבוע את לחייה בצבעה המדויק של הבושה הנכלמת לפני שהיא מתעלפת במקום.

רבים תיארו את סגנון המשחק שלה כאקדמי מדי, אבל לטענתה היא יכולה להיות מאוד עצלנית. "לפעמים חוסר הכנה הוא דבר מועיל מאוד, מכיוון שהוא גורם לפחד, והפחד מחשמל. הוא גורם לך להתעלות מעל עצמך. אם אתה מתכונן, אז אתה חושב שאתה מוכן, ואם אתה חושב שאתה מוכן, אז אתה לא מוכן".

היא גדלה בניו ג'רזי לאם אמנית ואב מנהל כוח אדם בחברת התרופות "מרק". "הוא היה איש משכיל וחריף מאוד", היא אומרת. אמה אהבה לקרוא מותחנים ונדהמה והתרגשה עד מאוד מהצלחת בתה. כילדה נהגה סטריפ לקרוא את המגזין "ניו יורקר". "לא קראתי ספרים אמיתיים עד שבגרתי", היא מעידה. היא למדה דרמה, תחילה בוואסאר ולאחר מכן בייל, שם כמעט התחיל להתפתח אצלה אולקוס. סטריפ היא דאגנית גדולה. לאחר סיום לימודיה עבדה בתיאטרון, וב-78' זכתה בתפקיד קטן ב"צייד הצבאים", תפקיד שזיכה אותה במועמדות לאוסקר. בגיל 29 לוהקה לתפקיד ג'ואנה, האשה הממורמרת בסרטו של רוברט בנטון, "קרמר נגד קרמר". היא לא צועקת את דמותה בסצינת הפתיחה כשהיא נוטשת את הופמן ואת בנם, אלא רק מהדקת יתר על המידה את חגורת המעיל שלה עד שהלחץ הופך בלתי נסבל.

סטריפ היא אחת מהשחקניות הבודדות שיכולות להתמודד שווה מול שווה מול השחקנים הגברים הנערצים ביותר מבלי להשתמש במיניותה. כשאתה רואה אותה משחקת לצד איסטווד, דה-נירו, רדפורד או הופמן, אתה רואה את קינג קונג נגד גודזילה. אתה חושב לעצמך, כן, מריל, אתה חושב לעצמך, כנסי בהם. במהלך צילומי "קרמר נגד קרמר" הודה הופמן שהוא השתוקק לחנוק את סטריפ והוסיף ש-99% ממה שעשתה בכלל לא היה משחק. האם היא יודעת למה הוא התכוון?

"אני יודעת שמה שהוא חשב היתה האמת שלו", היא אומרת ועושה פרצוף. "בגלל שהוא... אני לא יודעת. אני מנסה כאן להיכנס לראש שלו שהוא... מקום מסובך. נדמה לי שהוא אמר את זה בתגובה למצבי הנפשי ולכך שהייתי מאוד אמוציונלית, אז הוא בטח הרגיש ששיחקתי מתוך המצב הזה ללא יכולת לשלוט בו". חברה של סטריפ, ג'ון קאזאל, שעמו שיחקה ב"צייד הצבאים", מת לא מזמן. "גם הוא אמר שלשחק אתי זה כמו לשחק טניס עם הגדולים ביותר".

לא האמירה הכי רגישה.

"בהחלט. לא ידעתי שאנחנו בתחרות".

האמנם היא לא יודעת? בשלב מסוים בצילומי "קרמר נגד קרמר" שאל בנטון את סטריפ והופמן מה אמורה דמותה של סטריפ לומר במהלך חקירתה הנגדית. "דסטין אמר: 'אני יודע מה היא צריכה להגיד!' ורוברט אמר: 'רגע, בוא נשמע מה יש למריל לומר'. אז כל אחד הלך לחדר שלו ורשם מה שהוא חושב שעלי לומר בבית המשפט, ובסוף בנטון בחר את מה שאני הצעתי", היא מצחקקת. "בכל מקרה", היא ממשיכה, "חשבתי שככה אנשים עושים סרטים. מאוחר יותר הבנתי שלא. הם רוצים שתסתמי את הפה. הכישרון שלך מתמצה בכך שתגידי בדיוק מה שאומרים לך להגיד".

לא יודעת לשחק

מכל המבטאים שהיה עליה לדבר בהם, היה המבטא האוסטרלי ב"זעקה באפלה" הקשה לה ביותר. "הייתי צריכה ללמוד קצת אנגלית אוסטרלית מכיוון שהיא שונה מהאנגלית האמריקאית. זה כמו לעבור מאיטלקית לספרדית, את מתבלבלת קצת". את המבטא ב"זיכרונות מאפריקה" למדה מהאומנת הדנית של ג'רמי איירונס. ברצינות. "חשבתי שכדאי שארכוש מבטא דני, אז צילצלתי לג'רמי איירונס בגלל שידעתי שיש לו אומנת דנית, והוא ביקש ממנה לקרוא שירה והקליט אותה. הקשבתי לקלטת כל הדרך לאפריקה. לא התכוננתי לתפקיד לעומק".

היא כמעט פוטרה מהסרט כי הבמאי, סידני פולאק, לא חשב שהיא סקסית מספיק. "בהשוואה לחתיכה הנודעת איסק דינסן (קארן בליקסן)", היא זורקת ביובש. סטריפ מעולם לא היתה מאושרת ממראה החיצוני, וההאשמות על קרירותה עשויות אולי לנבוע ממבנה העצמות החד שלה. היא זוכרת איך בתחילת גיל ההתבגרות, כש"שומן הילדות נעלם ואת מתחילה לראות את האף הגדול הזה גדל והעצמות האלה בפנייך שמעולם לא היו שם, ואת חושבת שאת נראית נורא. הייתי ילדה בין שני אחים, והאחים שלי לא עברו את זה. עכשיו יש לי שלוש בנות, ואני רואה שכל אחת מהן עוברת את זה, הן מנסות להסתדר עם איך שהן נראות. בגיל 12-13 הן נעשות מודאגות נורא ועומדות מול הראי כל היום. ואת חושבת, האם יש לי הילדות הכי שטחיות בעולם? אבל בני אדם מתנהגים ככה. זה אוכל אותם".

הזמן הארוך ביותר שהיא לא היתה מועמדת בו לאוסקר היה חמש שנים, בין "גלויות מהחיים" (1991) ל"גשרים של מחוז מדיסון" (1996); בסך הכל היא היא היתה מועמדת לפרס 13 פעמים וזכתה בו פעמיים, על תפקידיה ב"קרמר נגד קרמר" וב"בחירתה של סופי". היא התחננה בפני וויליאם סטיירון, מחבר הרומן "בחירתה של סופי", שיכתוב לה עוד תפקיד דומה, אבל כלום לא נראה באופק ובשנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות היא שיחקה בסרטים הנחשבים לגרועים ביותר שלה, קומדיות כמו "המוות נאה לה" ו"אשה שטן". מאז התהפכו שוב היוצרות. היא מושכת בכתפיה. "תמיד יכולתי למצוא משהו, כשרציתי לעבוד, בסרטים שחשבתי שאני מתאימה להם, שעניינו אותי או גירו אותי בדרך כלשהי".

בנובמבר 2002 הופיעה סטריפ בתוכנית של אופרה ווינפרי יחד עם ניקול קידמן וג'וליאן מור כדי לקדם את סרטן "השעות", עיבוד לספרו של מייקל קנינגהאם. שלושתן קיבלו בסרט תפקידים חזקים, ובשלב מסוים בתוכנית הן החלו לדון בחרדות שלהן.

"אני פשוט לא יכולה לעשות את זה", אמרה קידמן, בהסבירה את חרדותיה לפני הצילומים. "אני פשוט לא רוצה לעבוד. אני כל כך עצבנית. 'אני פשוט לא אצליח לעשות את זה בלה בלה בלה! רק תוציאו אותי מכאן! קחו אותי מכאן!'"

"בהתחלה", אמרה מור, "אני מפחדת. באמצע, אני מתחילה לפקפק בהחלטות שלי. ואז, לקראת הסוף, אני חושבת שהרסתי את זה. הרסתי הכל".

"וואו", אמרה ווינפרי. "מריל, את מתנהגת אותו הדבר?"

"אני עושה את זה כל הזמן", אמרה סטריפ.

"למה אנחנו מתנהגות ככה?" שאלה קידמן.

"אני יודעת למה אני מתנהגת ככה", אמרה סטריפ.

"למה את מתנהגת ככה?"

"בגלל שאני חושבת לעצמי: אני לא יודעת לשחק".

היה זה מחזה מעורר בחילה של הלקאה-עצמית שבאה משלוש נשים המצויות בשיא הקריירה שלהן, ובאוזני סטריפ אני מזכירה את העובדה שאפילו עכשיו, היא ושתי חברותיה... "אפילו עכשיו?" היא מתפרצת. "למה את מתכוונת אפילו עכשיו? במיוחד עכשיו. באמת, כשאנשים כותבים עלייך שאת הדבר הגדול ביותר שנראה על מסך, את גמורה. את פשוט גמורה. איך את יכולה להתחיל לנסות עכשיו לשחק דמות חדשה? זה גומר אותך".

היא מוצאת מקלט מהלחץ במשפחתה. שמות ארבעת ילדיה הם הנרי, מרי, גרייס ולואיזה, הגדול בן 26 והקטנה בת 15. בגיל שבע התלונן הנרי על כך שהוא תמיד הילד החדש בבית הספר והמשפחה הפסיקה לנדוד והתיישבה בקונטיקט למשך 20 שנה. בתחילת השנה הם עברו ללופט בשכונת טרייבקה במנהטן. "הם נהנו מאוד בכפר ולא רצו לעבור לניו יורק. הם פחדו. אבל אמרתי להם: אתם תאהבו את זה, ניו יורק נהדרת".

למה הם פחדו?

"בגלל שזאת עיר גדולה והם לא מכירים אף אחד. ילדים הם מאוד שמרנים, הם לא רוצים לפגוש אנשים חדשים. הם אוהבים את מי שהם כבר מכירים".

היא מצרה על כך שילדיה נמשכים למשחק. "הייתי שמחה אם מישהו מהם יהיה אסטרופיסיקאי או וטרינר. אבל נראה שהם נמשכים למשחק". למעשה, היא מתקנת, הנרי מתעניין יותר במוסיקה. לסטריפ עצמה יש קול צלול וחזק, כפי שהוכיחה בסצינות הסיום ב"סילקווד" שבהן שרה ללא ליווי כלל (כשהפסידה את התפקיד הראשי ב"אוויטה" למדונה, היא העירה שהקול שלה טוב יותר).

"אם לדבר בכנות גמורה", היא אומרת, "הבן שלי מוכשר בצורה שלא תיאמן. והבת שלי פרצה לא מזמן אל הסצינה. מיד כשסיימה את הקולג' היא קיבלה תפקיד נפלא במחזה, והדבר הראשון שהטריד אותה היה השאלה אם קיבלה את התפקיד בגלל שהיא הבת שלי. אמרתי לה: אולי זימנו אותך לאודישן בגלל זה, אבל איש לא ייתן לך את התפקיד הראשי בהצגה שרצה שמונה פעמים בשבוע כמה חודשים טובים בגלל שאת בת של מישהו. והיא שיחקה נפלא. עכשיו היא קיבלה תפקיד רציני בסרט, היא וקלייר דיינס משחקות אחיות. זה מדהים בעיני".

הם חיים יחסית בצניעות. אני שואלת אותה מהי הקנייה הכי מופרזת שלה. "היתה לי שן עקומה והייתי צריכה ליישר אותה", היא אומרת.

זה לא נחשב.

"זה עלה הון תועפות".

למה, היא עשויה מפלטינה?

"זה קרה לפני שהיה לי ביטוח שיניים רפואי. אממ... גם קניתי מכונית בעצמי, מה שלא עשיתי קודם לכן. קניתי אותה כשבעלי היה רחוק. זאת היתה 'פריוס' נוספת, ומאז קניתי ומכרתי שתיים נוספות והרווחתי מכך. אז עכשיו אני מרגישה כמו אשת עסקים חשובה. אני לא מוציאה הרבה על מותרות".

ויצירות אמנות יש לך הרבה?

"כן. אבל אני לא מחשיבה את זה כמותרות. אני חושבת שזה כמו מזון".

בעלה הוא אמן, ולמרות שהיא לא עוקבת אחרי עולם האמנות היא יודעת מה היא אוהבת. "האמנות היום נראית כל כך דידקטית. אתה צריך לקרוא דברים, חוברת שמנה שמלווה תערוכה, כדי לדעת במה לעזאזל אתה מסתכל. זה מטריף אותי".

גם פוליטיקה מוציאה אותה מדעתה. בבחירות האחרונות לנשיאות היא צידדה פומבית בג'ון קרי, אבל היא חושבת ששינוי כעת כה רחוק מהישג יד, שעל הדמוקרטים לשקול לשלב כוכבי קולנוע. היא מדברת על "התיעוב המיוחד" המופנה כלפי הילרי קלינטון. "ומנשים אחרות גם כן. דברים באמת משתנים עכשיו, ומעמדן של נשים - תמיד הרגשתי כך - תורם לחוסר היציבות בעולם. עליית הפונדמנטליזם קשורה רובה ככולה לפחד מנשים. הפונדמנטליזם באמריקה, למשל. צומחים כאן אנשים מטורפים באמת בגלל ש'אנחנו לא יודעים מה היא (קלינטון) עלולה לעשות אם היא תעלה לשלטון'. את לא חושבת שאנחנו צריכים יותר מזה בעולם?"

אני מעירה שאילו שלושה גברים היו משתתפים בתוכנית ההיא של אופרה, היתה השיחה נשמעת אחרת לגמרי. סטריפ מגבירה קולה. "ל-ח-לו-טין", היא אומרת. "מותק, קודם כל לא היית יכולה להביא את שלושתם לאותה התוכנית. הם לא היו מסכימים לחלוק אותה במה. הייתי שמחה לשמוע את השיחה הזאת".

האירוניה היא שצניעותה של סטריפ היא בעצם אישור למעמדה בראש הפסגה. היא יכולה להרשות לעצמה להיות חסודה. "אני באמת ובתמים תלויה בשחקנים האחרים שיאשרו שאני מי שאני חושבת שאני. זה חשוב לי לעבוד עם אנשים טובים שלא מודאגים מאיך שהם נראים. את יודעת, שחקנים אמיתיים. הם הדם שבעורקייך. כמו ב'השטן לובשת פראדה', הפגיעות של אן הת'אוויי היתה כה מוחשית שלא היתה לי ברירה אלא לגונן עליה, והחנופה של סטנלי טוצ'י (בתפקידו כסגנה במגזין) העניקה לי את דמותי. את מבינה למה אני מתכוונת? אני מגיעה כמו שאת אומרת, כמו שבלול ללא שריון, והם מעניקים לי את כוחי. זה שיעור שלמדתי בבית הספר למשחק. כשמורה שואל איך מגלמים מלכה, כולם עונים: 'או, זה קשור ליציבה ולהפגנת סמכות'. והמורה אומר: 'לא, זה קשור לאופן שבו האוויר בחדר משתנה כשהמלכה נכנסת אליו. וזה תלוי כבר בשאר הנוכחים בחדר'".*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ