בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבאת בידך אבן יקרה ואין מבקש

250 שנה להולדתו של יצחק אייכל, מהפכן התרבות שניסה להטות את היהדות למסילה חדשה

תגובות

באביב 1783 הופצה חוברת צנומה שכותרתה "נחל הבשור" מקניגסברג הפרוסית לקהילות יהודיות שונות באירופה, בישרה על ייסודו הקרוב של כתב העת היהודי הראשון בעולם "המאסף" והציעה למעוניינים לחתום עליו מראש בתנאים נוחים. למשפט הקצר והתמים הבא, שהופיע בתחילת "נחל הבשור", היתה משמעות מהפכנית: "ועתה הקורא הנעים! בראותך הנה מכתב חדש אשר עדן בימינו לא היה משוטט בחוצות תכסוף תחלה לדעת את מהותו ותעמיק שאלה מה הדבר החדש הזה? אם דבר הלכה או הגדה אם דבר חכמה או נימוסיות ודרך ארץ וכיוצא באלה אם אין?"

המוציאים לאור היו צריכים להסביר את טיבו של הטקסט חסר התקדים הזה, ששונה באופן כה ניכר מן הספרות התורנית המוכרת, להכין את הקוראים הפוטנציאלים לקריאה בטקסט פריודי וחילוני ולקבוע את כללי ניהול השיחה הציבורית בין קוראים, כותבים ועורכים. כתובתו של המכתב הציבורי ("מכתב עת") הוא מעתה הזירה הציבורית הפתוחה לכלל קהל הקוראים וצרכני התקשורת המודרנית ("משוטט בחוצות"). התרבות היהודית החלה בנקודה היסטורית זו במהלך של היחלצות משליטתה המלאה של האליטה הרבנית על עולם הספרים ועל השיחה הציבורית והדרכת הכלל.

מאחורי "המאסף" עמד אחד ממהפכני התרבות החשובים והמשפיעים של העם היהודי בפתח העידן המודרני - יצחק אייכל, שב-17 באוקטובר ימלאו 250 שנה להולדתו. אייכל נולד בקופנהגן ב-1756, נדד בנעוריו במקומות שונים בגרמניה, התפרנס כמורה פרטי בבתי הבורגנות היהודית העשירה, היה לתלמיד קרוב של עמנואל קאנט באוניברסיטת קניגסברג, ושם גם יסד, בן 27 בלבד, את תנועת הנאורות של היהודים - ההשכלה - ואירגן את החבורה הספרותית הראשונה של המשכילים "חברת דורשי לשון עבר".

אף שמילא תפקיד מפתח בטרנספורמציה הגדולה של התכנים והאסטרטגיות של התרבות היהודית נתפש אייכל כדמות משנית שפעלה מאחורי הקלעים ונדחקה לשולי ההיסטוריה. דמותו המיתולוגית של מנדלסון, היהודי המפורסם ביותר במאה ה-18, האפילה על מי שהיה למעשה "אבי ההשכלה" ההיסטורי. אייכל נולד כמה חודשים בלבד אחרי מוצרט, ואין להתפלא שעל שמו לא נקרא שום רחוב - לא בברלין, שמת בה, לא בקופנהגן ולא בירושלים. רק חוקרים אחדים מכירים את חיבוריו ואת יוזמות התרבות שלו, אך הוא ראוי למקום מרכזי על מפת התרבות היהודית והתרבות האירופית. מנקודת המבט של התרבות היהודית המודרנית הוא ראוי להכרה כאחד מראשוני המהפכנים שניסו במו ידיהם להטות את התרבות היהודית למסילה חדשה.

הופעתם של המשכילים על בימת ההיסטוריה היהודית - כמי שמייצגים אליטה אינטלקטואלית חדשה, שראתה חובה לעצמה לעמוד כמוכיחה בשער, מחנכת הציבור ומנהיגה רעיונית אלטרנטיווית - פתחה מהלך מהפכני של החלפת הריבונות התרבותית במרחב הציבורי היהודי. אל מול האליטה הרבנית והלמדנית, שהחזיקה במונופול מלא על מרחב הידע, ארון הספרים, היצירה התרבותית, החינוך, הפיקוח על נורמות ההתנהגות והדרכת הציבור, הופיעה אליטה אינטלקטואלית מתחרה. האליטה החדשה הזאת אימצה את ערכי היסוד של תרבות הנאורות האירופית, ובמיוחד את ההומניזם, הסובלנות הדתית, חירות היצירה והדעה, הביקורתיות, הרציונליזם ותודעת הקידמה, וראתה עצמה אחראית למהלך היסטורי של תיקון החברה היהודית המסורתית לאור הערכים הללו.

מנקודת המבט בת זמננו דומה שכל התרבות הציבורית של היהודים בעידן המודרני - תרבות הספר, הוויכוחים האידיאולוגיים, התנועות הרעיוניות והדתיות החדשות, הפוליטיקה המודרנית, העיתונות כבימת השיח התרבותי והפוליטי - כל אלו לא היו עולים על הדעת אלמלא אותה פריצה מהפכנית של אינטליגנציה יהודית חדשה, שהיתה חילונית מבחינת מקור סמכותה ומרקם רעיונותיה (אם כי בעלת קשת עמדות מגוונת בכל הנוגע למחויבותה למסורת הדתית), ובמרכזה עמד הסופר איש הרוח, האינטלקטואל היהודי המודרני.

בשנת 1784 פרש אייכל במכתב למלך דנמרק פרדריק השישי את תוכניתו למהפיכת תרבות באמצעות חינוך מודרני, עיצוב מחדש של התרבות וחילוצה מן המונופול של האליטה הרבנית. היתה זו אסטרטגיית מודרניזציה קנטיאנית שמתבססת על תפישתו הידועה של קאנט את הנאורות כפי שניסח במאמר המפורסם "מהי נאורות?" שהודפס באותה השנה. לא מדובר בצורך במהפיכה פוליטית וחוקתית אלא במהפיכת התרבות, במהפיכה מנטלית, שצריך האדם לעשות בכוחות עצמו. נראה שקאנט היה זה שסיפק לאייכל את הגדרת הנאורות שבה דגל בכל יוזמותיו לתיקון החברה והתרבות של היהודים: תהליך "ההארה" כמעשה אקטיווי של היחלצות עצמית הירואית של האדם, המסוגל להפנות עורף להרגלי העבר ולעצב את חייו לאור התבונה הביקורתית.

למכשולים ולתקלות של העם היהודי אחראים לדעת אייכל היהודים עצמם ולא גורם חיצוני. בעיית היהודים היא ביסודה בעיה של פגמים תרבותיים ומוסריים, שרק משכילים יהודים היושבים בקרב עמם יודעים לאבחן ולטפל בה כראוי. גם אייכל היה מעוניין, כמו הוגי דעות, מלכים ופקידי מדינה בזמנו, בתיקון עמוק של אורחות החיים של היהודים, אך נקודת המבט שלו היתה פנימית ותרבותית. בערות, רמה נמוכה של הנהגה רבנית, חוסר השכלה ומוסר פגום - אלו היו בעיניו הליקויים החמורים ביותר של החברה היהודית. היהודים עצמם עיוורים לחסרונותיהם, וכאן נכנס לתמונה המשכיל היהודי כ"רופא המוסרי" של עמו שתפקידו לאבחן את המחלה ולחפש לה את התרופה המתאימה - בעיקר המרת החינוך המסורתי בחינוך מודרני, שיעדיו הכשרת הנוער לתפקד כאזרחים, יהודים ובני אנוש בחברה, בכלכלה, בתרבות ובמדינה האירופית.

אייכל תירגם את סידור התפילה לגרמנית, חיבר פירוש לספר משלי, כתב סאטירה ביקורתית ("איגרות משולם האשתמועי") בנוסח "מכתבים פרסיים" של מונטסקייה ואף היה הביוגרף העברי הראשון של הפילוסוף הנערץ עליו והמבוגר ממנו בדור אחד, משה מנדלסון. אך אם צריך לבחור בהישג עיקרי אחד בלבד שלו הרי שהיה זה גיבושה של הרפובליקה הספרותית של ההשכלה באמצעות יסודו של כתב העת "המאסף". ההיסטוריה הסוציו-תרבותית החדשה נוטה לחפש את משמעותה של הנאורות האירופית בזירה שהיא רחבה בהרבה מעולם הרעיונות ומדמויות הענק של הפילוסופים - נושאיה הקלאסיים של ההיסטוריה האינטלקטואלית.

מקור ההשראה העיקרי לכיוון זה במחקר הנאורות היה הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס, שהצביע על צמיחתה של רפובליקה ספרותית באירופה במאה ה-18 כתופעה בורגנית בעלת חשיבות תרבותית ופוליטית עצומה. בתחומיה של הרפובליקה הספרותית הזאת עסקו לא מעט בביקורת ציבורית וחבריה הפכו למעצבי הטעם התרבותי ולדובריה של "דעת קהל" שלא ניתן היה להתעלם ממנה. המהלך ההיסטורי של ההשכלה היה דומה מאוד. מבחינה זו, מהפיכת התרבות שחולל אייכל היתה גם מהפיכת תקשורת. "המאסף" ניהל דיאלוג עם קוראיו, פירסם שירים, תרגומים ומחקרי לשון, מדע והיסטוריה, וביקורות ספרים (מדור ה"ספרים" שלו היה הראשון בתולדות התרבות היהודית), דיווח על חדשות עיקריות (למשל, המהפיכה הצרפתית או גיוס יהודים לצבא האוסטרי) וקיים פולמוסים חתרניים נגד האליטה הרבנית. אייכל כיזם תרבות חלוצי אירגן ב-1787 את "חברת שוחרי הטוב והתושיה" במטרה לתמוך בקבוצה הצעירה והחדשנית של "הסופרים". הוא הקים במסגרתה מנגנון לתמיכה כלכלית במשכילים, מערכת מדעית לשיפוט כתבי יד, ושלט על בית הדפוס העברי בברלין שבו הודפסו חיבורי המשכילים.

תנועת ההשכלה הגיעה לשיאה בשנים שהתחוללה המהפיכה בצרפת, אך כמותה היא הגיעה למשבר לקראת קץ המאה ה-18. אייכל של שנות התשעים כבר היה רפורמטור מאוכזב, מתוסכל ואכול תחושה של החמצה גדולה. "המאסף" נאלץ להפסיק את פרסומו בשל מחסור במימון. הנהגת התנועה נשמטה מידיו לטובת אחרים. כאשר פנה אליו שלום הכהן, משורר עברי ומשכיל נמרץ ממחוז פוזן, והציע לו ב-1799 לפתוח מחדש את "המאסף", הגיב אייכל בייאוש ובספקנות שעמדו בניגוד חריף למנטליות האופטימיסטית ולמדיניות התרבותית הטרנספורמיסטית הנמרצת שלו בשנות השמונים. מכתב תשובתו של אייכל להכהן היה בבחינת קינה מרה על כשלונו: "צר לי עליך ידידי כי הבאת בידך אבן יקרה ואין מבקש... מדוע אחרו פעמיך? מדוע בוששת לבוא עד הנה, כי תקרא ואין עונה?"

שעת הכושר הוחמצה והחלו מהלכים היסטוריים שהותירו לדעתו מאחור את האינטלקטואלים בכלל ואת המשכילים חסידי התרבות היהודית וספרותה בפרט. אחד ההסברים לתחושת ההחמצה הזאת נמצאים בקומדיה הרב-לשונית "ר' הענאך אדער וואס טוט מע דאמיט" (ר' הנך, או מה עושים עם זה?), שבה האשים אייכל את דור ההורים קצרי הראות שסירבו לאופציה המשכילית ודחו את אסטרטגיית המודרניזציה שלה, וכתוצאה מכך מרדו בני הדור הצעיר בכרכים של גרמניה במסורת ואימצו מודל מזויף של הנאורות: מודרניזציה ללא אידיאולוגיה וללא הכנה של פרויקט חינוכי, שפניה להתבוללות משפילה ומגוחכת. בעיניו של מהפכן התרבות המתוסכל, מהלך היסטורי זה קשה וגרוע אף יותר מבערות היהודים המסורתיים. תסכולו הגדול של אייכל נבע מכך שחש כי נשמט ממנו הגה הניווט של תהליכי המודרניזציה היהודית.

אייכל מת זמן קצר לאחר מכן, אך כבר אז הרגיש כמי שהוגלה מן התנועה שהקים, ובתחושה של החמצה הסיר מרצון את כתר המהפכן מעל ראשו. הוא הותיר אחריו שאלות פתוחות לא מעטות: כיצד התנהל בחייו כיהודי בין מסורת למודרנה? מה עשה בשנים האחרונות לחייו הקצרים? מה היו נסיבות מותו? וכיצד נראה? לא קיימת תמונה שלו, ורק תלתל בלונדי ששלח למזכרת לאשתו ולבנו היחיד, זמן קצר לפני מותו ב-1804, עוד התגלגל בשנים שלפני השואה באוספים פרטיים עד שנעלם. אולי יש בזה משהו טראגי, אך לפחות מן הפרספקטיווה ההיסטורית לא מדובר בסיפור של כישלון. הדרך שאייכל החל ללכת בה לפני למעלה ממאתיים שנה אומצה על ידי יוצרי התרבות היהודית החדשה, מעצבי דעת הקהל ומנהיגי התנועות הרבות להתחדשות דתית, חברתית או פוליטית. האליטה האינטלקטואלית החדשה הרחיבה את גבולות התרבות היהודית, עוררה שאלות נוקבות לגבי מקומם של היהודים באירופה המודרנית, בנתה את מחנה היהודים המודרניסטיים והגיעה לעימות תרבותי בלתי נמנע עם האליטה המסורתית. מנקודת המבט הזאת היה יצחק אייכל מהפכן התרבות היהודי המשמעותי ביותר במאה ה-18.



שער כתב העת "המאסף" מ-1789 (למעלה) ותחריט מאת בנדיקט היינריך בנדיקס: על קברו של אייכל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו