בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה מורדת

הפילוסופית חנה ארנדט - שהשבוע מלאו מאה שנה להולדתה - היתה לגיבורת תרבות בארה"ב ובאירופה. בישראל עדיין לא הוסר כליל החרם הלא-רשמי שהטיל עליה הממסד האקדמי

תגובות

התארגנויות ספונטניות של סטודנטים ברחבי הונגריה לפני חמישים שנה - במאבק למען חירות ודמוקרטיה בארצם הנתונה תחת כיבוש סובייטי - נהפכו ב-23 באוקטובר 1956 למהפכה כוללת שסחפה מיליונים לרחובות, כדי לשנות את המשטר ולהפוך את עולמם על פיו. חיילים, פועלים, אמנים, עובדי מדינה, סטודנטים ופרופסורים, נשים וגברים, הקימו מועצות אזרחים במקומות העבודה, בשכונות, בקסרקטינים, בבתי הקפה, בתיאטראות ובאוניברסיטאות, כדי לנהל באמצעותן את חייהם המשותפים ואת ענייני הציבור.

זו היתה אחת המהפכות הפחות-אלימות והיותר-דמוקרטיות, אך גם קצרות-הימים, בהיסטוריה. בתוך פחות משבועיים היא חוסלה באכזריות על ידי שירותי הביטחון של הונגריה ובסיועם של הטנקים הסובייטיים, שדרסו את המתקוממים ברחובות וחיסלו את תקוותם. בשביל הפילוסופית היהודייה ילידת גרמניה, חנה ארנדט, שהעולם מציין החודש מאה שנה להולדתה, היתה המהפכה הזאת דוגמה מסעירה ומלאת תקווה להשקפותיה בדבר ניהול המרחב הציבורי.

במרידה הספונטנית של מיליוני בני אדם, ללא תכנון מראש וללא הנהגה "מקצועית", של אנשים שחיו בשכנות, שעבדו יחד, שהכירו איש את רעהו, ושדיברו ושוחחו ביניהם דרך קבע - ראתה ארנדט מהלך של "לידה" פוליטית, שבו בני אדם יכלו ללכת אחר רצונותיהם הפוליטיים ולפעול מבלי שנכפו עליהם שלטון או מערכת מפלגתית מלמעלה. המהפכה בהונגריה היתה לדידה הופעה של חירות שלמה ודוגמה ליצירת מבנה פוליטי שבו חיים יחד אזרחים בתנאים של העדר-שלטון, ללא חלוקה בין שליטים לנשלטים.

המועצות העממיות בהונגריה - בדומה לאלה שקמו באירופה לראשונה במהפכות 1848, ואחר כך בקומונה הפאריסאית של 1871, במהפכה הרוסית הראשונה ב-1905, במהפכת אוקטובר ובמהפכות 1918-1919 בגרמניה ובאוסטריה, לפני שחוסלו או הידרדרו לרודנויות-טרור - היו מקום שבו חברו בני אדם אלה לאלה בתור שווים פוליטיים, ושבו עניינה של ההנהגה לא היה שליטה אלא פעולה ודיבור עם מי שהם שווים לך. המועצות לא היו אנטי-פרלמנטריות, הן רק הציעו צורה אחרת של ייצוג, שלא נקבע על ידי אינטרסים מעמדיים ולא אידיאולוגיות ותפישות עולם חובקות-כל. הן היו, לדעת ארנדט, הפרדיגמה המובהקת של גוף דמוקרטי, "כפי שלא נראה מעולם, וכפי שאיש לא חשב עליו מעולם".

במהפכה בכלל, שלחקרה ולמשמעותה הקדישה ספר מרכזי בהגותה, ראתה ארנדט תופעה מובנית של המודרניות. המרידה, ההתנערות ממבנים קיימים, הלידה מחדש ויצירת עולם אחר - כל אלה היו לדידה מרכיבים בלתי נפרדים של המצב האנושי בעת החדשה. עניינן של מהפכות הוא כינון סדר חדש, אך המהפכות ההיסטוריות נכשלו כולן בעשותן בדיוק זאת. אף לא אחת מהן השכילה ליצור מוסדות שיטפחו וישמרו את הפרץ והסער המהפכניים ואת החירות הראשונית.

המהפכה ההונגרית, שהצליחה להקים מוסדות חדשים וספונטניים, היתה האחרונה בסדרת מהפכות מובסות. "כולן חוסלו", כתבה ארנדט, "אך לאו דווקא רק בכוחה של מהפכת-הנגד". היא התכוונה לומר כי מי שהורסים את הניסיונות המרהיבים האלה הם בדרך כלל המהפכנים ה"אידיאולוגיים" ה"מקצועיים", כמו למשל הדיקטטורה הסובייטית, ולאו דווקא אלה המוגדרים "אויבי" המהפכה.

את עצמה לא ראתה כמהפכנית, בעיקר מפני שהתרחקה כל ימיה מעשייה פוליטית (להוציא תקופה קצרה בשנות השלושים של המאה שעברה, אז היתה פעילה ציונית בפאריס). "פוליטיקה במאה שלנו היא עניין כה נואש, שכל ימי ניסיתי לברוח ממנה", כתבה. ובמקום אחר אמרה כי עניינה המרכזי הוא "להבין": "יש אנשים שחייבים לעשות משהו. לא אני. אני יכולה לחיות היטב בלי לעשות דבר. אבל איני יכולה לחיות בלי לנסות לפחות להבין מה קורה".

נערה צייתנית למדי

אם היה עליה להקיף את אישיותה, את חייה ואת עבודתה האינטלקטואלית בהגדרה אחת, היא היתה מסכימה, יש להניח, עם המונח אשה מורדת. בצעירותה, לעומת זאת, היתה דווקא "נערה צייתנית למדי", כהגדרתה של סימון דה בובואר את עצמה. היא נולדה ב-14 באוקטובר 1906 בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה, קיבלה חינוך מעולה, ולמדה פילוסופיה באוניברסיטאות עלית אצל המורים המבריקים של התקופה.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 היתה, לדבריה, "חבטת ההיסטוריה" על ראשה, שגרמה לה להכיר באתגר ובאחריות הכרוכים בהיותה יהודייה, ושהפכה אותה לאדם פוליטי. "כאשר תוקפים אותך משום היותך יהודייה, עלייך להתגונן כיהודייה, לא כגרמנייה, לא כאזרחית העולם, לא כנושאת זכויות אדם כלליות", היא כתבה. "השייכות ליהדות נהפכה לבעיה שלי, ובעיה זו היתה פוליטית".

היא חמקה ממעצר הגסטאפו והבריחה את הגבול לפאריס, שם חברה לקבוצת פליטים ילידי גרמניה, בהם ידידה הפילוסוף ואלטר בנימין, ומי שיהיה בעלה השני, היינריך בליכר. בפאריס למדה עברית, "כדי להכיר את עמי", חיפשה עבודה מעשית בתחום היהודי, ומצאה אותה בארגון "עליית הנוער". לאחר כניעת צרפת לגרמניה, בקיץ 1940, שוב הושמה במעצר, במחנה ריכוז בדרום צרפת שממנו נשלחו לימים יהודים להשמדה. היא הצליחה לברוח, חצתה את הגבול לספרד ולפורטוגל, ומשם הגיעה לניו יורק ב-1941.

עשר שנים נוספות היתה פליטה חסרת אזרחות, עד שקיבלה ב-1951 אזרחות אמריקאית, באותה שנה שבה פירסמה את ספרה החשוב, "שורשי הטוטליטריות" (The Origins of Totalitarianism). דמות הפליט הזינה כמה מכתביה הנוקבים והמרגשים ביותר, והיא מעולם לא זנחה את פרספקטיבת הפליט שלה, של מי ש"יודע את האמת על העולם".

חקר המבנה הפנימי והדינמיקה של האידיאולוגיה, של הטרור ושל פרקטיקות השליטה של המשטרים הטוטליטריים, ופרקי הספר האחרונים, המוקדשים למחנות הריכוז וההשמדה, "בתי חרושת לגוויות", כהגדרתה כבר בשנות ה-40, ששוכניהם נכלאו ונרצחו לא משום מעשה כלשהו שעשו אלא רק משום שהיו מי שהיו, נחשבים עד היום לפורצי-דרך.

ספריה הבאים, "על המהפכה" (On Revolution), "המצב האנושי" (The Human Condition) ו"חיי המחשבה" (The Life of the Mind), ותרומותיה האינטלקטואליות הרבות האחרות, כמרצה באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, כעורכת, וככותבת מעורבת, הפכו אותה לדמות החורגת מגבולות האקדמיה, ולימים גם לגיבורת-תרבות בארצות הברית, במערב אירופה ובמזרחה, בעיקר בקרב דור מהפכות הסטודנטים של שלהי שנות ה-60 ובוגרי המאבקים הגדולים של התנועות לדמוקרטיה ולזכויות האזרח.

"לחשוב מהתחלה"

חקירתה את התופעה הטוטליטרית ואת הנאציזם, והרהוריה הן על התנהגות הרוצחים והן על התנהגות הקורבנות במצבי הקץ של "הפתרון הסופי", המעקב שלה מקרוב אחרי אדולף אייכמן במשפטו בירושלים, ובהמשך אחר "משפטי אושוויץ" שנערכו בגרמניה - חידדו את הקשר הדרמטי שעשתה בין המחשבה לבין יכולתו של אדם ומוכנותו לא רק להבחין בין טוב לרע, אלא גם לפעול בהתאם.

המחשבה כמחוללת פעולה בעולם העסיקה את ארנדט בכל כתביה. בערוב ימיה אמרה: "הייתי רוצה לומר שכל מה שעשיתי וכל מה שכתבתי - כל זה הוא ניסיוני. אני חושבת שכל מחשבה... נושאת את סימן היותה ניסיונית". מחשבה היתה לדידה עוד "צורה של תנועה בעולם מתוך חירות. וכאשר נשלל מבני האדם המרחב הציבורי, מרחב המעוצב דרך הפעולה המשותפת והמתמלא מתוך הסכמה באירועים ובסיפורים המתפתחים לכדי היסטוריה, או אז הם מתכנסים אל תוך החירות של מחשבתם".

מחשבה ביקורתית היתה לדידה, תמיד, נקיטת עמדה למען העולם. כמו גיבורה, המחזאי ההוגה הגרמני לסינג, היא לא השלימה אף פעם עם העולם שבו היא חיה. כמוהו נהנתה "לאתגר דעות קדומות" ו"לומר את האמת למשרתי החצר", כפי שכתבה עליו, וכמוהו לא ביקשה לעשות את החיים קלים יותר, ושאפה לעורר אחרים לחשוב בעצמם. "תמיד חשבתי", אמרה, "שצריך להתחיל לחשוב כאילו אף אחד לא חשב קודם, ואחר כך להתחיל ללמוד מכולם".

ארנדט וירושלים

ספרה על משפט אייכמן, שיצא לאור ב-1963 ותורגם לעברית ב-2000, שילב רבים מאפיקי הגותה. אין זה מקרה שכשכתבה על אייכמן, התייחסה קודם כל להעדר המחשבה המוחלט שלו, לחוסר יכולתו להפעיל באופן אישי את היכולות המנטליות שלו, לנהל את הדיאלוג הדמום בינו לבין עצמו, שהוא אקט המחשבה, ולשפוט בין טוב לרע.

לטענתה, הוא לא היה כשיר למה שהיא כינתה "מנטליות מורחבת" (enlarged mentality), שהיתה מאפשרת לו לחשוב "מנקודת המבט של מישהו אחר". לא רק מושג "הבנאליות של הרוע" שניסחה בהקשרם של אייכמן ושל רוצחי-מכתבה נאצים אחרים, ושלא הובן נכון על ידי רוב קוראיה, שכן את פשעיהם הגדירה כחסרי תקדים בנוראותם ובהיקפם; לא רק דיונה הביקורתי בהתנהלות ההנהגות היהודיות בתקופת השואה; גם לא רק ביקורתה על אופן ניהול המשפט בישראל, שהחמיץ לדבריה את המהות החדשה בתכלית של אושוויץ בגלל השתעבדותו לתפיסות היסטוריות מסורתיות - הציתו את חמתם של הממסדים היהודי והציוני, והפכו אותה למושא שנאה ורדיפה של ממש. שכן מבעד לביקורת הזאת ובעומקה ניבטו הדיון הביקורתי העקרוני שלה בלאומיות, במדינת-הלאום המודרנית, וניתוחה של הלאומיות היהודית, כלומר הציונות.

בציונות בראשיתה ראתה אקט של מרידה בהיסטוריה היהודית, ושיבה להיסטוריה בתור סוביקט פוליטי פעיל, חילוני ורציונלי. אבל עד מהרה החלה ארנדט לאבחן בציונות מגמות של פוליטיקת שתדלנות, של הסתמכות על מעצמה גדולה, של תפישת האנטישמיות כתופעת-קבע, ושל ראיית היהודים כקורבן נצחי.

בשנות הארבעים, ובמיוחד ערב הקמתה של מדינת ישראל, כתבה ארנדט סדרת מאמרים ובה חזתה בצלילות ובחריפות כי ישראל תאמץ צביון אתנוצנטרי, קלריקלי, גטואי ומיליטריסטי. מולדת ליהודים, בעיקר אחרי השואה, נראתה לה הסיכוי הנכון לפתרון השאלה היהודית, אבל סכנת הקנאות הלאומית גברה בעיניה על הסיכוי.

"הלאומיות רעה דיה כאשר אין היא סומכת אלא על כוחה הגס של האומה. לאומיות הנשענת בגלוי ובהשלמה על כוחה של מעצמה זרה רעה עוד יותר. זה הגורל המאיים על הלאומיות היהודית ועל המדינה היהודית המוצעת, שתהיה מכותרת מדינות ערביות ועמים ערביים... אם הציונים ימשיכו להתעלם מעמי הים התיכון וישליכו יהבם רק על מעצמות רחוקות, הם ייתפסו כמכשירים בידיהן, סוכנים של אינטרסים זרים ועוינים. יהודים היודעים את ההיסטוריה שלהם חייבים להכיר בכך שמצב עניינים זה יוביל בהכרח לגל חדש של שנאת יהודים ולאנטישמיות של מחר" - היא כתבה במחצית שנות ה-40, ועוררה כבר אז את חמתו של חוקר הקבלה הציוני גרשום שלום.

במאמר אחר, בעיצומו של המאבק על הארץ ב-1948, הרחיקה עוד יותר בביקורתה, ובסגנון שהרתיע רבים: "זה הרגע לקבל הכל או לא כלום, ניצחון או מוות; הערבים - כל הערבים - הם אויבינו... הניסיון היהודי בעשורים האחרונים - או במאות האחרונות, או באלפיים השנים האחרונות - עורר אותנו סוף סוף ולימד אותנו לדאוג לעצמנו; זו לבדה היא המציאות... אנו נכונים ליפול במלחמתנו, ונראה בכל מי שיעמוד בדרכנו בוגד ובכל מה שיחסום בעדנו תקיעת סכין בגב", כתבה, והוסיפה: "גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנה... היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים אוכלוסייה ערבית עוינת, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים-תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזאת שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית".

החרם הלא-רשמי של כארבעה עשורים על כתביה ומחשבתה של ארנדט, שהיה בעיקר תוצאה של אימה ובורות, מאבד את כוחו בשנים האחרונות, אם כי נראה שהקהילה האינטלקטואלית בישראל, ובעיקר הממסד הישראלי לחקר השואה, טרם עיכלו את ספרה על משפט אייכמן ואת דיוניה האחרים, המקוריים והחיוניים להבנת היהדות המודרנית, הציונות וישראל, שלא לדבר על כתביה הפילוסופיים, הידועים למעטים בלבד.

הפילוסופית הפוליטית - שמרכזי מחקר ורחובות קרויים על שמה במקומות לא מעטים בעולם, שהרכבת המקשרת את ברלין עם האנובר מנציחה אותה, ושלזכרה הוקמו פרסים פילוסופיים-ספרותיים יוקרתיים - היא עדיין בבחינת מנודה-למחצה בישראל, גם בחוגים אוניברסיטאיים, תפקיד שאהבה תמיד ושאפשר להניח כי לא היתה מתנגדת להחזיק בו, בוודאי לא בישראל של היום.

פרופ' עדית זרטל מלמדת באוניברסיטת באזל בשווייץ, ומתרגמת כעת לעברית את "שורשי הטוטליטריות"



ארנדט בשנות ה-60. ספרה על משפט אייכמן תורגם לעברית רק ב-2000.למטה: ארנדט בצעירותה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו