שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסיפור של ליידי צ'טרלי הוא לא המין, אלא הפרדוקס של הכתיבה עליו

ספרות מתורגמת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרן דותן

מאהבה של ליידי צ'טרלי ד"ה לורנס. תירגמה מאנגלית: אופירה רהט. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 397 עמ', 88 שקלים

כתיבת ארוטיקה היא מסוכנת; גוף נוגע בגוף, גוף בתוך גוף. איזו תהום פעורה כאן בין הדבר לדיבור, לכתיבה. וכמה צורב הכישלון לתאר, ועוד בעניינים רציניים כמו תשוקה. הספרות העברית גדושה דוגמאות למכביר, מכמירות לב בגודל יומרנותן ובמידת החטאתן: כש"שרביט מלכותו" או "מטה תאוותו" עושה לה, למשל, "כמחרשה אל בטן האדמה", והיא בתשובה נושכת, שורטת ומייללת או "דוהרת איתו אל תוך החושך, ציפורניה בבשרו".

אולי אין כמו "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ששמו יצא לו כאחד הרומנים הארוטיים ביותר שנכתבו, כדי להמחיש זאת. כשכתב אותו ד.ה לורנס בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, בעודו דועך משחפת, הוא נחשב נועז עד כדי כך שהוחרם באנגליה ובארה"ב מיד עם פרסומו ב-1928 למשך יותר מ-30 שנה, שבמהלכן ראה אור במחתרת או במהדורות מצונזרות. כשהותר לבסוף פרסומו היתה זו אמנסיפציה של ממש: "יחסי המין התחילו בשנת 1963, בין סוף החרם על 'צ'טרלי' לתקליט הראשון של הביטלס", כתב המשורר האנגלי פיליפ לארקין בפתיחת אחד משיריו (בתרגום חופשי).

והנה כיום, כשהוא יוצא בסדרת "קלאסיקה" של הוצאת ידיעות אחרונות, למרות התרגום החדש, הרהוט והמדויק של אופירה רהט, שכבר אינו בוחל ב"גמירה" ו"כוס" ו"כוסית" ו"זין", ולמרות שמובטח על הכריכה כי הפעם מובא הרומן "ללא השמטות", נראים התיאורים הארוטיים הנועזים לשעתם (כמה קל ומפתה להתנשא מעל לפוריטניות של ימים עברו), די שגרתיים; אפילו תמימים. לא בכדי כתבה הסופרת הבריטית דוריס לסינג, בהקדמה למהדורה אנגלית חדשה של הרומן, שלורנס כתב הרבה שטויות על המכניקה של המין (ולמשל, היא כותבת, לא הזכיר את הקליטוריס וספק אם הכיר אותו). אבל חולשת התיאורים המיניים אינה גורעת ממנו, לדעתה, וכיום היא קוראת אותו כרומן אנטי-מלחמתי, מהחזקים שנכתבו אי-פעם.

ואמנם, המלחמה נמצאת כאן כל העת, בהרס ובריק שהביאה אתה. קרבות מלחמת העולם הראשונה הותירו את אנגליה המנצחת ענייה, מתועשת יותר ומותשת. "תקופתנו טרגית מיסודה (...) הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות", כך הוא נפתח, והתנופה הגדולה היא של יאוש.

סר קליפורד צ'טרלי שב מהקרבות אל אשתו הצעירה קוני, משותק ממותניו ומטה, וחסר כוח גברא; ובאוויר המידלנדס של אנגליה, האזור המחורר כולו מכרות פחם, עומדת תמיד צחנת הגופרית החומצתית. זהו סוף העולם. "הציוויליזציה שלנו עומדת ליפול", אומר מישהו. ולקוני נדמה ש"כל המלים הגדולות עבר זמנן בדור שלה: אהבה, שמחה, אושר, בית, אמא, אבא, בעל" (עמ' 80). ואין פלא שגם לאחר שקליפורד נעשה לסופר מצליח למדי, סיפוריו "חסרה להם משום משמעות (...) כאילו כל העניין התרחש בתוך ריק".

אבל דווקא משום כך, "כיוון שכיום שדה החיים ברובו במה מוארת בתאורה מלאכותית, היו הסיפורים נאמנים במוזרות לחיים המודרניים" (עמ' 21); חיים מודרניים שהם ניכור וניוון, והמלים הן המנכרות והמנוונות ביותר. כנופיית האינטלקטואלים (כך מכנה אותם קוני) המתקבצת בסלון ביתו של קליפורד הסופר, מדברת בלי הרף על המין והגוף, מכריזה "יש לנו החופש לדבר עם כל אדם; למה לא יהיה לנו החופש להתעלס עם כל אשה" (עמ' 42), ובטוחה שזה יבוא בבוא הזמן, "אחרי שנגלול קצת את האבן מן המוח (...) ביום ההוא תהיה לנו דמוקרטיה של מגע במקום דמוקרטיה של כיס" (עמ' 97). אבל קוני שותקת בצד וחושבת "מלים, מלים, מלים. הברבורים האינסופיים, ממש גיהנום!" (עמ' 97).

אבל אז, וזה מזכיר איזו אגדת ילדים, קוני נכנסת אל היער; וביער, שהיה עדיין אפוף משהו מהמסתורין של "אנגליה הישנה, הפראית" (עמ' 55), היא נתקלת בגבר מתרחץ וזה מכה בה: "תווי מתאר שאפשר לגעת בהם: גוף!" (עמ' 86). והחיים חוזרים אליה. כי אם המלים, התיעוש והמלחמה הם מוות, הגוף הוא החיים. ושיחת-המין עם הגוף הזה, גופו של מלורס שומר היער, היא המפלט היחיד מהדקדנס המאכל של שיחת הסלון. "אני מאמינה שחיי הגוף הם ממשות גדולה יותר מחיי הרוח, כשהגוף מתעורר לחיים באמת", אומרת קוני לקראת סוף הרומן (עמ' 307), בעוד תיאורי המין משתדלים בכל מאודם להמחיש את פרפורי החלציים, את האורגזמה שמתיכה את גופה של קוני בשלהבות יוקדות ואת החופשיות שביחסי הגוף בין השניים, שמשתגלים בתנוחות רבות, כדרך הטבע ו"שלא כדרך הטבע" (מה שהעלה במיוחד את חמת הצנזורים).

וכאן גם נפרש הפרדוקס המתבקש: כי אם הגוף הוא הממשות היחידה והמלים מנוכרות, נשמט הבסיס מתחת לניסיונו העיקש של הרומן ללכוד את המין, על הריאליה המוחשית ביותר שלו. או אם ננסח זאת בבוטות, אם הזיון הוא האמת האחרונה שנותרה, לשם מה להתעקש להמחיש אותו במלים דווקא, ועוד ספרותיות כל כך.

יותר מאשר במין, המוחשיות של הרומן היא בפרדוקס של הכתיבה עליו. אבל אם כך, לא צריך לברוח כל כך רחוק מהמין, אל התמות של המלחמה והאנטי-מלחמתיות, כמו דוריס לסינג, כדי "להציל" את הרומן הסוחף הזה מהתיישנות הנועזות הארוטית. כי אם כך, הכישלון של תיאורי המין הקונקרטיים (דווקא במלים נזהרים כאן מלעשות שימוש "שלא כדרך הטבע"), הוא צפוי ומתבקש ואפילו, נדמה, רצוי. כאילו בעודו עוצם שתי עיניים במפגן מילולי מרהיב של תשוקה, פותח הרומן סדק צר בעין אחת, מציץ בכישלון התיאור הארוטי המפואר, ומתמוגג. ורק אז מתמוגג באמת: כך, הוא יודע, צריך להיות.

קרן דותן מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ