בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעבר לגדר, במעלה הגבעה

* אחמד חמדון נולד כבדואי, אבל נשא עיניו אל קיבוץ לוטם השכן. כשעבר לגור במקום בחר לעצמו שם חדש, מידן שדה. בסרט תיעודי עליו, שישודר בשבת בערוץ 8, ממשיך הבמאי דוד דרעי את המסע אחר חיפוש הזהות שלו עצמו

תגובות

באחת הסצינות בסרט התיעודי "כבר לא אחמד", עומד מידן שדה ליד הגדר של קיבוץ לוטם ומשקיף החוצה, אל השביל היורד מטה. "בתור ילד, בדיוק מעבר לגדר הזאת, הייתי מסתכל לפה פנימה ורואה את הילדים של הצד השני, של האנשים שחיים 'שם'. למעלה. מעבר לגדר. בהגדרה של המשפחה שלי הם היו 'היהודים'. התירוץ שלי היה העזים. הייתי מביא אותן לפה ומסתכל. הייתי רואה אופניים, וזה היה בשבילי משהו מיוחד. מכוניות. הלבוש של האנשים". הוא מצביע על פרצה בגדר. "הייתי נכנס מפה, או חופר מתחת לגדר, נכנס שלושה מטר, פוחד ויוצא בחזרה. כמו בעל חיים שבא לטריטוריה חדשה".

אחמד חמדון, בן 26, הוא בן לחמולה בדואית ששוכנת זה יותר מ-100 שנה בכפר לא מוכר בגליל המערבי. סקרנותו בנוגע לאופניים ולמכוניות של השכנים היהודים שמתגוררים במעלה הגבעה הלכה וגברה עם הזמן. הוא החל לעבוד בקיבוץ, רכש לעצמו חברים במקום, וכעבור שנים נהפך לבן בית בלוטם. בת שבע, חברת הקיבוץ לשעבר, שהיתה הראשונה שהעסיקה אותו, נהפכה עם השנים לאחת הדמויות הקרובות אליו ביותר. "היא האם התרבותית שלי", הוא מסביר בסרט. בשלב מסוים הוא אף החליט לשנות את שמו למידן שדה.

"כבר לא אחמד", שישודר בשבת ב-21:30 בערוץ 8, עוקב אחרי החלטתו היוצאת דופן של גיבור הסרט לעזוב את משפחתו הבדואית ולעבור לגור מעבר לגדר, במעלה הגבעה, בקרב היהודים. בסרט מוצגים דודיו שהפסיקו לדבר אתו, סבתו שכועסת על החלטתו לשנות את שמו ואמו שמבכה את עזיבתו. מן העבר השני, תושבי לוטם מתייחסים אליו בידידות, מפקידים בידיו את ילדיהם ומניחים לו להשתתף באבטחת הקיבוץ, אבל כשהם מדברים מול המצלמה, קשה שלא להבחין לפעמים בנימת של פטרונות המתגנבת לדבריהם.

"הכרתי את מידן כשעבדתי על כתבה לתוכנית הטלוויזיה 'עובדה'", מספר דוד דרעי, במאי הסרט, "והחלטתי להמשיך ולעקוב אחריו. המסע הפסיכולוגי לתוך נבכי נפשו ריתק אותי, משהו באומץ שלו לעשות בחירה שגורמת לכולם סביבו להרים גבה. על פניו מקבלים אותו יפה בקיבוץ, הוא מצא לעצמו אמא תרבותית חדשה, הוא עובד בלול, עושה שמירות - כביכול הוא כבר לא אחמד. אבל מתברר שזה לא כל כך פשוט. האם המאמצת שלו, לדוגמה, לא מסוגלת לקרוא לו מידן, וממשיכה לקרוא לו אחמד, וכך גם המשפחה הביולוגית שלו. הוא מבין שיהיה לו קשה, שיידרש להתמודד עם גזענות וכעס משני הצדדים, ומרגיש תלוש, לא שייך לפה ולא לשם".

מודה ועוזב את ירוחם

שאלות זהות תופסות מקום מרכזי ברבות מיצירותיו של דרעי, תל-אביבי שנולד לפני 30 שנה כבן זקונים למשפחה מרוקאית בירוחם. העיר שגדל בה שימשה רקע לסרטיו "עכשיו תורי" (סרט תיעודי מ-2001, שעקב אחר קבוצת צעירים מירוחם שנבחרו להשתתף כשחקנים בסדרת טלוויזיה) וגם לדרמה "חתה יסבח סבח" שביים לפני שנתיים, בכיכובן של יעל וריימונד אבקסיס, שזכתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע לדרמה הטובה ביותר. כשדרעי מספר על עברו, קל להבין מה בדמותו של מידן-אחמד סיקרן אותו.

"כשהייתי צעיר התביישתי להביא חברים הביתה", הוא מודה. "התביישתי שיראו את הסבתא המרוקאית שלי, התביישתי שההורים שלי דיברו ביניהם במרוקאית, התביישתי המון. הסרטים שעשיתי הם חלק מתהליך שעברתי. הם עזרו לי להשלים עם מי שאני ועם המקום שממנו באתי, וגם להתחיל לאהוב את המקום הזה. בהתחלה התעסקתי בירוחם באופן אובססיווי ביצירה שלי. ב'חתה יסבח סבח' הדמות המרכזית התבססה על דמותה של סבתא שלי, שהתביישתי בה פעם, והרקע של הסיפור היה התרבות שהתביישתי בה פעם. הסרטים עזרו לי לאהוב את הדברים שבעבר היו לי קשים, להבין איפה אני ביחס אליהם. היום אני מוצא בהם הרבה מאוד קסם".

מסע חיפוש הזהות של דרעי וניסיונו לשלב את משפחתו המסורתית והשמרנית בחייו החדשים הגיע לשיא בסרט התיעודי "תגיד אמן!". הסרט, שדרעי צילם אותו במשך חמש שנים, עוקב אחר הדרך הארוכה שהוא עובר עד שהוא מעז לספר להוריו ולתשעת אחיו ואחיותיו שהוא הומו. "אני לא יכול לאהוב אשה", הוא אומר לאמו באחד הרגעים החזקים בסרט. "תגיד אמן", היא עונה לו, "רק תגיד אמן ותראה איך הכל יעבור".

"תגיד אמן!" הוכרז כאחד מחמשת הסרטים התיעודיים הטובים של 2005 על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע, וזכה להצלחה רבה בפסטיבלי קולנוע בעולם. למרות זאת, הוא לא יצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ, ושידורו בערוץ 8 נדחה למועד לא ידוע. כמו כן, הסרט אמור היה להשתתף בפסטיבל "דוקאביב" בשנה שעברה, אבל דרעי משך אותו מהתחרות ברגע האחרון.

כשהוא נשאל על הסיבה לכך, דרעי שוקל בקפידה את מלותיו. "לחלק מהמשפחה שלי היתה התנגדות גורפת להקרנת הסרט", הוא אומר. "הם לא רצו להיות חלק מסרט שמספר על יציאה מהארון בתוך המשפחה. הם אמרו לי שישמחו אם אגנוז אותו לחלוטין, אבל לאחר דין ודברים הסכמנו יחד שהוא יוקרן בתחרות האקדמיה בארץ ובפסטיבלים בעולם". משום שהסרט עוסק בהידברות ובהקשבה, הוא מדגיש, חשוב היה לו לא לפעול בניגוד לרצון בני משפחתו. "אני עדיין מקווה שבסוף הם יסכימו שנשדר את הסרט בטלוויזיה".

מתחת לפני השטח

גם את העניין שלו בסיפורו של אחמד-מידן קושר דרעי בילדותו בירוחם. "הכרתי שם הרבה חבר'ה בדואים שגרו באזור ונהגו לבוא להסתובב בעיר. הם היו מתחילים ללמוד רק בגיל 11-12, ועד אז שוטטו בגבעות, ורבים מהם נגררו לעסקי סמים. הבנתי שהאפשרויות שפתוחות בפניהם מאוד מוגבלות, מצומצמות, ולכן, כשנתקלתי בבחור כמו מידן, שאמר לי שהוא לא משלים עם המצב הזה, שהוא רוצה לפרוץ החוצה, הסיפור שלו ריתק אותי. תמיד אומרים על הבדואים שהם חבית של חומר נפץ, ואני מרגיש שזה נכון, שזה מבעבע מתחת לפני השטח. מידן הוא עדות לכך: הוא צריך לברוח כל כך רחוק ממי שהוא, להסתכסך עם עצמו באופן כה קיצוני, שלדעתי חייב להיות שם, בפנים, משהו שתוסס ורוחש".

כשהוא מדבר על גיבור סרטו, דרעי מתעקש לקרוא לו בשמו החדש, העברי. "אני מכבד את הבחירה של מידן, את האומץ שלו", הוא מסביר. "נכון, קשה לי עם השינוי שהוא עשה, במיוחד מכיוון שאני בהרבה מובנים עדיין צריך להילחם על הזהות שלי, על הצורך הבסיסי שלי להיות אני ולאהוב. כשפתאום ראיתי מישהו שמוותר כך על הזהות שלו, היה לי קשה עם זה. אבל זו גם כנראה הסיבה שזה ריתק אותי. עצוב בעיני שאנשים פה צריכים לוותר על הזהות שלהם כדי להצליח. זה אכזרי".

מידן מנסה לאורך הסרט להכיר בחורה, יהודייה או בדואית, שעמה יוכל לבנות קשר זוגי. אבל כשהבחורות מתוודעות למצבו המורכב, הן מפנות לו עורף בזו אחר זו. לאחר שרשרת הדחיות שהוא סופג, מידן פונה אל המצלמה. מאוכזב ופגוע הוא אומר שעד שלא ישנה את דתו, לא יצליח למצוא קשר.

"בתחילת העבודה על הסרט", אומר דרעי, "הרגשתי שבאופן קצת ילדותי, מידן לא קולט את מלוא ההשלכות של הצעד שלו - איך ייראו החיים שלו, אם בכלל אפשר לברוח מהמשפחה, מהתרבות שגדלים בה. אחר כך הבנתי שהוא מודע למורכבות. אני חושב שהשאלות האלה ילוו אותו כל חייו. לדעתי, גם אם הוא ישנה את דתו, הוא תמיד יישאר אחמד".



דוד דרעי: "עצוב שאנשים פה צריכים לוותר על הזהות שלהם כדי להצליח"


"כבר לא אחמד". האם המאמצת לא מסוגלת לקרוא לו מידן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו