בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רצח מירוק לאפור

עוד וילות להיי-טקיסטים צעירים ביקנעם עלית זה באמת נחמד, אבל אולי לא כדאי לבנות אותן על חשבון שטחים ירוקים נדירים ביופיים, שכבר עשרות שנים מאכלסים חולמים נדירים באופיים; המשפטן הגרמני, חוקר התנ"ך האוסטרי והמתרגם הצ'כי שהקימו גן עדן בעמק השלום

תגובות

שטח המריבה ביקנעם עלית ובפארק רמת מנשה - מפה
לפעמים, כדי להרגיע את הנפש, אני שב בדמיוני אל המקום ההוא. שוכב על גבי, עוצם עיניים, לוקח נשימה עמוקה ואני שם - ילד בן שמונה, השוכב על גבו ומביט בשמים הרחבים.

ובדמיוני השמים האלה כחולים תמיד וענן צחור יחיד שט בהם באטיות מופגנת. והריח הוא ריחם המעורר של הזעתר והזוטה הלבנה, או ריח הטחב הקר שעל משטחי הקירטון. ריחם של השומר ושל פריחת החרובים, וטוהר ריחה של אדמה גשומה, שניחוח קליל של גללים יבשים דבק בה מזמן.

אחת לכמה שנים מצליף באף ריחן המכלה והמחדש של שריפות היער, ומרחוק נשמע קולו של אבו אחמד, בדווי המתגורר עם עדר כבשיו בגבעה ממול. עדרו גולש לעברי במורד הגבעה הירוקה, רומס את העיריונים הצעירים, ומזדחל דרך מרבדים אינסופיים של כלניות, נוריות ופרגים. כלביו הנאמנים מנווטים את הכבשים הסוררות בנביחות עצבניות. אבו אחמד גוער בהן, והן פועות ופעמוניהן מצטלצלים. אני שומר את הרגע הזה בלבי, ושלווה מציפה אותי ביודעי שכל חיי אוכל לשוב אליו, אל עמק השלום.

מחפש תשובה

סיפורו של עמק השלום מתחיל באביב 1955 בגרמניה, כשהד"ר אוסקר עדר, משפטן גרמני שעבד כיועץ משפטי מצליח בבנק גדול, הצטרף לחבר מוסלמי-סופי, ויצא למסע יבשתי לפקיסטאן ולהודו. מאז שהסתיימה המלחמה חיפש עדר תשובה, הסבר לאובדן הדרך של מדינתו. הוא לא הצליח להבין איך דווקא אירופה "הנוצרית-הנאורה" הצמיחה מנהיגים אלימים כמו היטלר וסטלין, כשבאותה עת "ההודים הנחשלים" תמכו במנהיג שוחר שלום כמו גנדי.

למרות שגויס לחיל האוויר הגרמני, הסתכמה הקריירה הצבאית של עדר כטייס קרב בלא יותר מנחיתת אונס אחת במטוס תובלה רעוע. בשאר הזמן שירת בבסיס ההדרכה של חיל האוויר הגרמני, ולא היה מודע לפשעי מדינתו. אבל בתום המלחמה, אי הידיעה לא הרגיעה את נפשו המתייסרת, ומשא האשמה הכביד עליו מיום ליום. הוא חיפש הכוונה בספרי הפילוסופיה המערבית ולא בא על סיפוקו, עד שלבסוף, בעצת ידיד, הוא פנה אל התורות המזרחיות, שבחיקן חש לראשונה כאילו דרכו מתבהרת. יום אחד ארז חפצים מועטים, ולהפתעתם הגדולה של מעסיקיו והוריו, עזב את עבודתו ויצא למסע של חייו.

בהודו המשיך עדר לשכלל את רוחניותו, וגילה שהאמת האבודה שלו קשורה בתנ"ך ובעם ישראל. באשראם מבודד פגש תיירת יוונייה, שסיפרה לו פרטים שלא ידע על העם היהודי ששב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. שנית ארז את חפציו, ולאחר מסע מייגע של ארבעה חודשים בעגלות ועל גב סוסים, בבוקר חורפי אחד של ינואר 1957, הגיע לשער מנדלבאום, ונכנס דרכו לעיר הקודש שבארץ המובטחת.

בירושלים התערה הדוקטור ההרפתקן בחוגי האינטלקטואלים הגרמנים של האוניברסיטה העברית שהמליצו לו להכיר פן נוסף של ישראל, הפן הציוני-התיישבותי. הוא פנה למייסדיו הייקים של קיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל המערבי, ואלה קיבלו אותו בסבר פנים יפות. עדר למד עברית באולפן, עבד בפרדס ויצא למסעות רגליים ארוכים ביערות האורן העוטפים את הקיבוץ. "דמותו הנמרצת של המלומד המסייר בשבילי היער, חמוש בלא יותר מתיק גב קטן, הפכה לדבר שבשגרה", מספרים בנוסטלגיה ותיקי המשק.

באחד מטיוליו הרגליים הגיע עדר לעמק נסתר בין גבעות טרשיות. דרך מנדטורית חוצה אותו, ויובלים זכים מתאחדים בו לנחל. בצומת הדרכים שבמרכז העמק ניצב תל קטן (שתוארך מאוחר יותר לתקופת המקרא), ולא רחוק משם תחנת שאיבה נטושה ושני ברושים, שניטעו לזכרם של שני שומרים שנרצחו במקום במאורעות 1936. עדר התאהב מיד. לא עבר זמן רב והוא רכש במקום חלקה קטנה (מאשה שגרה עד היום ביקנעם המושבה), ויחד עם אגרונום טבעוני בשם אדריאן התיישב בה. חודשיים מאוחר יותר, בט"ו בשבט של שנת 1961, נשתלו העצים הראשונים באדמת העמק. השניים חיו שם יחד בצריף קטן והעבירו את ימיהם בניסיון עיקש לעבד את הקרקע הבתולה, תוך שמירה על אורח חיים אקולוגי.

חבלי המשיח, וסגנו

שלוש שנים חלפו, כשב-1964 הגיע לעמק תיאולוג אוסטרי בן 63 בשם הרמן בצנר, בתום מסע שעבר דרך הבלקן, טורקיה, עיראק, סוריה, לבנון וירדן. בצנר היה חוקר תנ"ך שהשתייך לאגודה נוצרית בשם "ידידי אנוש". באגודה זו האמינו שהמקרא מכיל את תוכנית הזמנים האלוהית, שלפיה לקראת סוף המאה ה-20, היתה האנושות אמורה להיכנס לאחרית הימים, זמן של כאוס נורא - צירי לידה קשים לקראת בואו של המשיח.

בצנר האמין שעם ישראל, כנציגה של הסמכות האלוהית, הוא שינהיג את יתר העמים דרך המשבר המתקרב, לעבר סדר עולמי חדש. שנאמר "כי מציון תצא תורה". תכלית חייו, ידע בצנר, היא לסייע לעם הנבחר במשימה זו בכל דרך.

בין השניים נרקמה כמעט מיד ידידות קרובה, שנשענה על אהבה משותפת לעם ולארץ ישראל. יחד יצאו לסיור רגלי באזור, שם עמדו על אחת הגבעות החשופות, הרוח פרעה את זקנו הלבן והמטופח של האוסטרי, שהביט בנחל הזורם בעצלתיים דרך עמק השלום, וידע שמצא את מקומו. מלחמת גוג ומגוג תתחיל הרי לא רחוק מכאן, בהר מגידו ("ארמגדון" בלטינית). דווקא בקרבתו, הבין, עליו לבנות מקלט. להקים את גן העדן.

השנים חלפו. שלושת תושבי עמק השלום מלאי האמונה חרשו, זרעו וקצרו. נטעו עצי פרי, ברושים, אורנים ואקליפטוסים ובנו בתים. בלילות, לקול יללות התנים, היו מעמיקים לאור העששית בכתבי הקודש, ואז גם התחילו להתגלע ביניהם מחלוקות תיאולוגיות קשות.

עדר חצה את הקווים. הוא התחיל להופיע בבית הכנסת של יקנעם המושבה בשבתות ובחגים, ותיכנן ברצינות גמורה את התגיירותו. לעומתו התבצר בצנר בנצרותו, וראה בהתנהגותו של עדר בגידה. ב-1967, כשהמחלוקות גברו, עזב עדר לביקור משפחתי בגרמניה. שם הגיעה אליו הידיעה על שריפה שפרצה בעמק השלום. הוא שב מיד, וגילה שצריפיו נשרפו ורוב כתביו נעלמו כלא היו. "הבנתי שאיני רצוי יותר במקום שהקמתי", אמר השבוע מביתו שבירושלים. "אספתי את חפצי המועטים ועזבתי".

במאי 1968 הוא נימול, שינה את שמו לאשר והתחתן עם יהודייה. מאז הוא חי עם אשתו בירושלים, עוסק בהוראת דרך, בכתיבה ובעידוד לקשר מתוקן בין שלוש הדתות על בסיס כתבי הקודש, באמצעות "התאחדות איסלאם ישראל של אגודת שורש וכנף", שייסד יחד עם השייח הפרופסור עבדול האדי פאלאצ'י.

ובינתיים, בעמק השלום, המשיכו העצים לצמוח. בצנר, בשנות ה-70 לחייו, לא חשש מעבודה פיסית קשה. בידיו הוא סיקל מאות טונות של אבנים, חרש בעזרת שור, קצר בחרמש וחי בסגפנות יתרה. הוא היה מאושר. חזונו הפך למציאות והעמק הפך לגן עדן.

חמש שנים חלפו מאז עזב עדר, כשיום אחד, חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור, הופיע בעמק אחד, יוזף שמידט, נוצרי צ'כי צעיר, שדוף וממושקף, מלווה באמו. שמידט הוקסם משלוות החווה, מאישיותו הכובשת של בצנר ומעוצמת האמונה שלו, והפך ליד ימינו ולמתרגמו של הזקן.

בשנים ההן היו מטיילים ומתנדבים רבים מגיעים אל העמק, מתקבלים תמיד בסבר פנים יפות. הרמן היה פורש בפניהם את משנתו בהתלהבות, ויוזף שמידט, שבינתיים למד עברית והפך ליוסף אלישע (אך לא התגייר), היה מתרגם את דבריו בסבלנות אין קץ. על הקיר בסלון היה תלוי ציור שמן גדול, של חזון אחרית הימים, ובו אשה יפה שעונה על מעקה מרפסת, צופה לעבר אחו פסטורלי שבו שוכבים יחדיו אריות, זאבים וכבשים.

מחול אחרון ופרידה

25 שנים חיו הרמן בצנר ויוסף אלישע יחד. יחד היו מעבדים את אדמותיהם לגן עדן ויחד מתכוננים למלחמת גוג ומגוג. לקראת שנת 2000 - שבה אמורה היתה לפרוץ אותה מלחמה, ושבה אמור היה בצנר להיות בן 99 - כבר היתה שמיעתו חלשה, ורק את שפתיו של יוסף היה יכול לקרוא. יוסף טיפל בו כמו באב, עד שלא עמד יותר בנטל. המחשבה על החיים ללא הרמן, על היום שבו יישאר לבד, ועל מלחמת גוג ומגוג המתקרבת שאתה, אולי, ייאלץ להתמודד לבד, הכריעו אותו.

בערב אפור של נובמבר, שישה שבועות לפני סוף האלף הקודם, הוא התאבד. לנהג הקטר לא היה סיכוי לבלום מול הדמות הדקה שרצה לכיוונו על הפסים, לא רחוק מזכרון יעקב. ברכבו, שננטש בקרבת מקום, נמצאה תעודת זהות שבה נכתב: "יוסף אלישע, נוצרי, רחוב עמק השלום, יקנעם". בנוסף, נמצא מכתב ובו הוראות לטיפול באיש זקן בשם הרמן בצנר. אבל זה לא הועיל. בצנר הגלמוד מת כעבור כמה חודשים, בבית האבות של קיבוץ הזורע.

כעת עלולים גם העמק והחווה לגווע. הם, וכל מרבדי הכלניות של פארק רמת מנשה שסביבם, שטח שמשמח לפחות מיליון ומאה אלף בני אדם בשנה, שמטיילים בו, בכלי רכב, באופניים, בכיסאות גלגלים וברגל. ישראלי אחד מכל שישה.

העמק הזה נמצא היום בסכנת הכחדה בגלל תוכניות ההתרחבות של ראש המועצה המקומית יקנעם עלית, סימון אלפסי. בתקופת כהונתו, השלישית ברציפות, הפכה יקנעם עלית (שאלפסי מכנה רק "יקנעם") מעיירת פיתוח ישנונית למרכז היי-טק, שבו יושבות עשרות חברות. בשנות כהונתו של אלפסי נהרו לעיירה צעירים מבוססים, שחיים כעת בשכונות מרווחות, על גבעות רמת מנשה, בין שדות כלניות ליערות אורן צפופים, במרחק קצר מחיפה ומכביש 6. תוך 15 שנה, גדלה אוכלוסיית המקום פי ארבעה, וערך הנדל"ן עלה.

אלפסי, איש נמרץ, דומיננטי, שאפתן ומקושר, רוצה להמשיך את הפיתוח המואץ של יקנעם עלית ולהכין "עתודות בנייה נוספות". הוא שואף לספח לתחום שיפוטו יותר מ-9,000 דונם משטחי המועצה האזורית מגידו, כולל שטחים פתוחים שמוגדרים כנכסי טבע נדירים, שטחים חקלאיים וגם את יקנעם המושבה שנמצאת למרגלות יקנעם עלית.

בימים אלה אמורה ועדת חקירה לגבולות, שמינה שר הפנים הקודם אופיר פינס, להגיש את המלצותיה לשר הפנים. לצד ההמלצות, מונחת על השולחן דרישת הסיפוח של אלפסי. ובמקביל, מאחורי הקלעים, נרקמה בשנה האחרונה "הצעת פשרה", מעין הסכמה שקטה בין אלפסי לראש המועצה האזורית מגידו - חנן ארז. השניים החליטו על העברתם של כ-2,000 דונם, מתחום שיפוט המועצה האזורית מגידו, לתחום שיפוטה של יקנעם עלית. 2,000 הדונם האלה כוללים את אזור הטיולים עמק השלום.

"הצעת הפשרה היא הדבר הטוב ביותר שיכולנו להשיג במאבק זה", אומר חנן ארז בטון של בעל ניסיון. "אני מכיר את המערכת הפוליטית ואת הכוחות הפועלים בה. אם נמשיך להיאבק, יש סיכוי שנפסיד הרבה יותר". אבל לא כולם מסכימים אתו. בתחילת הקיץ נחשפה "ההסכמה השקטה", והתנפצה בקול רעם כשהשמועות עליה הגיעו לציבור המתנגדים הרחב, ביקנעם עלית ובשאר ישובי האזור. תוך ימים ספורים נערך שימוע פומבי, ונאספו אלפי קולות לעצומה שהוכנה על ידי תושבים מהאזור, שפתחו במאבק למנוע את העברת הקרקעות.

במהלך המאבק, נחשפו תוכניות מגירה שהכין אלפסי להתרחבותה של יקנעם עלית והפיכתה לעיר מחוז של כ-40 אלף תושבים. זאת, למרות שבתוכנית המתאר הארצית (מס' 35) מוגדרת יקנעם עלית כיישוב "ללא יעדי צמיחה נוספים", ובתוכנית המתאר המחוזית הכפופה לה, (תמ"מ 9/2), עומד יעד האוכלוסין לשנת 2010 ל"יישוב העירוני יקנעם עלית" על 15 אלף תושבים. היעד הזה כבר נחצה, ויקנעם עלית מונה כיום יותר מ-20 אלף תושבים.

עמירם דרמן, אדריכל לתכנון ערים שנשכר על ידי המועצה האזורית מגידו לבחינת הנושא, אומר שגם בשטחה הנוכחי של יקנעם עלית, ובוודאי בתוספת 880 דונם המוסכמת על כל הצדדים (ונקראת "קו הירוקים", על שם ארגון הירוקים של המועצה האזורית מגידו), בלי לפגוע בצפיפות הבנייה הנוכחית, אפשר לאכלס את יקנעם עלית ב-35 אלף תושבים, ללא בנייה לגובה. אם ירצה אלפסי להגיע ל-40 אלף תושבים, אמנם יהיה עליו להכפיל את צפיפות הבנייה, אבל גם אז היא תוגדר כצפיפות נמוכה מאוד ליישוב עירוני. אבל אלפסי, לפי עמדת מתנגדיו, רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - אוכלוסייה של עיר, באיכות חיים של מושב.

מטיילים חורגים לאלוהים

בעיצומו של המאבק הזה, כשחרב על צווארה, נמצאת חוות עמק השלום. דייריה החולמים מהאלף הקודם התחלפו בחולמים חדשים - אנשי עמותת לטם (לימודי טבע משולבים). "בעמותת לטם אנחנו מאמינים שבטבע יש יסודות מרפאים, ושחיק הטבע צריך להיות פתוח ונגיש לכולם", מסביר עמוס זיו, מנכ"ל העמותה, שמתגורר בחווה בגפו כבר חמש שנים.

"בשנים האחרונות הקמנו במרחבי פארק רמת מנשה מסלולי טיול שמתאימים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. כבדי ראייה ושמיעה, בעלי נכויות פיסיות ופיגור שכלי ברמות שונות, מגיעים לכאן באלפים כדי לקחת חלק בפעילויות שאנחנו מארגנים. נדמה לי, שבמובן מסוים, אנחנו ממשיכים את דרכם של מקימי המקום ושהמרכז הזה אכן הפך לפיסת גן עדן בחייהם הלא פשוטים של רבים, אם תרצה בדומה לחזון מקימיו".

זיו מוליך אותי למקום מוצל שרוח קרירה נושבת בו. יש לנו שפה משותפת. שנינו בני האזור שגדלו לתוך סיפורו של המקום. העמק שקט גם הבוקר, מלבד גרגורי צוצלות וצרחות בזים.

מהחווה מרכז זיו את פעילויות העמותה, שקבעה כאן את מושבה עוד לפני שבעלי הבית הקודמים הלכו לעולמם. "לפני שלקחו את הרמן לבית האבות, הוא היה מסתובב כאן, מחפש את יוסף, קורא לו שוב ושוב. אחרי שגם הוא מת, נכנסתי לראשונה לתוך המחסנים שלהם. מה שמצאתי שם, הוכיח לי שוב כמה גדולה יכולה להיות אמונתו של אדם. מצאתי שם 5-7 טונות של גרעיני חיטה, מאות קילוגרמים של מזון מיובש, אלפי ליטרים של דלק להפעלת משאבת המים. היו שם גם עשרות חולצות מקופלות בקפידה, עם פתקיות קטנות נעוצות בהן לגברים נשים וילדים, ערימות של סוללות, נרות, נורות, כלי תפירה פחיות שימורים... אין לי ספק, הם הכינו את תיבת נח שלהם במשך עשרות שנים, ובכל הרצינות למבול המתקרב".

הוא מוליך אותי בשבילי החווה, בין גת הענבים, לאבני הריחיים, בין עצי הלימון למחרשות העתיקות. אני מביט בין הברושים אל הגבעות שמנגד, אל שכונה חדשה של יקנעם עלית, שבנייתה הסתיימה לפני שנים אחדות. היא חצובה בתוך הגבעות המוריקות כמו קעקוע גס. "שכונת הגגות הירוקים", קרא לה ראש המועצה המקומית. כמו עמוס זיו, גם אני מאמין שאם השטח היפה הזה - על הנחלים שזורמים בו, על פריחות התורמוסים, החרדל והכלניות - יעבור לידיה של המועצה המקומית יקנעם עלית, גם הוא יהפוך בקרוב לעוד שכונה של וילות.*



לא טוסקנה, כי אם עמק השלום


הרמן בצנר (מימין) ויוסף אלישע. הצ'כי הצעיר הוקסם מהזקן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו