בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוסו אפרופו ארנדט

ההוגה הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, בספרו "האמנה החברתית", סבר כי הריבון הקולקטיווי אינו יכול לגרום רע לחלקים ממנו

תגובות

האמנה החברתית, מאת ז'אן ז'אק רוסו, תירגם מצרפתית עידו בסוק, 2006, 227 עמודים

הרפובליקניות הישראלית אינה מעניקה לכל נתיני המדינה אותן זכויות. במשך שנים רבות טושטשה האפליה מטעם המדינה באמצעים שונים, והיום הוסרו מקצת המסיכות, ותומכיה של "החוקה לישראל", או חלקם, מדברים כבר בגלוי על אפליה של האזרחים הערבים, כתובה בחוק, בלי בושה. על שום כך טוב לקרוא את ז'אן ז'אק רוסו, כאשר הוא מבטיח לבני האדם, במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה (1762), ב"האמנה החברתית" המפורסמת שלו: "הברית החברתית יוצרת בין האזרחים שוויון שכזה, שהם מחויבים כולם לאותם תנאים וצריכים ליהנות כולם מאותן זכויות". הנה כי כן האתנוקרטיה הישראלית יש לה מה ללמוד אם היא מבקשת להשתבח במורשת הנאורות, וספק אם היא מבקשת.

צאתה לאור של "האמנה החברתית" חשוב גם מפני שזה חיבור היסטורי בעל משמעות שאי אפשר כלל להפריז בערכו. אחרי ככלות הכל, רוסו היה ראשון שהעתיק את מקום הריבונות (בתוך מערכת המושגים הידועה עד אז) מן השליט, או הקבוצה השלטת, לגוף הכללי הנקרא "העם". נכון שההוגה המדיני הובס קדם לרוסו בחלק מן התפישות שלו על הריבון, וגם ג'ון לוק, ונכון שכמה מהוגי הנאורות קדמו לו באספקטים אחרים של המחשבה הפוליטית. ובכל זאת, כפי שמציין עמוס הופמן בהקדמה היפה שלו לספר: "חלק מהוגי הנאורות אמנם נטו לקבל את עקרון האמנה החברתית (בעיקר בניסוחו על ידי לוק), אך סברו שריבונות עממית אינה רצויה".

רוסו, כותב הופמן, "ביקש לבחון מחדש את התחום הפוליטי מיסודו ולכוננו מחדש על בסיס אחר לחלוטין מהקיים". אכן, רוסו ראה באזרחים קולקטיב המשנה את עצמו מרגע שבו עוברת הריבונות אליו. האם היתה זו, ברגע ההיסטורי שבו כתב את החיבור, אוטופיה, כלומר אי-מקום? או שמא העבר היווני והרומי, ביחד עם ההווה השווייצי שלו (קהילות פוליטיות קטנות), ביחד עם האתוס הפרוטסטנטי (של "עיר האלוהים כאן ועכשיו על פני האדמה"), האם כל אלה יכולים להימנות עם האופן שבתוכו הצליח רוסו לדמות עם שהוא ריבון, ריבון שהוא עם? חלק מהסלידה שהוגי הנאורות האחרים חשו לרוסו קשור היה בנכונותו להעתיק את הריבונות, מהמקום שיוחד לה, למקום לא-קיים עד אז. ומבחינתו של ההוגה מז'נווה: שום פריווילגיה לא היתה רלוונטית.

אריק הובסבאום כתב על רוסו: "השקפותיו של איש נרגן ונוורוטי זה, אבל - אבוי - אדם גדול, אינן צריכות להעסיק אותנו לפרטיהן, כיוון שאין שום אסכולה רוסואית, ואין תורה מדינית רוסואית, להוציא את רובספייר והיעקובינים של שנת II". בספרו הנהדר, המבריק, שאך ראה אור ("הטיהורים הסטליניסטיים") מתאר יגאל חלפין מאוניברסיטת תל-אביב, את הבוז אל האינדיווידואליזם של רוסו, כמו שהשתקף בכתביהם של הבולשוויקים. למשל גורקי כתב על רוסו: "השליח של האינדיווידואליזם... הכת הנתעבת המקדמת את הניכור החברתי".

ואולם, הסייג של הובסבאום ("להוציא את רובספייר") אינו פשוט כל כך. חרף כל ההבדלים (שהובסבאום היה מונה) בין היעקובינים למהפכני המאה העשרים (הבולשוויקים, המאואיסטים בסין, והווייטנאמים והקובנים והסנדיניסטים, על כל ההבדלים הגדולים ביניהם), כולם היו גם חניכי היעקובינים, לפחות בכמה מן הדברים. "האמנה החברתית" של רוסו היא המקום החשוב ביותר שבו נשבר הסדר הישן של אירופה, ובו נקרא תיגר ראשון על אלף שנות שליטה בבני אדם (אולי הרבה יותר, אם תרצו - אלפים) משמו של הבדל בין מי שיש להם זכויות מקודשות כלשהן, דתיות או "גנטיות", לבין ההנחה שהכל יכולים להשתתף בשלטון. זה השיעור שחסידי ה"מדינה יהודית דמוקרטית" החמיצו מפני שהלכו בדיוק למילואים.

המהפיכה הצרפתית נידונה ברותחין בעשורים האחרונים (אף שאת רוב שופטיה רק המהפיכה ההיא צירפה לאילן היוחסין של האליטות הכותבות, כלומר המקבלות שכר, כמו גם האליטות המשלמות את השכר). דומה כאילו רוסו הוא האיש שספג את כל הצוננים, כאילו היה אביו הרוחני של רובספייר, אף הוא - שהיה גיבורם של הצרפתים שנים רבות - התעמעמה דמותו (ובמקביל קיבל קורבנו המושחת, דנטון, ממד של חביב הנוסטלגיה האנטי-מהפכנית, בדיעבד כמובן).

והנה, לפני שבועיםם החלה גרמניה לציין את שנת המאה להולדתה של חנה ארנדט. בתוך התהליך המגוחך קצת שבו מאמצת לה גרמניה את "היהודי הנאור" להיות נציג ראשי של עברה, נהפכת ארנדט ליעד מתאים מאוד לפולחן חינוכי במשך כל השנה הקרובה (ליד רחוב בן גוריון משתרע רחוב ארנדט ושניהם מוליכים כמובן לאנדרטת השואה). אבל ארנדט, בלי קשר לפרויקט הגרמני, היא באמת אחת ההוגות החשובות במאה העשרים. מאז שנות השישים של המאה הקודמת באה הביקורת החריפה ביותר על רוסו ועל מורשתו הפוליטית מהכיוון של חנה ארנדט.

ארנדט, שאחרי גלותה מגרמניה הנאצית, עבדה בפאריס בסיוע לפליטים יהודים, תיארה מאוחר יותר את העולם המודרני כעולם שהפליט מדגים בו טוב מכל את שרטוטם הנורא של הגבולות בין מדינות הלאום. הפליט הוא העודף של חלוקת הגבול בין עמים ריבונים. כלומר, בסדר המחלק את העולם למדינות, עמים ריבונים, מיותרים אלה שאין להם מדינת לאום "משלהם". שאלת הפליטים - ארנדט היתה הראשונה להבחין בכך; החרם עליה בישראל אינו קשור רק למשפט אייכמן, וודאי לא לנשיותה, אלא לאופן שבו צפתה בשנות הארבעים את הטרגדיה שהקמת המדינה תחולל - שאלת הפליטים מדגימה היטב את האופן שבו מדינות הלאום, כביטוי לריבונות העם בנוסח רוסו, מדירות את "מי שאינו שייך להן".

ב"מוצא הטוטליטריות" מתארת ארנדט את הטרגדיה כך: "האסון הזה התרחש... לא נשארה עוד נקודה 'בלתי תרבותית' על פני כדור הארץ, משום שבין אם לרוחנו הדבר או לא, התחלנו לחיות ב'עולם אחד'. רק באנושות מאורגנת לגמרי יכול אובדן הבית והמעמד הפוליטי להפוך לזהה עם גירוש מוחלט מתוך האנושות". כאן אנחנו מגיעים לביקורתה על רוסו. מדיניות הלאום שהדירו מתוכן אזרחים, בני אדם, שקיבלו על עצמן עול של משטרים טוטליטריים, בשם השכל, בשם השוויון, בשם האזרחות הלאומית, היו יורשיו - סברה ארנדט - של מי שלא הבחין בכוח המסוכן של הריבון.

רוסו סבר כי הריבון הקולקטיווי אינו יכול לגרום רע לחלקים ממנו. הוא לא חשב על פיצול של הכוח. הריבונות, כמו שרוסו חשב עליה, היתה אבסולוטית, כמו ריבונות המלך הצרפתי. המלך היה פטור מן החוק, וגם הריבון של רוסו אינו כפוף לשום חוק. חסידי האתנוקרטיה אצלנו, כדי להדגים, מרשים לעצמם בשם "הרצון היהודי" להשעות את החוק בכל פעם שנציגי האינטרס של הריבון הזה ("הביטחון") דורשים זאת. האומה, סברה ארנדט, ירשה את המלך האבסולוטי של אירופה; רצון האומה ירש את רצון המלך האבסולוטי.

ארנדט היתה משוכנעת כי החשבון המלוכלך של הלאומיות המאוחרת ושל הטוטליטריות קשור למורשת רוסו. בספרה "על המהפיכה" כתבה: "בדיוק כשם שהתיאוריה של מונטסקייה על ההפרדה בין הרשויות הפכה להיות אקסיומטית למחשבה המדינית האמריקאית, משום שנטלה דוגמה מהחוקה האנגלית, כך מושג 'הרצון הכללי' של רוסו, שהישרה את רוחו על האומה, והינחה אותה, כאילו לא היתה עוד מורכבת מריבוי (multitude), אלא יצרה בפועל אדם אחד, הפכה להיות אקסיומטית לכל הסיעות והמפלגות של המהפיכה הצרפתית, משום שהיתה באמת התחליף התיאורטי לרצון הריבון של מלך אבסולוטי".

גם המהפיכה האמריקאית וגם המהפיכה הצרפתית ראו באומה - שירשה את המלך - את מקור הכוח. העם, בהתאמה לתיאוריה הרומית העתיקה, הוא המקור של כל הכוח, אבל מהעם הזה נובע החוק. היתרון של המהפיכה האמריקאית, לדעת ארנדט, לא נבע רק מכך שהתרחשה בארץ עשירה, ובעם שחווה ממשל עצמי נרחב לפני עצמאותו. המהפיכה האמריקאית לא אימצה לעצמה את רוסו, במובן שהצרפתים עשו. המהפיכה האמריקאית התברכה בכך שצמחה מעימות עם "מלוכה מוגבלת", כלומר עם המלוכה האנגלית, שבלי קשר להוגי ההשכלה הצרפתית היקנתה לנתיניה זכויות אזרח וזכויות אדם הרבה לפני בוא הדמוקרטיה. בממשל האנגלי, שממנו ניתקו המושבות שהיו לארצות הברית, לא היה שום כוח מוחלט פטור מחוק, בניגוד לריבון המהפכני של רוסו. מכאן ההקפדה האמריקאית על הפרדה בין החוק לשלטון. אף פעם שניהם אינם באים מאותו מקום. "משכן הכוח הוא העם, ומקור החוק הוא החוקה, מסמך כתוב, דבר אובייקטיווי ובר קיימא, אשר חרף כל האפשרויות לפרשו, לשנותו, לא יכול היה אף פעם להיות למצב תודעה סובייקטיווי, כמו הרצון".

זו כמובן ביקורת גורפת על רוסו. ואולם, רצוי לעת הזאת, דווקא כאשר גם החוקה של האמריקאים מוכתמת בעזרת גואנטנמו ומרכזי עינויים של הסי-איי-אי ברחבי אירופה, לקרוא מחדש את נפתולי המחשבה הדמוקרטית, במקום שעל אודותיו מקשים היום ג'ורג'ו אגמבן, ג'ודית בטלר ואשיל ממבה.



אלן רמסה, ז'אן ז'אק רוסו, 1766. השליח של האינדיווידואליזם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו