בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קשור אותי אהוב אותי

במדינות אחרות הזכות להתייחד בין כותלי הכלא מובנת מאליה, אבל בישראל היא נולדה כדי לעודד ילודה. אחרת קשה להבין מדוע שולחים אסירים להשתעשע על מיטת בטון ומפלים לרעה כלואים ביטחוניים לעומת רוצחים כמו יגאל עמיר ועמי פופר

תגובות

ניצחונו הקטן של יגאל עמיר מתחיל במקום לא צפוי: כלא פרשמן (Parchmann) במיסיסיפי. ב-1900 ביקשו רשויות הכלא להגביר תפוקות בקרב האסירים השחורים, שנשלחו מדי יום לעבודות פרך חקלאיות. בהתאם לתפיסה שרווחה אז, מנהל הכלא האמין שהאסירים שחורי העור הם בעלי "תאווה מינית שאינה יודעת שובע". כדי להגביר את המוטיווציה שלהם ואת רווחי המדינה הותר לאסירים לבנות סמוך לשטחים החקלאיים מבנים מאולתרים שכונו "הבתים האדומים". בבתים האלה זכו האסירים לביקורים אינטימיים של נשותיהם, חברותיהם המזדמנות או זונות. מעבר לבונוס הכלכלי, אחת ממטרותיה המוצהרות של השיטה היתה למנוע או להפחית ככל הניתן יחסים הומוסקסואליים בין האסירים.

השיטה זכתה להצלחה אדירה: האסירים זכו לחיי מין סדירים, התוצרת החקלאית גדלה והאלימות בין כותלי הכלא פחתה. ב-1965 עוגנה זכות ההתייחדות בפרשמן בנהלים הרשמיים של הכלא, ובהמשך הורחבה גם לנשים. ב-1972 נהרסו הבתים האדומים והוחלפו במתקנים מודרניים, שכללו חדרי התייחדות עם מיטה, מזגן, שירותים ומקלחת. כשהשיטה קיבלה חותמת רשמית, היא הוגבלה לאסירים נשואים בלבד (שהותר להם להתייחד עם נשותיהם למשך שעתיים בכל יום ראשון).

כמעט מאה שנה חלפו מאז לידתה של זכות ההתייחדות ועד ששירות בתי הסוהר אימץ אותה בהיסוס לספר הפקודות שלו, ועדיין היא אינה מובנת מאליה, ותלויה ברצונן הטוב של הרשויות. אצל עמיר זה התחיל בבג"ץ ונמשך בסערה ציבורית-תקשורתית. אצל אסירים פלסטינים הזכות לביקורים אינטימיים נדחית בגלל הטיעונים הביטחוניים של השב"כ. אלו, בניגוד לרוצחים אידיאולוגיים כמו עמיר ועמי פופר, יצטרכו להסתפק בשיחה עם האשה והילדים מעבר לסורג או מחיצת הזכוכית.

במחצית הראשונה של 1995, בזמן שעמיר תיכנן לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין, המליצה ועדת מומחים מטעם המועצה לקרימינולוגיה על דו"ח מקיף בנושא ביקורי התייחדות וחופשות אסירים בישראל. ארבעת חברי הוועדה - ד"ר מנחם הורוויץ, פרופ' לסלי סבה, ד"ר אורי תימור וד"ר גבריאל שביט - בדקו וחקרו את סוגיית ביקורי ההתייחדות באירופה ובאמריקה, ולבסוף ניסחו המלצה חיובית. "הזכות לקיום יחסי אישות היא כה עקרונית ויסודית", נכתב בדו"ח, עד שהיא "מתקרבת במהותה לזכות של האסיר לתנאים אנושיים בסיסיים, כמו סיפוק צורכי אכילה, שתייה ולינה".

האם בדיעבד, בעקבות החלטת בג"ץ משבוע שעבר שהתיר לעמיר להתייחד עם אשתו לריסה טרימבובלר, היו חברי הוועדה מסייגים את הדו"ח? "צריך להבדיל כאן בין הרמה הרגשית למשפטית", אומר פרופ' סבה. "רגשית אני מסתייג מכך שעמיר זכה להתייחד. אין לי סימפתיה אליו. אבל ברמה הכללית יותר, העונש העיקרי של המאסר הוא שלילת החירות לתקופה ארוכה. אני לא רואה קשר בין רציחת ראש הממשלה לשלילת זכויות אחרות, כולל התייחדות, למרות שזה מפריע לי שהוא יכול ליהנות מהחיים".

פרו ורבו

במהלך המאה ה-20 הרצון להגדלת תפוקה אצל אסירים התחלף בתפיסות ליברליות המקדשות את האסיר ואת זכויותיו לשיקום ולהגשמה עצמית, גם בין כותלי הכלא. הגישה הרווחת באירופה ובצפון אמריקה רואה באינטימיות עם בן זוג, כולל המגע הפיסי, זכות יסוד חוקתית. לפי דו"ח המועצה לקרימינולוגיה בישראל מ-1996, בשנות ה-90 הונהגו ביקורי התייחדות בעשר מדינות אירופיות, בשמונה מדינות בארצות הברית ובעשר מדינות באמריקה הלטינית. כל מדינה הגדירה קריטריונים משלה לזכאות. ברוב המדינות לאסיר מותר להתייחד רק עם אשתו או עם בת זוגו לחיים, בעוד שאסירי אמריקה הלטינית זכאים להתייחד עם חברות מזדמנות וגם עם זונות.

ועדת המומחים נתנה ביטוי למגמה הזאת בהמלצותיה, ואימצה את עיקרי הלכת וייל בבית המשפט העליון, מ-1986. בתשובה לבקשת האסיר הדתי יוסף חיים וייל להתייחד עם אשתו מטעמי "פרייה ורבייה", קבע השופט מנחם אלון, כי הזכות לקיום יחסי אישות ולהתייחדות עם בת זוג היא "זכות יסוד טבעית ואנושית לאדם באשר הוא אדם, ועונש שלילת החירות אינו כולל מאליו שלילתה של זכות יסודית זו". העתירה עצמה נדחתה - וייל היה זכאי ממילא לחופשות - אבל לפסיקה נודעה מאז חשיבות הצהרתית.

ואמנם, בינואר 1996, הורחבו ביקורי ההתייחדות בישראל ושירות בתי הסוהר (שב"ס) פירסם פקודה חדשה שכותרתה, "התייחדות אסירים". לפי הוראה אחרת, מ-1994 ("כללי סיוע לאסיר פלילי נשוי לצורך פריון") רק אסירים שביקשו להביא ילדים לעולם זכו להתייחד. לפי הפקודה החדשה, הצטרפו למועדון גם מי שביקשו לקיים יחסי מין שלא לצורך הולדה, בתנאי שמדובר באסירים פליליים שהתנהגותם טובה והם אינם נכללים בסבב החופשות. ועדיין, גם הפקודה החדשה העדיפה לנקוט במינוח הלכתי, התייחדות, ולא במינוח חילוני-ניטרלי, כמו ביקור זוגי, כפי שנהוג באירופה ובארצות הברית.

כך, באיחור של עשרות שנים אחרי המקובל בעולם המערבי, עוגנה בישראל הזכות לביקורים אינטימיים בבתי כלא. תחילה בדלת האחורית, בחסות המטרייה ההלכתית, ובהמשך מתוך הכרה בביקורים כ"טובת הנאה מוקנית", המקובלת במקומות אחרים בעולם.

"יכול להיות שהדרך הקלה ביותר להכניס את נושא ההתייחדות לישראל היתה באמצעות הרעיון של הפוריות", מסביר פרופ' סבה. "יש כאן פרדוקס - ניסיון לעשות מהלך פרוגרסיווי של הכרה בזכויות האסיר באמצעות רעיון אנטי-פרוגרסיווי שמתקשר לדת ולמסורת. אז מנסחי הפקודה הראשונה מ-1994 מצאו עילה קצת מיושנת - פרו ורבו - וניצלו אותה להישג ליברלי-רדיקלי, וככה היה קל יותר למסד את הנוהל מבלי לעורר התנגדות מצד גורמים דתיים ומבלי לעורר הד תקשורתי".

אז בעצם נוצר מצב משונה וחריג מבחינה משפטית שלפיו שירות בתי הסוהר פועל ממניעים הלכתיים-דתיים לעודד פוריות בעם.

"כן, זה מניע פסול. בעולם זה לא הבסיס לזכות הזאת ובעיקרון לא צריך שום משקל לשיקול של פוריות. המטרות שאנחנו המלצנו עליהן היו הפחתת המתח בכלא וזכות היסוד של קיום יחסי מין".

מפקד מחוז מרכז בשב"ס, תת גונדר אלי גביזון, מאשר שבפועל רק בשנים האחרונות, בעקבות הפקודה החדשה, החלו לאשר ביקורים אינטימיים שלא למטרות הולדה. "הכוונה המקורית היתה להשתמש בביקורים רק למטרת 'פרו ורבו'. פעם היינו מבקשים מהאסיר אישור רפואי שאשתו בביוץ והיא יכולה להיכנס להריון. מאז הפקודה החדשה, אנחנו נותנים לאסירים להתייחד, גם לצורכי כיף".

גם לאסירים הומואים?

"מעולם לא הוגשה בקשה כזו. כשנגיע לגשר, נחצה אותו".

איך ביקורי ההתייחדות מתבצעים היום?

"האסיר מגיש בקשה למנהל הכלא, ומביא אישור מרופא שהוא ואשתו או הידועה בציבור שלו בריאים. אם אין לו בעיות סמים או התנהגות, בדרך כלל המנהל מאשר ואז פעם בחודש הוא זכאי להגיע לחדר התייחדות למשך 12 שעות. יש שתי משמרות - בוקר וערב. בכלא איילון מופעלים חמישה חדרים. בבתי כלא אחרים בארץ יש חדר התייחדות אחד לכל בית כלא. החדר עצמו הוא כמו חדר של בית מלון, חוץ מהבדל אחד: המיטה היא מיטת בטון".

מיטת בטון? נשמע מאוד לא נוח.

"בהתחלה השתמשנו במיטות רגילות, אבל הבלאי היה כל כך מהיר שנאלצנו לשדרג אותן לבטון יצוק".

יש קונדומט בחדרים?

"לא, אנחנו לא מספקים שום סוג של אמצעי מניעה".

אין שום פיקוח על הביקורים?

"אין מצלמות. אבל פעם בחצי שעה סוהר עובר בין החדרים, דופק על הדלת ושואל אם הכל בסדר. אנחנו משתמשים בזה ככלי ניהולי מאוד מוצלח. זו פריווילגיה כיפית שאפשר להעניק לאסיר שמגיע לו. יש לזה השפעה מאוד חיובית על האסיר".

זונות מחוץ לתחום

בשבוע שעבר - לאחר שהשב"כ חזר בו מהתנגדותו לבקשת ההתייחדות של עמיר - נחשף "חדר ההתייחדות" המדובר: חדר לא גדול, שבמרכזו ניצבת מיטה זוגית, ולידה כיור. ללא ספות או פינת ישיבה, נדמה שהחדר מסגיר את מטרותיו הלא מוצהרות של מנסחי הפקודות בשב"ס: לעודד פוריות ולא יחסי מין לצורכי הנאה בלבד. באירופה למשל, חדרי ההתייחדות הם קומפלקסים מטופחים שכוללים חצר משחקים לילדים, מטבח ופינת אוכל. ועדת המומחים כתבה ב-1996 שהגישה השלטת כיום היא "הגישה המשפחתית", שמנסה להפחית ככל הניתן את ההיבט המיני של המפגשים ולהפוך אותם לכלי שיקומי שמטרתו לסייע לאסיר לשמור על הגרעין המשפחתי.

בשב"ס, לעומת זאת, העדיפו להדגיש דווקא את אופיים המיני של המפגשים. חברי המועצה לקרימינולוגיה הקדישו חלק ניכר מהדיונים לסוגיית האסירים הרווקים. "כשכתבנו את הדו"ח התגלע בינינו ויכוח לגבי האפשרות להביא לאסירים זונות", מספר ד"ר אורי תימור מאוניברסיטת בר אילן. "חלק אמרו שאם אנחנו ממליצים על התייחדות באופן כל כך גורף - אז למה לקפח את האסירים שמזלם לא שפר עליהם? אני חשבתי שיש כאן בעיה אסתטית. לא ייתכן שהשב"ס ייזום הבאת זונות לבתי הסוהר. בסופו של דבר שאר חברי הוועדה השתכנעו והמלצנו רק על נשים וידועות בציבור".

פרופ' סבה, שתמך בהבאת זונות, טוען: "בזמנו חשבנו על זה מנקודת מבטו של האסיר, ואני חשבתי שצריך להרשות את זה. היום אני רגיש יותר לזכויותיה של האשה שנפגעת, ולכך שהחלטה כזו היתה מעודדת סחר בנשים. מצד שני, אם הייתי משתכנע שאשה מגיעה לכלא מרצונה החופשי, גם היום לא הייתי מגביל את זה".

דיכוי המיניות

מדוע בכלל נמנית הזכות להתייחד במערך זכויות האסיר הבסיסיות? מנקודת מבטו של האסיר, לא מדובר במותרות. בשנות ה-50 טבע הקרימינולוג מ-ג' סייקס (Sykes) את המונח "כאבי מאסר", והגדיר חמש קטגוריות של חסכים שפוגעים באסירים. סייקס שם דגש על יחסי מין, וטען שאסיר שאינו זוכה לשכב עם אשתו סובל מפגיעה נפשית ופיסית. הניתוק ממגע אשה, טען סייקס, יוצר בלבול ועיוות של מושג הגבריות ועשוי לעורר באסיר נטיות הומוסקסואליות. ואמנם, מחקר שנעשה בבית הכלא פרשמן במיסיסיפי ב-1990 מצא קשר בין ביקורי התייחדות להפחתת התנהגות מינית הומוסקסואלית בכלא.

לדברי זיוית אברמסון, פסיכולוגית המתמחה בטיפול בזוגיות ובמין, "לשלילת יחסי מין לאורך זמן יש השפעה כפולה. מרבית הגברים צריכים להוכיח לעצמם ולסביבה שהם מסוגלים לבצע יחסי מין. אצל גברים יש חיבור חזק מאוד בין הזהות העצמית למיניות, כך שאצל אסירים ללא זכות התייחדות עלולה להיווצר פגיעה משמעותית בדימוי העצמי. מעבר לכך, המגע בין גוף עירום לגוף עירום הוא שמבדיל מערכת יחסים זוגית ממערכת יחסים חברית או אחרת, וללא החיבור הפיסי הזה לא ניתן לשמור בכלא על הזוגיות. מבחינה זו, אפילו אם אסיר מקיים יחסי מין רק אחת לכמה חודשים, מצבו טוב יותר מאסיר שלא רואה את אשתו במשך שנים".

ד"ר אילן בירן, פסיכו-סקסולוג ומנהל המרכז למיניות בתל אביב, עבד במשך שנים בשב"ס. לדבריו, היעדר חיי מין מביא לתופעות קשות של אונס ואלימות: "להיות אסיר זה להיות מסכן, כמעט בכל היבט, ואין ספק שדיכוי המיניות הוא חלק נכבד בכך. כתוצאה מדיכוי היצר, מתפתחות בכלא שתי תופעות מדאיגות, האחת היא התפתחות של 'הומוסקסואליות מצבית', כלומר, מצב שבו נטיות הומוסקסואליות מתפתחות כברירת מחדל, ולא מתוך בחירה. התופעה השנייה היא מקרים של אונס ברוטלי שבהם אסירים חזקים מנצלים את ההיררכיה ותוקפים אסירים חלשים יותר. כתוצאה מכך יש מין בכפייה וגם זנות מצד אסירים חלשים יותר".

זה נשמע כמו תופעות שנלקחו מסדרות אמריקאיות.

"לצערי, נתקלתי בהמון מקרים כאלו בישראל. מדובר בבעיות מאוד שכיחות וכמעט מתבקשות בתנאי הכליאה הקיימים".

דרך הסורגים

אם לא די באונס ובאלימות, אסירים רבים נאלצים להתמודד בתקופת המאסר עם התפוררות חיי המשפחה. סיפורו של עותמאן מראגה, שהשתחרר לפני חודשיים לאחר 17 שנות מאסר, מדגים את ההשפעה הקריטית וארוכת הטווח של מניעת אפשרות לביקורים אינטימיים.

מראגה, תושב מזרח ירושלים בן 39, נעצר בתחילת האינתיפאדה הראשונה והורשע בזריקת בקבוקי תבערה על מכוניות. הוא סווג כאסיר ביטחוני ונשפט ל-27 שנות מאסר. לאחרונה קצב הנשיא משה קצב את עונשו והוא שוחרר.

"חודשיים אחרי שנכנסתי לכלא נולד בני היחיד", שיחזר השבוע מראגה. "במשך שנים התחננתי לראות ולחבק אותו. בסוף מנהל כלא שקמה אישר לי ביקור של חצי שעה של אשתי ובני. עד היום אני מתרגש מהמחשבה על כך. זה היה ב-1994. מאז ראיתי את אשתי רק דרך זכוכית או סורגים. מכיוון שלא יכולתי לגעת בה, היא החליטה להתגרש ממני".

למה לא עתרת לבית המשפט כדי לקבל התייחדות?

"כי ראיתי איך כל הזמן אסירים מסביבי מבקשים ונדחים. יש אסירים שיושבים 20 שנה, 30 שנה, ולא רואים אף אחד. יש אסיר ביטחוני בשם סם יונס, שמבקש כבר 20 שנה התייחדות ולא נותנים לו, למה שלי יתנו?"

ואיך זה השפיע עליך?

"עד היום זה משפיע עלי. זה הצורך הכי בסיסי של האדם. אם היו לי ביקורים - אשתי לא היתה מתגרשת ממני. זה הכניס אותי למצב נפשי קשה. ביום שהשתחררתי רק רציתי לחבק את הבן שלי, בן 17 היום. אבל הוא לא מקבל אותי. אני לגמרי זר בשבילו. ניגשתי לחבק אותו, והוא אמר לי 'איפה היית כל השנים?'"

מותרות לביטחוניים

בניגוד למראגה, יגאל עמיר זכה להצטרף למועדון האקסקלוסיווי של אסירים ביטחוניים שזכו להתייחדות. בערעור שהגיש לבית המשפט העליון עו"ד שמואל דוד קספר, לפני כשנה, ציין פרקליטו של עמיר יותר מעשרה מקרים של אסירים יהודים שהורשעו בעבירות ביטחוניות, אבל זכו לראות את נשותיהם. כך למשל, אם ייוולד למשפחת עמיר-טרימבובלר ילד הוא יוכל להחליף חוויות עם ילדיו של עמי פופר, שרצח שבעה ערבים, זכה להתחתן ולהתייחד בכלא ולהביא בתקופת מאסר העולם שלו שלושה ילדים, בזמן שעמיר עצמו ימצא נושא משותף לשיחה עם יהורם שקולניק, שהורשע ברצח ערבי כפות והתייחד בתוך הכלא, ואיתן קהלני, שהורשע בניסיון לרצח ערבי והתייחד עם אשתו, שהורשעה גם היא בעבירות גזענות והסתה נגד ערבים בחברון.

האם החלטת השב"ס בעניינו של עמיר תסייע גם לאסירים כמו עותמאן מראגה? "התייחדות לאסירים ביטחוניים פלסטינים?" שואלת ועונה עו"ד סיגי בן ארי מהמוקד להגנת הפרט, "זה מותרות. זה כמו לשאול מישהו שאין לו אוכל אם הוא רוצה מזון גורמה. את מדברת על אנשים שלא ראו את המשפחות שלהם במשך שנים, גם מאחורי זכוכית או סורגים. במובן זה עמיר לא ישנה כלום".

לדברי עו"ד צבי ריש, "בזמנו רציתי להגיש עתירה לבג"ץ בנושא. בהלכת וייל השופט אילון ביסס את ההכרה בהתייחדות על ההלכה היהודית. אני רציתי להגיש עתירה ייצוגית בשם האסירים המוסלמים והנוצרים. לא ייתכן לבסס זכות כל כך בסיסית על מניעים דתיים ולא הומניטריים. אנחנו נכנסים כאן לשאלה מהי מטרת הענישה? אם המטרה היא נקמה אז זה דבר אחד, אבל אם המטרה היא שיקומית - אז אין שום היגיון בפירוק משפחות בזמן המאסר".

אז למה העתירה לא הוגשה?

"כי לא מצאתי אסירים. עבדתי באגודה לזכויות האזרח ואסירים שדיברתי אתם פחדו לעתור. מעבר לכך, בישראל תמיד יגידו שיש מניעה ביטחונית. תראי אצל עמיר - מה היה קודם שנעלם עכשיו? מה השתנה בסיכון הביטחוני שלו שפתאום השב"כ הסיר את ההתנגדות?"

אז יש כאן אפליה מובנית?

"ברור לי שגם אם אין אפליה מוצהרת, עקרון המסה הקריטית מוכיח שיש אפליה בפועל".

עמיר לא שינה את המצב?

"עקרונית זה הכניס את המערכת המשפטית לבעיה, למרות שתמיד אפשר, עם קצת וירטואוזיות מילולית, להבחין בין עמיר לערבים. יגידו שעמיר פעל לבד, אבל לאחמד יש גדודים שמחכים בחוץ. הנקודה הרכה היא דווקא האסירים המוסלמים הלא ביטחוניים. להם אולי 'הלכת עמיר' כן תעזור, ואני אשמח לייצג אסיר כזה כי לבית המשפט יהיה הרבה יותר קשה לנמק דחייה".

ויש קושי נוסף: לאסירים מוסלמים יש רתיעה מעיסוק פומבי במין. "הדיבורים האלו הם מתחת לכבודם", מסבירה עו"ד לאה צמל, "הם לא רוצים לראות את עצמם ואת נשותיהם בתוך הכלא. יכול להיות שעכשיו, דווקא בגלל עמיר, המצב ישתנה וחלק מהם ישתחררו קצת מנטלית, ויהיה קשה יותר לסרב להם, בשל עקרון השוויון".

האסיר סמיר קונטאר, שעתר לבג"ץ בבקשה להתייחד, טען שמניעת הביקורים היא חלק מנקמת המערכת באסירים הערבים. מה דעתך על הטענה הזו?

"אני חושבת שהוא צדק. מה, אנחנו ניתן להם ליהנות? זו התפיסה הבסיסית של המערכת בקשר לאסירים הביטחוניים. את אסירי המחתרת היהודית, למשל, שלחו לבר מצווה בכותל, אבל לאסירים ביטחוניים ערבים לא נותנים אפילו לצאת להלוויות".

יכול להיות שבגלל הקישור הישראלי בין פוריות להתייחדות יש פה גם שיקול דמוגרפי?

"בהחלט כן. מה, שיהיו כאן עוד מחבלים קטנים? זו רוח הדברים, והיא נשמעת לא רק בדלתיים סגורות".

מסוגלות הורית

בנוסף לפגיעה בעקרון השוויון, במערכת המשפט שכחו גורם שולי נוסף - עתידו העגום של הילד שנגזר עליו להיוולד לאסיר. חברי הכנסת לשעבר רונן צור ונטע דבורין (עבודה) ניסו לדבר בשמו של הרך שטרם נולד, ולשכנע את בג"ץ להוציא צו שימנע את העברת הזרע מעמיר לרעייתו, באפריל השנה.

"חשבתי שיש כאן פגיעה קשה ברגשות הציבור", אומרת דבורין. "רבין היה ראש הממשלה של כל הציבור הישראלי, גם של מי שלא קיבל אותו. מעבר לכך, אנחנו טענו שאי אפשר להתעלם מטובת הילד ומהמסוגלות ההורית, שמעולם לא נבדקה, של עמיר וטרימבובלר".

מסוגלות הורית זה מושג מופשט. מי יכול לקבוע אם הוא לא מסוגל לגדל ילדים?

"קודם כל, זה ברור שהמסוגלות ההורית של אסיר ללא אפשרות חנינה נפגעת. איך בדיוק הוא יגדל אותו? בנוסף, יש כאן סכנה של מדרון חלקלק. ברגע שיהיה לו ילד, עמיר יבקש חופשות מיוחדות, ויהיה הרבה יותר קשה להגיד לו לא. בכל מקרה, לא ייתכן שאין כיום שום צורך בבדיקה או בחוות דעת של מומחה כאשר אסיר מגיש בקשה להתייחדות".

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה, כי "אין זה מתפקידו או מסמכותו של שב"ס להעריך או לבדוק מסוגלות הורית של אסיר. ספק אם מישהו במדינת ישראל מוסמך או עשוי לעשות כן לפני הבאתו של ילד לעולם".

כך או כך, השופטת אילה פרוקצ'ה לא מצאה טעם להתערב בשיקול דעתו של השב"ס, ודחתה את העתירה. "לעתירה לא היה סיכוי", מודה עו"ד שחר בן עמי, שעתר בשם הח"כים, "בישראל אנחנו אולטרה-ליברלים בכל הנוגע להולדה ולזכות למשפחה. לא מחלקים כאן רישיון להורות, כי אם היו מחלקים יכול להיות שהרבה הורים היו נזקקים לפרוטקציה. אם אתה פורה - אתה יכול להיות הורה. בפסק הדין של עמיר הכירו באופן תקדימי בזכות ההולדה, למרות שהשופטת לא התייחסה בכלל לנושא של טובת הילד. באירופה למשל יש אמנה שקובעת שניתן למנוע את זכות ההולדה מ'סיבה סבירה'. במשפט באנגליה השופטים טענו שכשיש סיכון גבוה שהילד ייפגע זו סיבה סבירה. במובן הזה החלטת השב"ס בעניין עמיר היא חריגה במונחים בינלאומיים".

החריגות הזאת תעודד ביקורי התייחדות בישראל לכל סוגי האוכלוסיות בכלא?

"קשה לי להאמין. בכל הנוגע לאסירים ביטחוניים פלסטינים, השב"כ תמיד יוכל לנפנף בנימוק הביטחוני. תארי לך, למשל, שאסירות ביטחוניות ידרשו הזרעה חוץ גופית בשם עקרון השוויון, מה השב"ס יעשה? הרי יצטרכו לפתוח להן קליניקות בתוך בתי הסוהר או להוציא אותן לטיפולים. אני פשוט לא רואה את זה קורה".*



איור: בתיה קולטון


צילומים: אלון רון וליאור מזרחי (באובאו)
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו