שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גבר זה לא קיר

סמי ברדוגו תמיד הרגיש תלוש ושונה, מוטרד מבעיות זהות, ישראליות וגבריות. בספרו החדש מככבים גברים. בחייו הפרטיים הם רק החלו להופיע. אולי ביצירה הבאה הם יתאחדו לסיפור אהבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון הדר

כשסמי ברדוגו מסתכל במראה הוא רואה מולו מוטציה. הוא ממש מאמין בזה. "אני מוטציה. וכמו כל מוטציה - טפיל, חיידק, היצור ב'נוסע השמיני' - אני מפתח מחשבות ואמירות שהפכו עבורי לסוג של אמת. אני מנסה לשבור אותן. הן עול. אני צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים באלמנטר הזה שנקרא סמי ברדוגו".

כבר בגיל צעיר ראה את עצמו ברדוגו כחריג. בפערים העצומים בינו להוריו, בישראליות שלו, בשמו, בגבריות שלו. ככל שעבר הזמן, הפלונטר שבנפשו רק הסתבך. הוא ניסה להבין את המנגנון הפנימי, ונכשל. ניסה להשתלב בחברה, ונפלט החוצה. כשלא נמצא מוצא, החליט להתכנס בתוך עצמו, צימצם את קשריו עם העולם החיצוני למינימום והתיישב ליד המקלדת.

בתוך זמן קצר תפסה הכתיבה נפח משמעותי בחייו, והוא התמכר לה. התוצאות היו שני ספרים "ילדה שחורה" (הוצאת בבל, 1999) ו"ככה אני מדברת עם הרוח" (הספריה החדשה, 2002), שסימנו אותו מיד כאחד הצעירים הבולטים בספרות העברית, בעל קול ושפה ייחודיים.

בימים אלה יוצא לחנויות ספרו השלישי "יתומים" (הספריה החדשה), שנתפס בעיניו כמהלך נוסף ב"יציאה מהצדף". בניגוד לספרו הקודם, שצוין לטובה על האופן שבו צייר את האשה וחשף את קולה הפנימי, הספר החדש עוסק במשבר שסביב החיפוש אחר זהות גברית, ישראלית ומזרחית. הספר אולי לא מספק מענה ישיר לחידה מיהו ברדוגו, אבל נותן חריץ הצצה אל נפשו המטולטלת.

מה גורם לך להרגיש כמו מוטציה?

"השם שלי. סמי ברדוגו הוא שם מאוד מאוד לא ישראלי. תראה איך אני נראה! אני לבן כמו אני לא יודע מה. אני בכלל צריך להיות שזוף - ההורים שלי ממרוקו. הטון דיבור שלי הוא לא כמו של סמי ברדוגו. אני אספר לך סיפור: הוזמנתי לבית ספר לדבר על הספרים שלי. שני תלמידים חשבו לפני המפגש שאני אסיר משוקם. מעבר לזעזוע הוויזואלי, הם שמעו שאין לי קול גברי. ככה נולדתי.

"כשהייתי ילד, הסתכלתי על איש מבוגר ושאלתי את עצמי איך אני אהיה כמוהו. איך יהיה לי קול עבה, איך לעזאזל יהיה לי כוח כמוהו, איך אקים משפחה, אהיה חייל, יצמחו לי שערות בבית השחי, אהיה תקיף ואגרסיווי, איך אהיה שחום כמוהו. היעדר הזיהויים הגבריים האלה, שרובם זיהויים גבריים, ארכיטיפיים, ישראליים, לפחות לילד שגדל בשנות ה-70 וה-80 בפריפריה, גורם לחסך".

הגברים ב"יתומים" גם הם לא טיפוסיים. בספר שתי נובלות: "אחי הצעיר יהודה" ו"יתומים". במרכז הנובלה הראשונה עומד יחיאל, נער על סף גיוס שאמו נכנסה להריון בגיל מאוחר. גיבור הנובלה השנייה הוא שמואל, גבר מזרחי, אב לשניים, שאינו מצליח להתמודד עם מחלתה של אשתו. שני הגיבורים הם תלושים, מיוסרים, מתפרקים, בוחנים את מקומם הנעלם במשפחה, בחברה ומול המין הנשי. העמדתם של שני גברים במרכז הספר היא ציון דרך משמעותי ביצירתו של ברדוגו, והיא משקפת את תהליך הכרתו בגבר שבו.

מהו גבר בעיניך?

"אני נשען על הגבר המילונאי. גבר שיש לו איבר מין זכרי, מאפיינים קוליים. בייסיק. לנגד עיני עומדים מודלים ארכיטיפיים: אדם מול חוה, דוד המלך".

מתי הבנת שאתה לא כזה?

"היתה לי תמונה בראש, שאהיה אבא צעיר ואדאג לכך שלמשפחתי תהיה מכונית וניסע בה עם שלושה ילדים. זו היתה פנטסיה ורציתי שהיא תתגשם. אני בתור גבר, זכר בעל איבר מין זכרי, רציתי להיראות תואם לגבר הישראלי כדי שאוכל להיות עם אשה, לתפקד כזכר, לשכב עם נשים ושזרעיי יופצו. כשראיתי שאני לא כזה, מיעטתי לבוא אתן במגע".

סדר יום

הוא נולד במזכרת בתיה ב-1971, אחד מארבעה ילדים לאסתר - מנקה במרפאה, ולמרדכי - פועל במפעל לאריזות פרי הדר. כשהיה בן 13 נפטר אביו מסרטן. ברדוגו למד בתיכון האזורי גדרה, במגמת ביולוגיה. בצבא שירת בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר השחרור נסע לשנת חופש בצרפת, וכשחזר נרשם ללימודי ספרות כללית והיסטוריה באוניברסיטה העברית. כשסיים את התואר עבר לתל אביב, ובעשור האחרון הוא עובד במשרד למודעות תכנון ובנייה. אבל גם ממקום מושבו במרכז, הוא ממשיך להרהר בשונות שהרגיש בפריפריה.

"תחשוב מה זה לגדול כילד עם תחושה שאתה צריך להתאים את השם שלך לסביבה. איך שם כמו סמי ברדוגו אמור לחיות כילד בשנות ה-70? אין לך תשתית של זהות. בשנים שאני התחנכתי היתה הפרדה מאוד ברורה בין מישהו שקראו לו סמי ברדוגו למי שקראו לו אלון הדר. בתיכון כתבתי בחינה טובה בספרות, והמורה נתנה לי ציון טוב. אבל היא כתבה למטה 'סמי, אנא גש אלי'. אני זוכר שניגשתי אליה והיא שאלה 'סמי, העתקת בבחינה?' עניתי שלא. היא אמרה 'לא ידעתי שאתה מסוגל לכתוב כך, אני אבדוק את זה'. זה נורא פגע בי.

"ואחר כך אתה הולך לצבא ועושים עליך גרפיטי 'יושחר סמי ברדוגו'. עשר שנים אחרי סיום התיכון הגעתי אליו, לתיכון שלי, לדבר על הספר. פגשתי את אחד המורים, והוא אמר לי 'כל כך הופתענו. אתה שתכתוב, זה לא יאמן'".

איך אתה מסביר את היחס הזה?

"החינוך היה מאוד שמרני, כוחני, אלים, במידה מסוימת אשכנזי. מורים אשכנזים, יועצות אשכנזיות. בכיתה ח', הזמינה אותי היועצת ואמרה - הבחינות שלך היו בסדר, אבל כדאי לך ללכת לבית ספר מקצועי. עד היום אני שונא אותה. איך היא העיזה?! אין לי מושג במכניקה".

אז היה קשה לבוא מבית מזרחי?

"יש פה כשל מאוד גדול. הטרגדיה של ילדים בדור הראשון בארץ גדולה יותר מהטרגדיה של ההורים. אנחנו נולדנו בארץ, הצברים הראשונים. אתה רואה את ישראל המתפתחת, על ספריה, שיריה, מוסדותיה, אהבותיה. אבל אז אתה חוזר הביתה, מסתכל על ההורים שלך ושואל איך הם קשורים לזה? הם מדברים צרפתית ומרוקאית, הולכים ביום שישי לבית כנסת. אתה יודע כמה זה היה מעצבן עבורי כילד להקריא לאמא שלי מכתבים. ואני לא יכול לומר לה תקראי בעצמך, היא אנלפבתית".

מה עוד הטריד אותך כילד?

"פחדתי משינוי. כבר כשהייתי בגן הייתי מסתכל על הילדים שהולכים לבית הספר ואומר - אוי ואבוי, בעוד שנה אני שם. בתיכון שאלתי מה יהיה בצבא. הסתכלתי על מי שגדול ממני ושאלתי איך אני אהיה גדול כמוהו. תמיד שיחקתי בין הרצון להיות משוחרר וטבעי וחוסר היכולות לעשות את זה, בגלל הפחד משינויים.

"אין כאוס בחיים שלי. אני די אובססיווי. אם אתה מפרק את הגרידים, הקרקע נשמטת. אני רוצה להיות כאוטי לפעמים, לא מסודר, מבולגן. אבל גם עכשיו אני מרגיש מאוים. תמיד אני מאוים".

איזה אובססיות יש לך?

"יש לי כל מיני טקסים. חשוב לי להתעורר בצד אחד של המיטה. כשאני הולך ברחוב, אני מדלג על קווים לא ישרים במדרכה. בדרך למשרד חשוב לי לראות מכונית עולה במעלה הכביש. אם לא ראיתי מכונית זה מפריע לי. כשאני רואה מודעות אבל, אני אומר 'חס וחלילה לא עלינו', ומיד מזיז את העיניים".

אתה אדם של שגרה?

"מאוד. אני כל בוקר הולך לעבודה, חוזר בצהריים, כותב כמה שעות, רואה טלוויזיה, מבשל ארוחת ערב, קורא והולך לישון. פעמיים בשבוע אני הולך לחדר כושר ורץ כמו מכונה, חמישה-שישה קילומטרים בקצב אחיד של 12 קמ"ש. מזיע כמו חמור וזהו. ממש תהליך מדיטטיווי. זה מאוד דיגיטלי, אתה רואה שעברת עוד מאה מטר, שרפת עוד קלוריות, הדקות רצות, האובססיה הזאת מתלבשת עלי ממש טוב".

מה אתה רואה בטלוויזיה?

"אני צרכן תרבות טלוויזיה מובהק. אני מגיב, כועס, נהנה. רואה בעיקר חדשות, סרטים דוקומנטריים, אבל גם תוכניות בידור כמו 'הדוגמניות' ו'כוכב נולד'".

אהבת את "הדוגמניות"?

"בהתחלה צפיתי כצופה רגיל: איך היא מדברת, מי מצחיקה, זו יפה, זו מכוערת. אבל מיד התחושה שלי השתנתה. זאת לא היתה תוכנית ריאליטי, אלא תוכנית בידור על חשבון בנות מהפריפריה שנענות לתכתיב שמתגבש במרכז התל-אביבי. זיהיתי את הכאב שלהן. התעללו בהן. הן נרמסו על ידי מעצבי האופנה, השיער והאיפור. והן כאלה תמימות. הצטיירו מאוד מסכנות. למרות שריחמתי עליהן הרגשתי בינינו פער. איך הן מוכנות לזה?"

אתה לא חלק מהמרכז התל-אביבי? בכל זאת, סופר מוכר שגר בצפון דיזנגוף?

"נורא קשה לי להיות במרכז. אני מרגיש שאם אהיה שם כל גופי יתעוות. כמו להכניס חומר כימי מסוים לתוך תמיסה, ואז החומר מקבל צורה אחרת. יש פה סוג של מנגנון הרס עצמי, כי אין דבר שאני מייחל אליו יותר מאשר להיות במרכז. אני כל כך מנסה לאמץ ולחבק את הפרופיל הישראלי. בתרבות, באוכל, במשפחה, בבית. זה נורא קשה. זו טרגדיה מבחינתי".

סמי בן יהודה

מאז שהיועצת החינוכית רצתה לשלוח אותו לתיכון מקצועי, ברדוגו בורא עברית ששוברת את חוקי השפה והתחביר, מפרקת אותם לגורמים, אבל בו זמנית בונה פאזל חדש. השפה הלא תקנית, הטרומית, ה"מקולקלת", נגלית לאחר כינונה מחדש כנכונה וטבעית. מנגינה מאופקת שמתנגנת גם בספר החדש, במיוחד בחלקו השני.

"זה ההישג הכי גדול שלי. לא שאני יודע לכתוב ספרות, אלא שאני יודע לכתוב אלף-בית. לכן אני מנכס את זה. אני הולך ברחוב, אנשים מדברים, שומע עברית. וואו. איזה קסם של שפה. העברית מדברת אתי ואני מדבר אתה.

"במשרד אני נורא משתאה על הפער בשפה ביני לצעירים - על האטימות שאני מגלה אצלם, זילות למדינה, לתרבות ובעיקר לשפה. ה'יש מצב, אין מצב, חבל על הזמן, סוף, את עשר, באב'שלו, באמ'שלו' - מוציאים אותי מדעתי. באה בחורה אומרת 'סמי יש מצב שאתקשר לבחורה הזו'. אני שואל אותה 'מה זאת אומרת? לא הבנתי'. היא אומרת 'יש מצב ל...'. אני שואל 'מה זה מצב, איזה מצב?'. היא אומרת 'מצב מצב'. אני שואל אותה 'מה פירוש מצב?' היא עונה 'אם יש אפשרות'. אהה. אני עושה להן בית ספר.

"זה נורא מטריד אותי. כל פעם שהם טועים אני קצת מצטמרר. גם בקובייה המסריחה הזאת, הטלוויזיה, זה מרתיח אותי. כל מיני בלונדיניות ודוגמנים שיש להם תוכנית תרבות והם אומרים 'אני רוצה להזמין אתכם לשלוח טוקבקים'. אל תהיי חכמה וצודקת, אבל תדברי עברית כמו שצריך. מה זה הסבבה הזה? מה זה הדבר הזה? אין לי משהו נגד סבבה, אבל אם תפתח מילון ספיר תבין שסבבה היא תחושת מצב נעימה וטובה בין קבוצת אנשים. אז למה סבבה הפכה ל"כן"?

דינמיקה של השפה.

"התוצר הזה של עברית מעומעמת ואטומה מעצבן אותי. זה סוג של אילמות. אנשים חסרים מילון, מלים. האילמות הזו הופכת אותם לקהים בלי שום מנעד רגשי. כולם נשמעים אותו דבר. אותה אינטואיציה, אותו אוצר מלים. פעם ידעו לדבר. היום חשוב לי לעקם את העברית, לכופף, להיכנס בה. אחליף מטאפורה, אשנה פועל. עברית עקומה כדי לבנות משהו חדש. גם הנפש שלי עקומה. הכתיבה היא הנקמה שלי. רוצה לנקום בכל מי שגרם לבית גידולי לא להיות מושלם".

לנקום במדינת ישראל?

"אני מחובר למדינה בעורקיי. אבל אני מרגיש גם שהיא חובטת בי, מבזה, מבישה. מצד שני, אני רוצה אותה. מדינת ישראל תקבלי אותי בבקשה, על כל הצבעים שיש בי. המדינה פירסמה לי שלושה ספרים, נתנה לי פרסים, כיבדה אותי. והמתח הזה מטריד אותי. אני מפחד שיבואו וידפקו לי בדלת".

קצת פרנואידי, לא?

"יהודית קציר (שערכה את ספריו יחד עם מנחם פרי) טוענת שאני נורא קפקאי, והיא צודקת. אני מרגיש אבוד. אין דבר שאני מייחל לעצמי יותר מלהפסיק לפחד, אבל אני יודע שלעולם אפחד. אני חלש, שברירי. כל דבר יכול למוטט אותי. התחושה הזאת התחזקה מאז המלחמה. עוד רגע אנחנו נתלשים מכאן. אפילו המוסד שנקרא מדינת ישראל נתפס אצלי ברגעים מסוימים מתפוגג, עלה נידף ברוח".

הכתיבה היא מקום בטוח?

"הכתיבה היא גזר דין. אתה עבד שלה. חוטא, שונא, משבח. אתה מקריב קורבן, יש בה חומרים מסוכנים. אתה לא יכול בלי זה, אתה רוצה למות מזה. כמו פרפר שנמשך לאש. אבל הכנפיים שלי לא נשרפות, הן הופכות ליותר חזקות, מתעמרות באש, מתגרות בה. הכתיבה מגרה אותי. אני קורא למלים לעלות, הן מגיעות לאזור הפה, ולפעמים אני מנשק נשיקה באוויר. הנשיקה מאפשרת לי לדעת שזה המשפט שנכון בסיפור. אני גורם למשפטים להזדקף, להיות פאלים. הם מקבלים זקפה. בשבילי זה תענוג מאוד גדול".

נשאר לך מקום לחיים?

"מה זה החיים האלה שאתה מדבר עליהם? אני מסתכל סביבי ורואה איך חיים אנשים ולא מזהה הרמוניה. לרגעים אני מקנא, מנסה לאמץ דרך כזו ומיד נפלט. כמו שתל של כליה שהכניסו לגוף והוא דוחה אותו. אני עדיין לא יודע במאה אחוז שאני רוצה את החיים הרגילים. אז יכול להיות שבעוד עשרים שנה אשב על כיסא גלגלים ואגיד - סמי ויתרת, אין לך מישהו שיגיש לך מרק עוף".

אתה חושש שהחיים יסכנו את הכתיבה שלך?

"איך אפשר לחשוב שגוף אחר ייכנס לחיים שלך וידרוש שתאכל אתו ארוחת ערב או יבקש ממך לצאת לטיול בשבת. ואם משהו יתערב בחיים שלך אולי הוא יתערב בכיוון המחשבות שלך ויגלה לך תובנות חדשות. ברחוק-רחוק אני מדבר על עולם טוב, נורמלי, פשוט, טריוויאלי שאני רוצה - לחם, ביצה, נשיקה, אהבה, אוטו, דשא בחצר. אולי נוצר מצב שאני מאונן על הכתיבה. אני מנייריסט. במובן התפקודי של פעולת הכתיבה. מנייריזם אמנותי. את האותיות, המלים. מכיר את תהליך ההתכנסות לתוך התודעה של הכתיבה".

ברלה צא

לפני שנתיים בערך, באופן עקיף, הכתיבה התערבה לברדוגו בחיים. הוא נשלח לשלושה חודשים לתוכנית כתיבה בינלאומית ליוצרים, באוניברסיטת אייווה שבארצות הברית, עמוק בשדות התירס של המיד-ווסט השמרני.

"אתה נמצא במקום אחר, מנוטרל", אומר ברדוגו. "הייתי במקום של נרדים, אמריקאים טיפוסיים. שום אוונגרד או דבר מלוכלך. רציתי להתלכלך מול הניקיון האמריקאי המשעמם. לאבד את עצמך ולחזור למוטב. אמרתי - סמי, נסה לשחרר משהו. וזה היה מאמץ. ללכת, להיכנס לברים לבד. שיחררתי את הגוף שלי, רקדתי, השתכרתי. היה שם איש שהביע בי עניין והלכתי עם העניין הזה. המפגש אתו נתן לי צידוק לזהות שלי, לדיבור, לשיער, למשקפיים. הזדקפתי. היתה שם רכות מסוימת, רכות שנחשפתי אליה רק אצלו, ושלא הכרתי אותו במילייה הישראלי. הוא, שעבד כמנצח על מקהלה, היה מאוד עדין. אבל לא היה סיסי-בוי. כשראיתי אותו לראשונה לא חשבתי שהוא בכלל הומו".

עם אילו תובנות יצאת מהמפגש?

"המפגש בשר עם בשר הוא כל כך מוחשי, מציאותי. ה'וי' התמלא והוא אישש לי את כל מה שקרה עד אותו רגע. ככה זה צריך להיות, זה הכי טבעי, כל העולם צריך להיות כך. והתובנה שאני רוצה להיות עם שהות וגוף של גבר. בעבר, כשראיתי מולי מודלים של חיבור אבא-אמא, נער-נערה, לא הצלחתי להבין איך זה קורה, איך אני מיישם את זה. זה נבע מתוך עמדה של חולשה, חוסר ביטחון, פחדנות, יראה. אף פעם לא הרגשתי גבר. החברה גם גרמה שלא ארגיש גבר. ברגע שהיא זיהתה אותי כרכרוכי ועדין, היא דאגה לומר לי - אתה חנון, קוקסינל. בצבא קראו לי סיסי. הדימוי שלך נפגע. המלים האלה נדבקות בך".

זאת לא היתה בחירה, לא להיות גבר סטריאוטיפי?

"אני חושב שלא. מי ירצה להיות כל כך חלש, כל כך חרד? אבא שלי נפטר כשהייתי בן 13. וכמה שאני לא ארצה להיות מחושל, אבא שלי מת. אין ספק שנולדתי כזה. אני הילד הרגיש, השביר. איכשהו תמיד ברגעים מסוימים, בשעות אקראיות ודווקא מול בנים, זכרים, אני מתכווץ, לא יודע מה להגיד. אני לא מדבר אתך על דייטים, אני מדבר על מפגש בסופר. עולה לי מחדש דמות הגבר שראיתי בשנות ה-70 והיא הולכת לרמוס אותי. כי אני, כמה שרכשתי כלים של חוזק ועמידה, לא יכול לעמוד מול גבר ישראלי".

ומול אשה ישראלית?

"בתקופת לימודי הספרות באוניברסיטה העברית, היו לי כמה התנסויות עם נשים. הייתי שם לגמרי. לא חייתי בשקר עם עצמי. כמעט האמנתי בזה. אני מניח שזה היה צורך בשבילי לטעום את העולם. הכרחתי את עצמי להיכנס לזה כדי לדעת ולהבין. מאוד שמחתי שהצלחתי לקיים קשר של שניים, זה היה לי מאוד חדש. ושמחתי שהצלחתי לתפקד גם כזכר. זכר במובן הביולוגי. זכר שממלא את חובתו ומתקבל למחנה הגברים. אבל ידעתי שאני עורג למשהו מעבר לזה".

רק בשנות ה-20 לחייו הצליח ברדוגו להגדיר לעצמו מהי אותה ערגה ל"משהו מעבר". עד אז התבטאו רגשותיו בסערה פנימית ובלבול שהתעוררו בכל פעם שפגש אדם שענה לקריטריון הגברי שלו. "לא הבנתי איך אתה יכול להיות עם גבר שאתה ההפך ממנו, רחוק ממנו, לא זכרי כמוהו. אני לא חושב על ורסטיליות, מגוון אפשרויות. יש בי משהו מאוד תקוע, מעוות, לא משוחרר. היו לי פחד מאוד גדול, חרדות. חוסר יכולת להתמודד, חוסר ביטחון עצמי, נחשלות. ישנה ידיעה מאוד בסיסית שקבורה בתוכך מגיל צעיר על הרצון לפגוש את האיש. קצת כמו אדיפוס שרוצה לברוח מהגורל שלו. עם המשפחה שלי, המוצא, ההשכלה, הצבא הצלחתי להתמודד. אבל דווקא הזהות ההומוסקסואלית נראתה לי כקש שישבור את הגמל".

זה לא תירוץ?

"משהו בתוכי לא מאפשר את ההתמסרות המלאה למשהו חיצוני ממני. לא ראיתי בבית אהבה של פוצי מוצי. הכל נבנה שם מהלא. חוסר הבנה. אני אדם מאוד ילדותי, אפילו מפגר. כך שהפיגור הפך לאיבר בגופי. והפיגור הזה, הכשל, מצמיח תובנות חדשות שהלבד הוא אידיאל ושבזוגיות יש הרבה הרס, כלא, אין חופש. כשאני אומר שאני יתום מהאפשרות להתאהב אני מתכוון שאין לי כלים להתאהב באופן טבעי".

המשפחה שלך יודעת?

"שיתפתי את אחי הקטן בעבר. אחותי הבינה לבד, בעקבות הסיפור שכתבתי בתקופת המלחמה ופורסם במוסף 'הארץ' - סיפור אהבה בין שני גברים. לאמי עדיין לא סיפרתי. אני מתכוון לספר לה בימים הקרובים. אנחנו נמנעים מדיונים, נוהגים לעקוף את הדברים. בולעים הכל. אמא שלי מוכנה לספוג הכל ממני. לפעמים אני אפילו מתרעם, אז מה אם יש לנו קשר דם? חייבים לאהוב אחד את השני?"

הצורך במגע לא דוחף אותך להתגבר על הפחדים?

"עובדתית לא. אחרי הצבא נסעתי לחו"ל, שנה שלמה בצרפת. אופציה נהדרת לשינויים. קראתי ספרים, שוטטתי בלי סוף ברחובות, ולא הכרתי אפילו איש אחד. זה עשה לי טוב. ככה זה נמשך גם באוניברסיטה. הכי נוח לי עם עצמי. לפעמים התשוקה גורמת לתחושת כובד, של דיכאון, מלנכוליה. היא מצטברת ולא קורה לה כלום. היא עול. מישהו מחורמן ורוצה להתפרק ואין לו מקום שהוא יכול לשחרר, זה כואב. אבל ברגע שהתשוקה נאגרה בתוכי היא איבדה את האפקטיוויות שלה. היא הופכת להיות כבדה ולא זורמת".

ההכרה המאוחרת במיניותו לא פתרה לברדוגו את שאלות הזהות, וגם עכשיו הוא מתקשה להרגיש שייך, לא רואה את עצמו חלק מהקולקטיב. "אני לא אוהב את הדיבור ההומוסקסואלי - קהילה, קהילות. בכלל אני לא אוהב את השם הזה - הומוסקסואל. ההצמדה, הומו וסקסואל. יש לי בעיה שאין מונח עברי. כאילו אני בא ואומר: תהיו גברים, אל תהיו הומואים".

מה זה הומו בעיניך?

"ההתייחסות שלי לנטייה ההומוסקסואלית היא מאוד בסיסית. פיסיולוגית. יש כאן גבר, יש כאן אשה. לו איבר מין זכרי, לה איבר מין נשי. העדפה של גבר בחדר המיטות נתפסת בעיני כעניין כל כך פשוט, טריוויאלי. תחשבו - אתם גברים, תיצמדו לגבריות שלכם, לאיבר המין שלכם, תאמינו בזה, וזה הכל. נשים וגברים ביחד נראים לי סטייה מהתקן. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, הבחירה שלי להעדיף גבר בחיי - מה שלא קורה עכשיו, אבל אולי בעתיד בפוטנציה - עושה לי היכרות מחודשת עם מושג הגבר, כי אני לא יודע מה זה גבר".

בועת סבון

ההיכרות החדשה הזאת עם מושג הגבר, ודרכה עם עצמו, גרמה לברדוגו לפתוח חלון, לאוורר מעט את ההסתגרות הפנימית. "20 שנה הייתי בהקפאה, כאילו הזמן עצר מלכת. התחושה שזהו גורלך בחיים, נועדת להיות זאב בודד ועכשיו בוא תמצא את הטוב בזה. היום חזרתי לחיות מחדש. עכשיו אומרים לי זה פטיש, זה מעדר. בוא תשתמש בהם".

ואתה מכה באדמה?

"אורח חיי נותר פחות או יותר זהה. אני חוזר מהעבודה, מתיישב בדירתי הצנועה וכותב. סופי השבוע מוקדשים לכתיבה. זה שאני הומו לא אומר שאקרע את המועדונים ואדפוק. אי אפשר לנפץ את השלדה, הבועה שבה אני נמצא. נדרש קסם. אבל אולי זו בועה כמו בועת סבון. אולי משהו ייתקל בדרכי, ייפגש בי ופוק היא תתפוצץ.

"אני עדיין שואל את עצמי אם הגבר המקולקל שבי יכול להשיג גבר אחר. אני יותר מפקפק מאשר מאמין בזה. אני אומר לעצמי, איזה גבר ירצה אותי? היה נחמד אילו הייתי מחזיק ביד של מישהו, ולא משנה אם הוא בן 50. כי אם אעמוד מול מודל לא מושלם אולי אתחיל לגלות את הרגש.

"כל מה שדיברתי עד עכשיו על מודל הגבריות היה חיצוני. מראה, ווקאליות, בוטות, כוח, אגרסיוויות. עכשיו אני אומר, אולי כרס בבטן לטובת חום, אהבה ולטיפות. אני מנסה לעשות משא ומתן לשלום עם המודל הגברי הישראלי. אנחנו באוסלו כזה".

היית רוצה להקים משפחה?

"אני לא מחפש עכשיו משפחה. זוגיות היא כן דבר שמעניין אותי. רוצה לבדוק איך מתקיימים חיים זוגיים, מה יקרה לסמי ברדוגו - הבדיד הזה, פרודה בעולם - כשיתקל במישהו. פעם חשבתי שהניקיון שלי הוא סוג של אוונגרד. אני רואה סביבי זלזול, זה הקטע של אנשים שחיים כאן. לא מודעים שהם משחקים משחק. כל הדברים האלה - אינטרנט, ברים, מועדונים - לא מעניינים אותי. אני לא יכול לעשות את הצעד המאולץ הזה. אני לא רוצה להיות משועבד לחיפוש ורדיפה. למה זה חשוב בכלל לאבד שליטה?"

אולי כדי להתאהב?

"אולי בגלל זה אני לא מתאהב. בחוסר שלי יש משהו פסיכי ורקוב. אני לא יודע מה זה התאהבות. אני מודע לכך שאני משלם מחיר. אבל אני לא מכונה. לא יודע מה לעשות. לא רכשתי כלים להתמודד עם החיים. בניתי עזרים כלשהם שיוליכו אותי בחיים. לא משהו מוצק. אבל זה לא קשור רק להתאהבות. אני יתום בכל מובן, בכל דבר. יתום מלדעת איך לאהוב, יתום מלהבין את מקומי במדינה הזו. גם אם אני חלק מזה, אני עדיין יתום. כי אני לא מרגיש במקום הזה, רק חושב איך להסתגל אליו.

"הייתי שמח אם משהו היה קורה, אבל אני לא עושה שום דבר בשביל זה. אני לומד ומתקדם לאט. חשובות לי נחיתות רכות. אני גם רומנטיקן. בעולם שלנו צריך להיות מאולף, מכופף שרירים כדי להגיע למצב של אהבה וזוגיות. אני מאמין באקראיות, מפגשים שכאילו לא בשליטתי. מסביבי אנשים אומרים שאני פחדן, נקניק, מפגר. אני שומע את זה כל הזמן. בזמן האחרון אני מנסה לשבור את זה. מדבר עם אנשים על צורת חיים אחרת, בינתיים היא נראית לי פנטסיה. אני חושב על כתב היד הבא שלי, אני חושב שהוא יהיה סיפור אהבה".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ