בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הערבית הספרותית תהיה האספרנטו העולמית

כמו העברית, גם תחיית הערבית הספרותית במאה העשרים לוותה במחלוקות ובמאבקים

3תגובות

התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים, מאת שלומית שרייבום-שבטיאל, הוצאת הספרים מאגנס, תשס"ה, 324עמודים

"השפה הערבית במצרים היא כמעט שפה זרה. אין האנשים מדברים בה בבתיהם ולא ברחובות... אפילו באל-אזהר לא מדברים ערבית... בכל המקומות והמוסדות האלה מדברים הבריות שפה הקרובה ללשון הערבית אם מעט ואם הרבה, אך בכל מקרה היא איננה אותה לשון". כך כתב טאהא חוסיין, גדול האינטלקטואלים הערבים במאה העשרים ושר החינוך של מצרים ונשיא האקדמיה ללשון ערבית, ב-1938. אותה שפה המדוברת במצרים היתה לטעמו של טאהא חוסיין "להג, דיאלקט שחלו בו שיבושים רבים". מולה העמיד טאהא את הערבית הספרותית הצחה, ה"פוצחא", שהיא לדבריו "אחד המרכיבים המרכזיים של לאומיותנו ושל אישיותנו הלאומית" (הציטוטים מתוך "טהא חוסין והתחדשותה של מצרים", בעריכת עמנואל קופלביץ ובתרגומו).

ספרה המקיף והמעמיק של שלומית שרייבום-שבטיאל חוזר לזמן שבו נכתבו דברי טאהא ואף קודם לכן. הוא בא לבחון את סיפור תחייתה המרתק של הערבית הספרותית במאה העשרים.

בפתח ספרה מצטטת שרייבום-שבטיאל את גמאל עבד אל-נאצר, אשר הכריז בנאום לפני עצרת האומות המאוחדות ב-1960: "אנחנו מאמינים באומה ערבית אחת. מאז ומעולם היתה לאומה הערבית אחדות הלשון. ואחדות הלשון היא אחדות המחשבה". לשון הערבית, מבהירה שרייבום, אכן היה מקום מרכזי במיוחד בהיסטוריה הערבית כיסוד תרבותי וזהותי משותף. אך אחדות לשון זאת, היא מדגישה בספרה, היתה חלקית מאוד בראשית המאה העשרים, אחרי מאות שנים של שלטון זר, טורקי ואירופי, שהפכו את הערבית הספרותית לשפה המסתגרת בדל"ת אמות של הלכה, ודחקו אותה ממעמדה כשפת הדיפלומטיה, המדע, הספרות והתרבות הגבוהה.

מאז עלייתה של האימפריה העותמאנית נהפכה הטורקית ללשון הבינלאומית במזרח התיכון, וידיעתה היתה תנאי הכרחי לקבלת משרות שלטוניות. כאשר נפוליאון הגיע למצרים הוא פנה אל התושבים בערבית, אך הצרפתית היתה ללשון השלטון והחינוך. מוחמד עלי עודד מפעל תרגומים נרחב משפות אירופה לערבית הספרותית, וכך סייע בהתפתחותה, אך גם החזיר את הטורקית לשמש שפת הממלכה, וב-1888 החליט השלטון הבריטי ששפת ההוראה בבתי הספר במצרים תהא צרפתית או אנגלית, בנימוק שכך תוכל מצרים להתקדם לקראת התפתחות מדעית וטכנולוגית אירופית, ולמעשה עוד קודם לכן חינכו האליטות את ילדיהן בשפות אלו.

כך קרה שב-1908, כשהוקמה האוניברסיטה המודרנית של קהיר, אף שנקבע ממניעים לאומיים שלשון הלימוד בה תהא הערבית הספרותית, בשיעורים רבים השתמשו בצרפתית, באנגלית ובשפה הערבית המדוברת. ברגע ההיסטורי של סוף השלטון הקולוניאלי התנהל מאבק אידיאולוגי נרחב ביחס ללשונה של מצרים ולזהותה. חסן אלבנא, מייסד "האחים המוסלמים", ביקש להפוך את הערבית הספרותית ללשון הדיבור היומיומית, ולבטל כליל את תפקידה של הלשון המדוברת (העאמיה בשמה הערבי). אלבנא קיווה כי הערבית הספרותית "תהיה ה'אספרנטו' העולמית אשר תחבר את בני המין האנושי בחזק שבקשרים".

בעמדה הקיצונית הנגדית ניצב סלאמה מוסא, אינטלקטואל קופטי, שטען כי האומה המצרית אינה מזרחית אלא מערבית מיסודה, וביקש להתנתק מן העולם הערבי והמורשת הערבית, ולהפוך את לשון הדיבור המצרית ללשון כתובה באותיות לטיניות, שתאמץ לתוכה אוצר מלים אירופי.

בין שתי העמדות הקיצוניות הללו ניצבה העמדה שבדיעבד ניתן לומר עליה שניצחה, ואשר עמדה ביסוד הקמתה של האקדמיה ללשון הערבית. תומכיה, שנמנו על פי רוב עם תומכי הלאומיות הערבית, ביקשו להחיות את הלשון הערבית הספרותית כלשון התרבותית והפוליטית העיקרית של העולם הערבי, אך לא ביקשו להופכה ללשון יומיום ולדחוק את רגלי הניבים המגוונים של הערבית המדוברת. משימה זאת היתה כבדה, מכיוון שבניגוד ללשון הדיבור, אשר יצרה כל הזמן מלים חדשות, אם על דרך ההמצאה ואם על דרך השאילה משפות זרות, נקטע רצף השימוש בלשון הספרותית, ועל כן חסרו בה מלים רבות.

בתוך האקדמיה ללשון ערבית בקהיר, שהוקמה ב-1932, התנהלו מאבקים גדולים על מהות תפקידה: האם משימתה לשמר את הלשון הערבית ולהעבירה לדורות הבאים כמעט ללא שינוי, למעט פיתוח שיטות לימוד חדשות? או שעליה לחולל רפורמה מקיפה בגוף השפה הערבית, שתהפוך אותה ללשון פשוטה יותר, קלה יותר ללימוד ולשימוש, ובעלת מגע חי וגמיש עם העידן החדש, גם במחיר נתק חלקי עם המורשת הספרותית של העבר? במסגרת האקדמיה עלו טענות חריפות על קושי לימוד השפה הערבית. מעבר לעובדה שכל ערבי נדרש להיות דו-לשוני, בשל קיומן של שתי מערכות לשוניות מקבילות, בדיבור ובכתיבה, טען קאסם אמין כי "האירופי קורא כדי להבין, אבל אנחנו מבינים כדי לקרוא"; כלומר השפות השמיות, הנכתבות ללא ניקוד, דורשות מן הקורא להכיר מראש מלה כדי לקרוא אותה.

עבד אלעזיז פהמי הרחיק לכת עוד יותר וקבע ב-1944 כי "כל העמים שמשתמשים בכתיבת אותיות לתנועות הם עמים שהגיעו לעליונות מבחינה מדעית ותעשייתית... ואילו העמים שאין להם אותיות לתנועות, כולם עמים מפגרים מבחינה מדעית ותעשייתית", ועל כן הציע להחליף את הכתב הערבי בלטיני. הצעות רדיקליות כאלה לא התקבלו על ידי האקדמיה. עם הזמן, ככל שהתחזקה הלשון הספרותית וקיומה היציב הובטח כשפת התרבות העיקרית של העולם הערבי, והאיומים מצד לשונות אירופה והלשון המדוברת הצטמצמו, הצטמצמה גם הנטייה לרדיקליות.

עם הזמן גילתה האקדמיה פתיחות הולכת וגוברת בשאלת חידוש המלים. הפתרון הקל ביותר ליצירת מלים חדשות החסרות בשפה, פתרון שהפך מקובל מאוד גם בעברית, הוא אימוץ מלים זרות תוך כדי שערובן, כלומר הפיכתן לבעלות צורה ערבית; כך ניתן ליצור במהירות מלים חדשות, המוכרות לאנשי מקצוע בשל קרבתן לצורה הלועזית, ואשר חלקן כבר התקבלו בלשון המדוברת. אך אימוץ גורף שכזה פוגע באחידות משקלי השפה, ויוצר מלים זרות בצליליהן ובדרך ניקודן. יותר מכך, מאחר שהשפות השמיות מבוססות על שורשים, יכולה מלה זרה חדשה להפוך לשורש חדש ולהתפשט באופן "סרטני" בשפה.

ואכן, בזמן מאבק אנטי-קולוניאלי, התאזרחות עולם המושגים והצלילים של הקולוניאל בשפה עוררה תרעומת. חברי האקדמיה העדיפו בתחילה לחדש מלים בדרכים אחרות, בגזירות חדשות של שורשים קיימים או בהלחמות בין מלים שונות. כן בוצעה "החייאת" מלים מן הלשון הקלאסית שיצאו משימוש, או הוספת משמעות למלים שמישות, אך דרך זו יש בה סכנה של בלבול מושגי. בהדרגה הגמישה האקדמיה את עמדותיה לגבי אימוץ מלים משפות זרות ומן הלשון המדוברת.

את תהליך תחיית הלשון הערבית הספרותית ודאי שאין לזקוף רק לזכות האקדמיה ללשון ערבית בקהיר. קדמה לה ב-1919 האקדמיה בדמשק, והצטרפו אליה ב-1947 האקדמיה בבגדד, ב-1976 בעמאן וב-2002 בחיפה; ב-1961 קם ברבאט מוסד תיאום לאיחוד המונחים של האקדמיות השונות. האקדמיה בקהיר היתה הפעילה ביותר בין האקדמיות הערביות, ועם חבריה נמנו גם אנשי לשון מארצות ערב האחרות, ובזמן יסודה מונה הרב הראשי של הקהילה היהודית במצרים, הרב חיים נחום, לחבר פעיל בתוכה.

כמו העברית, התלבטה הערבית בסוגיות דומות ללבטים של מחדשי העברית, מבחינת השינויים האפשריים בשפה, ועסק בכך בהרחבה החוקר החשוב יהושע בלאו בספרו "תחיית העברית ותחיית הערבית הספרותית" שפורסם כבר ב-1976. אך בכל זאת היה ביניהן הבדל עקרוני למדי: בעוד העברית המדוברת היתה שפה מתה כמעט לגמרי, ואילו העברית ה"ספרותית", זאת שבתפילה ובספרות הרבנית, התקיימה בחיים באופן יחסי, הרי שהערבית המדוברת היתה שפה חיה ומתפקדת, ואילו הערבית הספרותית נדרשה לתחייה.



מוכר עיתונים בקהיר. "האירופי קורא כדי להבין, אבל אנחנו מבינים כדי לקרוא"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו