בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משתה לאדם בודד: הרבה תרגומים, מעט מקור, כמעט הכל שירה" מאת דן דאור | יבואן מצטיין

אם קורא העברית הממוצע חש שיש לו איזה מושג על תרבות סין, הרי הוא מתכוון לומר בעצם כי הוא מכיר את סין-דאור

תגובות

משתה לאדם בודד: הרבה תרגומים, מעט מקור, כמעט הכל שירה

דן דאור. הוצאת חרגול ועם עובד, 278 עמ', 88 שקלים

אני קורא בספר הזה, המאגד בעיקר תרגומי שירה של דן דאור שלא כונסו בספרים, וחושב: זה הדבר הקרוב ביותר למוח, לתודעה של אדם. דווקא האקלקטיות של הספר - מגדל בבל של אדם אחד - שמכיל תרגומים ממקומות כמו גרמניה, אנגליה וסין, ומלשונות כמו צרפתית, יפאנית וסנסקריט, מדגיש משהו שאינו ניכר בספרים "מהודקים" שהותיר לנו דאור, כמו "108 שירים מן הקלאסיקה הסינית" , אולי תרגום המופת בה"א הידיעה של דן.

לספר הנוכחי, שערך אלי הירש, אין, ולא יכול להיות, מבנה: הוא מעין ערימה של חרסים בצבעים שונים. ודווקא בגלל זה הוא כל כך נוגע ללב. זה ספר לגמרי ריאליסטי, למרות היותו ספר תרגומי שירה, בכך שהוא משקף את הריבוי הרוחני של אדם כמו דן דאור, שהשבוע מלאה שנה למותו. וזהו ריבוי לא רק במרחב, אלא ריבוי בזמן. הריבוי הוא "תלת-ממדי", מעבר לריבוי המקומות של תייר הנוסע על פני האדמה. לפנינו אדם שההיסטוריה של התרבות האנושית פרושה לפניו. הוא יכול להתעורר בבוקר בסין של שושלת טאנג (נאמר, המאה השביעית), לאכול ארוחת צהריים בתל אביב של המאה ה-21, לשתות תה מנחה בהודו של המאה ה-18, וללכת לישון מתחת לירח יפאני חדש יחסית . ואם זה נשמע כמו קיום קיצוני ונדיר, האשמה היא בחינוך שלנו (גם האוניברסיטאי), שמסלק משדה הראייה של הישראלי המשכיל אוצרות רבים מדי בקלות רבה מדי.

בקריאת הספר הזה הובן לי לפתע משהו לא רק על עולמו הרוחני של דן דאור, אלא על האנושי בכלל. לא שלא ידעתי זאת, אבל כדרכן של תובנות כאלה, פתאום ידעתי זאת שוב. ומה שידעתי הוא שהאדם, ולא רק אדם נדיר כדן דאור, אוצר בחובו מגוון אינסופי של עולמות. ההשכלה רק מדגישה במקרה הזה תכונה כלל אנושית. כשאתה פוגש אדם, כל אדם, אתה פוגש היכל של מראות, המשקפות תמיד זמנים אחרים, מקומות אחרים, תרבויות אחרות. אחד תירגם את הג'ואנג דזה ואחד זוכר שיר עם מהקווקז או מתכון מוורשה. העיקרון אחד. אם יש משהו שלמדתי מהספר הזה, הוא את קיומה של מניפת זנב הטווס של כל אדם באשר הוא, המקופלת מאחורי גופו, כביכול.

אין זו מטאפיסיקה, ובמקרה של דאור זה בולט במיוחד. אם קורא העברית הממוצע חש שיש לו איזה מושג על תרבות סין, הרי הוא מתכוון לומר בעצם כי הוא מכיר את סין-דאור. מובן שיש עוד מתרגמים חשובים מסינית לעברית, אבל לא אגזים אם אומר שדאור היה היבואן הבכיר של התרבות הזו. דמיינו את הפירמידה ההפוכה הזאת, שבקודקודה מתרגמים מסינית לעברית שאפשר למנותם על חמש אצבעות, ובבסיסה הגבוה אוצרות של מאות על מאות שנות מחשבה, ציור, כתיבה - מה לא. כך, מאחורי פניו של האדם היחיד אתה מגלה לפתע פנים רבות: ספרים, נהרות, הרים, מכחולים, סוסים, קיסרים... וכל אחד מהם, כמובן, מסתיר בשרוולו עוד כהנה וכהנה. לשאת את סין כולה - סין כמקום משתנה בהיסטוריה - כמעט לבדך, על קצה האצבע - הרי לכם תרגיל ראוי לשמו בהרמת משקולות. רק דמו בנפשכם מה היה קורה אילו היו נעלמים ממדפי הספרים תרגומיו של דן: ראו כמה עולמות נמחקו בבת אחת!

כתבתי שהספר הזה הוא "מוח", לא רק מפני שהוא מעלה את הכיוונים השונים של התודעה הרחבה של דן דאור, אלא מפני שהוא מאפשר לראות את מארג ההקשרים בין הכיוונים האלו. הזיקות הרבות, או ה"סינפסות" במוח הספר הזה, בין הארצות והזמנים ובין המשוררים, הן עבורי המקור הראשי לעונג הקריאה בו. אתה קורא בתרגומו של דאור לעזרא פאונד (נדהמתי: גם מן ה"קנטוס" הוא תרגם!) ומוצא שם את "קונג" הסיני (קונפוציוס, שמופיע בשירו של ג'ו דון-רו, מסין, המאה ה-12); אתה קורא את וולטר, הקובל כי "על כל סביבותינו זוועות הגורל", וזוהי תשובה להלך הרוח הסטואי, כמו זה שבשירו של ג'ו דון-רו הנ"ל, הכותב "כשההצגה תיגמר/ תפשוט את חולצת השחקן לתת לטיפש הבא"; לשיר הייקו שלשונו "הסוסים בשוק/ איזה שתן מסריח -/ לא רק חם גם לח" יש הייקו הפוך, "גשם של קיץ -/ רוכב בלי בגדים על/ סוסה בלי אוכף". וכחוט שני כאוב, לאורך כל הספר, משפטים כמו "אנשים וסוסים רעבים בו בזמן" (צאו צאו, סינית, סביבות שנת 200); "הילדים בקברים גדולים ככרית" (בשיר מופתי של קרוליין פורשה, אנגלית, המאה ה-20); "והארץ בינתיים בלעה את ליסבון" (וולטר, צרפתית, המאה ה-18); "מדי יום מתרחבת חגורת המדים" (שיר עם סיני קדום); "אני מרזה והולך" (הייקו יפני); "הוא היכה אותו, והילד מת" (דן דאור, עברית, 1997). "השיר שלך עובר את העולם בהיחבא", כך מסתיים אחד השירים המדהימים שבקובץ הזה, מאת המשורר הסיני בן זמננו ביי דאו. אל תניחו לזה לקרות. קראו את הספר הזה.

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



דן דאור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו