בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שנים בחייו של יוליוס מרגולין

יוליוס מרגולין, סופר ופילוסוף שעלה ארצה בשנות ה-30, נקלע שלא בטובתו לפולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונשלח למאסר ממושך בגולאג בסיביר. הוא שרד, כנגד כל הסיכויים, אך איש בישראל הצעירה, המאוהבת בסוציאליזם, לא רצה לשמוע את סיפורו. כעת, עשרות שנים אחרי מותו, ספרו רואה אור לראשונה במלואו ונהפך לשיחת היום בצרפת

תגובות

"ספר זה לא ימלא את ייעודו אם לא יעביר את התחושה הממשית של מציאות המחנות הקיימים כיום, כמו שהיו קיימים אתמול ולפני חמש שנים. מחנות אלה הם האירוע החשוב ביותר של המציאות שלנו ולא נוכל להבין את התקופה שאנו חיים בה, אם נמשיך לחיות בלי לדעת כיצד ומדוע הם הופיעו, צמחו והתפשטו ברחבי העולם", כתב יוליוס מרגולין בפרק האחרון של ספרו, במשפט שהוא מפתח להבנת סיפור חייו הטרגי.

מרגולין מת בתל אביב בינואר 1971. במשפחה המורחבת, מרגולין-ספקטור, דיברו תמיד ביראת כבוד על "הדוד יולי", פילוסוף וסופר גדול, שנכלא לחמש שנים בגולאג בסיביר. את רוב ספריו, מסותיו ומאמריו כתב ברוסית, כך שצעירי המשפחה, שאינם דוברי רוסית, לא יכלו להתרשם מהם.

נכנסתי למשפחה הזו, דרך נישואים, כשנה לאחר מותו של מרגולין, אך פעמים רבות ביקרתי בדירה ברחוב שינקין בתל אביב, שבה התגוררה אלמנתו אווה מאז עלייתם ב-1936. היתה זו דירה תל אביבית צנועה, שקירותיה מלאים מדפי ספרים ובהם מאות כרכים של מיטב הספרות, השירה והפילוסופיה העולמית ברוסית, גרמנית, צרפתית, עברית ואנגלית. תצלום ישן של גבר בעל שיער לבן, שפם מאפיר ומשקפיים עגולים בעלי מסגרת עבה, הושם במקום של כבוד בבתי יתר בני המשפחה, והיה ברור שמדובר בדמות מרכזית בהיסטוריה המשפחתית.

והנה, בימים אלה, 40 שנה לאחר מותו ו-65 שנה לאחר שכתב את יצירת חייו, הספר "מסע לארץ הזה-קה", זוכה יוליוס מרגולין לכבוד הראוי לו. לא בישראל, שאליה עלה כציוני, אלא דווקא בצרפת. הספר המונומנטלי, המחזיק כ-800 עמודים צפופים, ראה אור בגרסה מורחבת בזכות החוקרת לובה יורגנסון, מרצה לספרות רוסית בסורבון בפאריס, שראתה לעצמה זכות לפרסם את היצירה בגרסתה המלאה והמקורית.

מבקרים בעיתונות הצרפתית מתחרים בתשבוחות ומשווים את מרגולין לפרימו לוי, לסולז'ניצין ולשאלאמוב. "בדומה ללוי ושאלאמוב, מרגולין מוכיח ששום ספר אינו חזק, טהור ואפילו סוחף כל כך כמו סיפור גדול על המחנות", נכתב ב"ליברסיון".

במוסף הספרותי של "לה מונד" כונה הספר "אחד הניתוחים הסוציולוגיים המעמיקים ביותר של הגולאג". הפילוסוף אלן פינקלקראוט הקדיש למרגולין תוכנית רדיו, וגם המוזיאון היהודי בפאריס מארגן ערב מחווה לזכרו.

המהדורה הראשונה של הספר אזלה, ובימים אלה מדפיסה ההוצאה מהדורה נוספת של 8,000 עותקים - שכבר הוזמנו על ידי ספריות, חנויות ספרים ואתרי אינטרנט מסחריים. לפרסום המחודש אחראית "Le Bruit du Temps" - הוצאה חדשה יחסית המתמחה בספרים בעלי ערך שנשכחו או נעלמו מהשוק.

לודז'

"מסע לארץ הזה-קה" הוא סיפור על חמש שנות הישרדותו של מרגולין - כנגד כל הסיכויים - במחנות העבודה הסטליניסטיים. מרגולין תיאר את שנות הסיוט שלו, בין 1940 ל-1945, בעוצמה, בדיוק של מדען ומנקודת ראות נדירה.

מרגולין נולד ב-1900, בעיר הרוסית פינסק (כיום בבלארוס) והתחנך בשפה ובתרבות הרוסית, אף שדיבר גם יידיש ופולנית. לאחר לימודי תיכון מדעיים בעיר יקטרינוסלב עבר ללימודי פילוסופיה בברלין. ב-1926 נישא לאווה (ווסיה) לבית ספקטור, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה בברלין. באותה שנה נולד בנם, אפרים. ב-1929 קיבל מרגולין תואר דוקטור לפילוסופיה.

אחר כך עברה המשפחה ללודז' בפולין, שם פגש מרגולין את זאב ז'בוטינסקי והצטרף לתנועת בית"ר. כציוני נלהב, שהבין את סכנת הנאציזם, עלה מרגולין לפלסטינה המנדטורית ב-1936, יחד עם משפחתו. בקיץ 1939 נסע להסדיר עניינים אחרונים בלודז', כשבידיו סרטיפיקט של תושב פלסטינה, יחד עם אזרחותו הפולנית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר מצא עצמו מרגולין במלכוד - בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, שחילקו ביניהן את פולין מתוקף הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. ב-19 ביוני 1940, אחרי תשעה חודשי נדודים במזרח פולין הכבושה בידי הסובייטים, הוא נעצר בפינסק.

כ"יהודי מערבי" יוצא פולין חייב היה מרגולין לבחור בין האזרחות הסובייטית למעבר לאזור הכבוש בידי הגרמנים - שפירושו היה מוות. הוא לא ידע שגורלו נחרץ בינתיים: כיהודי בעל אזרחות פולנית וסרטיפיקט מנדטורי, היה היה חשוד כפליים בעיני הרוסים ונידון לחמש שנות מאסר במחנה עבודה בסיביר.

"לפתע, באמצע היער, הופיעו מבנים עשויים גזעי עץ עבים", כתב בספרו, "חשנו כי ביער זה, באזור הנידח, הם אינם רגילים. אף שהיינו בנסיעה כבר זמן רב טרם פגשנו תחנת רכבת, שלט מאיר עיניים, סימן חיים כלשהו. לפתע, בעת עצירה, ראינו זקן אוזבקי בעל שיער שיבה ופנים מצומקות של מונגול. מאיפה צץ אוזבקי זה באמצע היער? ?סבא', קראנו לו מפתח הקרון, 'איך קוראים לעיר הזאת?' האוזבקי סובב את ראשו והביט בנו בעיניים כבויות. 'איזו עיר אתה רוצה?' אמר בעצב. 'אתה לחשוב לבוא עיר? אתה לבוא מחנה!'"

מכאן התחיל גיהנום חייו של מרגולין כ"זה-קה", כפי שכונו אסירי הגולאג - קיצור המלה הרוסית Zakliuchyonnyi (אסיר, כלוא). חמש שנים נדד "זה-קה" מרגולין במחנות סיביר, בין "ריבוע 48" הידוע לשמצה בצפון אגם אונגה לבין המחנות קרוגליצה וקוטלס, האיומים כמוהו. היו אלה מקומות "אסורים", שלא סומנו במפות, מקומות קפואים ועלומים שם נהפכו האסירים למספרים - רוחות רפאים, עבדים שבורים של האימפריה הסטליניסטית.

בקור של מינוס 25 מעלות, ביערות מושלגים, נלחם הדוקטור לפילוסופיה בעל המשקפיים העבים באכזריות הסוהרים וה"אורקי" - האסירים הפליליים המסוכנים במחנות, שמסוגלים היו, כך נאמר, לשסף את גרונות חבריהם למחנה למען 50 גרם לחם. שבעה ימים בשבוע, עוד לפני עלות השחר, יצאו ה"זקים" לצעדות של עשרות קילומטרים בשלג לעומק היער, שם היו חוטבים עצים באמצעים פרימיטיביים 12 שעות ללא הפוגה, תחת איומים וקללות.

בכוחות אחרונים נגררו האסירים בחזרה למחנה ועמדו בתור שעות, מושפלים ורועדים, כדי לקבל ספל מרק דלוח וכמות לחם לפי מכסת העבודה שעשו במשך היום. הדוקטור השברירי הצליח למלא רק כ-30% מהמכסה וסבל דרך קבע מתת-תזונה, עד הרס מערכות הגוף וסף מוות. האובססיה למזון השתלטה עליו והיתה לשותפתו לחיים במשך חמש שנות שהותו בגולאג.

קשה להבין כיצד שרד. אולי בדרך נס, אולי בזכות אנשים שגילו חמלה במקום שאין מצפים לה. גם המאבק לשמירת צלם אנוש הציל את מרגולין: "אנחנו המערביים", כתב, "חסינים יותר מפני תהליך הדה-פרסוניפיקציה. אנו ממשיכים לכנות איש את רעהו 'דוקטור' או 'פרופסור', שומרים על כללי טקס וצורות נימוס מגוחכים, אף שכל אחד מאתנו אינו אלא עץ כרות ששורשיו חולמים עדיין על הצמרת שאיננה עוד. לקרוא 'דוקטור' לדחליל בסמרטוטים הדוחף מריצה מלאה באדמה וישן בלילות בלי להסיר את בגדיו על מיטת קרשים חשופים - זאת היתה דרכנו העיקשת למחות על הנעשה סביבנו".

לכתוב, לזכור

בקיץ 1945, בתום חמש שנים ויום אחד לאחר שהיתה אמורה להסתיים תקופת מאסרו, השתחרר מרגולין. בגולאג הסטליניסטי כיבדו תאריכים. הוא שקל 45 ק"ג. בעת מאסרו שקל 80 ק"ג.

"יום זה של חודש יוני היה יפה ומלא שמש. חמש שנים קודם לכן שערי הכלא נסגרו מאחורי. היום שיערי לבן, גופי שבור, צעדתי לאורך פסי הרכבת של קוטלס; התרמיל הכביד על כתפי. הייתי חופשי; הכובד לא היה על גבי אלא בלבי, והדרך להקלה עוד היתה ארוכה", כתב מרגולין בסוף ספרו.

סיפור מסעו הארוך הביתה אינו מסופר בספר. הפרטים על דרכו העקלקלה נאספו ממאמרים ועדויות משפחתיות. לאחר שחרורו חייב היה מרגולין, על פי החוק הסובייטי, להישאר שנה נוספת בברית המועצות. מכיוון שלא הכיר איש במדינה, בחר בכפר בהרי אלתאי בדרום סיביר, שם, סיפר לו רופא המחנה, ניתן למצוא לחם וחלב בשפע ובזול.

ב-1946 קיבל אישור לשוב ללודז'. בעיר ההרוסה, שזכר כל יהודיה נמחק, ראה מרגולין את דירתו הישנה בהריסותיה, חצרות נטושות שבהן שיחקו פעם ילדים יהודים ומגרש ריק שבו עמד לפני כן בית הכנסת של העיר. התחושה הממשית של החסר התישה אותו. הוא הסתובב סהרורי ברחובות, מודע יותר מתמיד להיעדרותו מהעולם במשך חמש שנים.

מרגולין יצא מוורשה דרך פאריס למרסיי - שם גילה כי הביורוקרטיה הצרפתית מונעת ממנו, בנימוקים שונים ומשונים, לעלות לאנייה לפלסטינה. אילצו אותו לשהות בעיר ברעב ובחוסר כל במשך חודשים. לבסוף עלה על סיפון האונייה "הליופוליס", שיצאה לחיפה. בהפלגה סיפר את קורותיו ליהודי מפלסטינה, אך זה הזהיר אותו שאיש בארץ לא יתעניין בסיפור. הדברים עוררו במרגולין צורך מיידי לתעד את מה שעבר עליו, ועם בואו לתל אביב כתב במשך עשרה חודשים - מדצמבר 1946 עד אוקטובר 1947 - את עדותו בספר "מסע לארץ הזה-קה".

כבר בעת מאסרו כתב מרגולין שלושה טקסטים: "תיאוריית השקר", "על החירות" ו"דוקטרינת השנאה", אך כתבי היד נתפסו בידי הסוהרים והושמדו. בשובו לישראל הוא שיחזר את החומר המושמד וחש כי מחובתו לספר לא רק את האמת על המחנות של סטלין, אלא גם להעלות על הכתב את זכר חבריו שלא שרדו ולא הותירו זכר או עדות: אינטלקטואלים, מוסיקאים, מבקרי ספרות יהודים ואנשים פשוטים מפולין ומבלארוס שנקברו בשלג.

אבל ניסיונותיו לפרסם את ספרו בישראל כשלו. המדינה שבדרך סירבה לשפוט את בריה"מ הסוציאליסטית, שזכתה להוקרה בזכות ניצחון הצבא האדום על הנאצים. בפברואר 1946 כתב מרגולין לפוליטיקאים יוצאי רוסיה כמו יצחק בן-צבי, משה שרת, יוסף שפרינצק ומאיר גרבובסקי, והפנה את תשומת לבם לגורל אחיהם היהודים הכלואים במחנות. בעיקר נלחם על גורל חברו הרופא, בנימין ברגר, שהציל את חייו במחנה ונשאר מאחור. איש מהם לא השיב לפנייתו.

הספר ראה אור ב-1949 בצרפת, בסיוע בוריס סובארין - פעיל לשעבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית ומתנגד נחרץ של סטלין. את הספר תירגמה מרוסית הסופרת נינה ברברובה, והוא פורסם בגרסה מקוצרת. נשמטו ממנה הפרקים הראשונים על תלאותיהם של יהודי מזרח פולין.

הסופר הדגול ארתור קסטלר ניסה לקדם את הספר אצל מו"לים בריטים ואמריקאים, אך נדחה. רק ב-1952 ראה הספר אור בניו יורק, ביוזמת בלארוסים שגלו בגלל הקומוניזם. גם הגרסה הזאת קוצרה, הושמטו ממנה הפרקים "היהודיים", אבל גם הפרקים שמתוארים בהם סובייטים "אנושיים מדי".

בשיחת טלפון מפאריס סיפרה יורגנסון, עורכת המהדורה הנוכחית, שגם כתבה אחרית דבר לספרו של מרגולין: "לא הכרתי אותו קודם לכן. התחלתי לעבוד על הטקסט הצרפתי מ-1949, והשוויתי אותו לגרסה שפורסמה בניו יורק. גיליתי קטעים שהושמטו משתי הגרסאות. לאחר מכן הבנתי שמדובר בפרקים שלמים - כשליש מהספר. אחרי עבודת נמלים הצלחתי להרכיב מחדש עוד 200 עמודים חסרים. אגב, על בסיס הגרסה ?הניו-יורקית' תורגמו פרקים אחדים גם לעברית, ב-1976 וב-1997, שיצאו לאור בהוצאת ?מעוז', בזכות עולים מבריה"מ שהכירו בחשיבות יצירתו ומאבקו של מרגולין למענם".

עדות נוקבת

מותש מהמאבקים על הוצאת ספרו, זכה מרגולין בהזדמנות להשמיע את קולו בדצמבר 1950: הוא הוזמן להעיד בפאריס במשפט המתוקשר של דוד רוסה, טרוצקיסט לשעבר, אסיר פוליטי ניצול בוכנוואלד ומחבר הספר " L'Univers Concentrationnaire" ("עולם המחנות"). בנובמבר 1949 פירסם רוסה בעיתון "לה פיגארו" מכתב פתוח לניצולי המחנות הנאציים, והפציר בהם להתגייס למען הקמת ועדת חקירה בינלאומית שתחקור את מחנות הכפייה בבריה"מ. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, באמצעות בטאונה, האשימה אותו בהפצת שקרים, ורוסה תבע את הביטאון על הוצאת דיבה.

רוסה, שקרא בהערכה את ספרו של מרגולין שראה אור באותה עת בצרפתית, הזמין אותו להעיד במשפט הדיבה. עדותו של מרגולין - שעמד באומץ בהתקפות סניגורי המפלגה הקומוניסטית - הפכה לכתב אשמה נחרץ.

עם שובו לישראל כתב מרגולין דו"ח וביקש לקרוא אותו באסיפת אגודה סוציאליסטית. לאכזבתו, האולם היה ריק כמעט והוא נשא את דבריו לפני עשרה צופים. סמוך לכך התקיימה בהאג הוועידה הראשונה של ארגוני הניצולים מהמחנות. מרגולין ניסה לעניין חוגים פוליטיים ישראליים בעדותו, אך גם פנייה זו נותרה ללא מענה. גם ידידיו, ניצולי גולאגים וחברי "השומר הצעיר" עדיין, סירבו להתגייס למאבק. אחדים חששו לפגוע במשפחות שנשארו בבריה"מ, או לא רצו להכעיס את המפלגה, אחרים פשוט העדיפו לשכוח.

"ספר זה נכתב תחת אי-ההסכמה האילמת אך הברורה של הסובבים אותי, ואלמלא ניסיוני האישי וכוח השכנוע שרכשתי במשך חמש שנות המחנה, ייתכן שהייתי נכנע להיפנוזה הכללית, בדומה למשתפי הפעולה האחרים עם קשר השתיקה", הלין מרגולין באחרית הדבר בספרו.

לדברי יורגנסון, "כמו שאלאמוב, פרימו לוי וסולז'ניצין, מרגולין מוכיח שתיעוד המציאות יכול להיות ספר טהור ומרתק. ספרות נעשית כלי הכרחי כשהאירועים שהיא מתעדת נראים בלתי מציאותיים".

מרגולין היה יוצא דופן בין הסופרים שתיעדו את המחנות הסובייטיים: יהודי פולני, אינטלקטואל שהכיר בקיום חוקים, דעת קהל עולמית ודמוקרטיה. הוא כתב רוסית, אך לא היה רוסי כמו דוסטוייבסקי ("רשימות מבית המוות"), נדז'דה מנדלשטם, סולז'ניצין ושאלאמוב, ובניגוד לזרים אחרים שחוו את הגולאג - כמו מרגרט בובר-נוימן או גוסטב הרלינג - הוא התחנך בתרבות רוסית.

מרגולין חש אזרח מערבי, אך הבין היטב את מקורות האסון סביבו. "לעם הזה", כתב על הרוסים, "חסרה התבונה והענווה של ההודים והסינים וגם הכבוד והגאווה העצמית של הצרפתים והאנגלו-אמריקאיים. בהיותו תמיד בלתי מרוצה, הוא סובל - וגורם סבל לאלה החיים בסביבתו".

"לפני מאסרו חי מרגולין במדינה חופשית. הוא לא הפנים את הלחץ האידיאולוגי והפחד התמידי הטבוע בחברה הסובייטית", אומרת יורגנסון. "בזכות חירותו הפנימית קיבלה עדותו ממד אנתרופולוגי של צופה מהצד, וספרו נראה לעתים כספר מסע".

לדבריה, "נקודת ראותו מעניינת וייחודית גם מצד תיעוד המדיניות הסובייטית של העברת יהודי פולין משטחי בלארוס ואוקראינה לעומק בריה"מ, עוד לפני פרוץ המלחמה. היהודים נתפשו בעיני הרוסים כאיום ממשי להיווצרות גיס חמישי. עשרות אלפים הוגלו לאזורים נידחים או נכלאו במחנות. תיאוריו של מרגולין ממחישים את העוינות הסובייטית כלפיהם".

מכון ההכפלה

כאשר היה בעלה במאסר נאבקה אשתו, ד"ר אווה מרגולין, על פרנסתה בתל אביב. דווקא בשנים קשות אלה של טרגדיה משפחתית היא הפכה מעין אשת עסקים (כושלת למדי, לדברי בני משפחתה) ופטרונית של אנשי ספרות יוצאי פולין ורוסיה. היא הקימה בדירתה "מכון להכפלה" - שם בומבסטי משהו לעסק לשכפול, שכלל מכונה ידנית עם שפופרות צבע, מכונות כתיבה וגיליונות נייר.

בעזרת ההכנסותיה ממכון ההכפלה הקימה מרגולין הוצאת קטנה לספרי ילדים - "ספרי פז". סופרים, שהיו אורחים קבועים בביתה, פירסמו אצלה ברצון את ספריהם, וכך הופיעו בהוצאה "הדואר" של לאה גולדברג - עיבודה לסיפור של סמואיל מהרשק; "מעשה בילדה מיליק" של מרים וילנסקי-שטקליס (לימים ילן-שטקליס); "חלום ליל פסח" של יעקב חורגין ועוד.

ב-1946, עם שובו של יוליוס מרגולין לארץ, נסגרה ההוצאה, אחרי שלוש שנות פעילות בלבד. דירת המשפחה המשיכה להיות מעין סלון ספרותי ומקום מפגש לפעילים רוויזיוניסטים כמו מנחם בגין (שהתגורר אצל המרגולינים כשעלה ארצה), אבא אחימאיר ויוסף פעמוני, מייסד מצודת זאב. סביב שולחן עגול ישבו סופרים ומשוררים, התווכחו, הקריאו את יצירותיהם, שרו ותופפו על השולחן, ושתו הרבה תה.

מרגולין עבד כעיתונאי עצמאי והתרוצץ בין מערכות העיתונים, בעיקר בשפה הרוסית. מאמרים רבים שלו פורסמו בעיתונות רוסית בחו"ל, בעיקר בארה"ב. בה בעת המשיך להיאבק למען הנשכחים במחנות. הוא מת בתחילת 1971.

לאחר מות בעלה המשיכה ד"ר חוה מרגולין, יחד עם גיסתה המשוררת בלה ספקטור, וסופרים ישראלים ממוצא רוסי, לעבוד על כתבי היד שהשאיר ולנסות לפרסמם, אך לשווא.

העניין שהספר עורר בצרפת מעורר את יורגנסון לחשוב שיש צורך דחוף לכתוב ספר המשך, על שובו של מרגולין לפלסטינה. "פרטים אחדים מופיעים אמנם באחרית הדבר", היא אומרת, "אך מאבקו הגדול להזעיק את דעת הקהל העולמית לגורל היהודים הכלואים במחנות טרם סופר".



מרגולין. מצא עצמו לכוד בין הנאצים לסובייטים


אסירי גולאג בסיביר, שנות ה-30. בקור של מינוס 25 מעלות, ביערות מושלגים, נלחם הדוקטור לפילוסופיה באכזריות הסוהרים והאסירים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו