שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.

"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.

"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום", הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.

"אבל לנו יש אמא ואבא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות", אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.

ארבעת הפרצופים הצעירים, המוארים באור האש שבאח, התבהרו למשמע המילים העליזות האלה, אבל התקדרו שוב כשג'ו אמרה בעצב:

"אבא לא איתנו, והוא לא יהיה איתנו עוד הרבה זמן". היא לא אמרה, "אולי אפילו לעולם לא", אבל כל אחת מהן הוסיפה את המלים האלה בלב כשהרהרה באבא, שנמצא רחוק-רחוק, במקום שבו מתחוללת המלחמה.

אף אחת לא דיברה במשך רגע ארוך, ואז אמרה מג בנימת קול שונה:

"אתן יודעות שאמא הציעה לוותר השנה על מתנות חג המולד כי החורף הזה יהיה קשה לכולם. לדעתה, אנחנו לא צריכות לבזבז כסף על תענוגות כשהחיילים שלנו כל כך סובלים בצבא. אנחנו לא יכולות לעזור בצורה משמעותית, אבל אנחנו יכולות להקריב קורבנות קטנים משלנו, ואנחנו צריכות לעשות את זה בשמחה. אם כי אני לא עושה את זה בשמחה, לצערי". ומג טלטלה את ראשה מצד לצד והרהרה בצער בכל הדברים היפים שהיא רוצה.

"אבל לדעתי, הסכומים הקטנים שנבזבז לא יכולים לעזור לאף אחד. לכל אחת מאיתנו יש דולר אחד, והצבא לא ירוויח הרבה אם נתרום לו את הכסף הזה. בסדר, אני לא אצפה למתנה מאמא או מכן, אבל בכל זאת אני רוצה לקנות לעצמי את ?אונדין וסינטרם'. אני חולמת עליו כבר כל כך הרבה זמן", אמרה ג'ו, שהיתה תולעת ספרים.

"אני תכננתי לקנות בכסף שלי חוברות תווים חדשות", אמרה בת' באנחה קטנה שאף אחד לא שמע חוץ מהמברשת והמטלית שליד האח.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ