בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשורר אלמוג בהר כותב פרוזה, ומבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם

בכתיבה שלו, בפעילות המחאה שלו, וגם בזקן שעל פניו, מבקש המשורר והסופר אלמוג בהר להבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם

תגובות

"האמת היא שבכלל הייתי מעדיף שפם", אומר הסופר והמשורר אלמוג בהר כשהוא נשאל לפשר הזקן העבות שמעטר דרך קבע את פניו. "תמיד חלמתי על שפם כמו של עומר שריף או של סדאם חוסיין. אבל גיליתי שזה מעורר תגובות קיצוניות ותרעומת קשה מאוד, גם אצל אנשים זרים וגם במשפחה הקרובה. בגלל הערביות שבזה. אז ויתרתי והחבאתי את השפם בתוך הזקן".

הזקן הזה, כפי שמודה בהר עצמו, הוא אפשרות להשתעשע מעט במראה החיצוני "כמו תכשיטים אצל נשים", אבל הוא גם הצהרה תרבותית. "בצבא, למשל", הוא אומר, "מכריחים אותך להתגלח, ואחר כך עוד מעבירים כרטיס טלכרט על הלחיים שלך כדי לראות אם אין לך זיפים. זה מגוחך. זה הכל בנוי על איזה אידיאלים אשכנזיים. מה זאת אומרת לבדוק זיפים עם טלכרט, הלוא שעתיים אחרי שאני מתגלח כבר יש לי זיפים".

פעם אחת, הוא מספר, בעת שהשתתף בפעולת מחאה בשייח ג'ראח וקרא משיריו לצד משוררים עברים וערבים מול אחד הבתים שהיו שייכים לפלסטינים ויהודים התיישבו בהם, שמע פתאום מישהו קורא בשמו מעמדת חיילי מג"ב שמוצבים במקום. זה היה תלמיד שלו מתיכון קדמה בקטמונים, שם לימד היסטוריה ופילוסופיה יהודית וערבית. הוא זכר אותו היטב, לא פעם ניהלו שיחות ארוכות על התרבות היהודית-מוסלמית והיהודית-ערבית. והנה הוא בצבא, במדי מג"ב, ממונה על פינוי משפחות פלסטיניות מבתיהן, ועל הפרדה במריבות יום-יום בין ילדי מתנחלים לילדים פלסטינים.

הם החלו לדבר על המצב בשכונה, על המקום של התלמיד כמזרחי בתוך הסכסוך הזה, ולמי הוא חש קרוב יותר, למיליארדר האמריקאי שרכש את הבתים או לפלסטינים המגורשים. התברר לבהר כי החינוך הצבאי הביא את התלמיד שלו להזדהות מוחלטת ואוטומטית עם הצד האתני שלו, היהודי, לצד רצון להדחיק את הסיפור של הצד השני, ובעצם גם את הסיפור שלו עצמו, המזרחי והמעמדי.

"בסוף הגענו לדבר אחר", מספר בהר, "לא להיסטוריה יהודית והיסטוריה פלסטינית, לא לזהות מזרחית ולמעמד כלכלי, אלא למראה, לפנים. כשהוא מוריד את מדי מג"ב שלו וצריך לעבור בירושלים בין כל הבדיקות המשטרתיות הוא נתקל בבעיה, כי לא תמיד מזהים אותו מיד כיהודי, הוא נחשד כערבי. גם כשהוא רוצה לצאת למועדון ביום שישי הוא נתקל פעמים רבות בבעיה. אבל, הוא מצא פתרון, הוא הסביר לי שהוא התחיל להתגלח פעמיים ביום, לפעמים יותר.

"ה'פתרון' הזה כמובן העציב אותי עוד יותר. הנה הוא עומד שם על קו הגבול, שוטר בין מתנחלים לפלסטינים, שנאלץ לגלח את 'הצל' המזרחי ממנו שוב ושוב, כדי להיות סוף כל סוף יהודי בלי צל".

אפשר לומר שהמראה החיצוני "מציל" את המזרחיות?

"במובן מסוים. המראה החיצוני שורד גם אחרי המחיקה התרבותית. אי אפשר לרמות ולהסתיר ולמחוק, גם אם מנסים, ויש רבים שמנסים. בסופו של דבר אתה מביט במראה ומזהה שם את סבא שלך ואת השכן הערבי שלך. בירושלים, בתקופת הפיגועים, היו עוצרים אותי לא פעם לבדיקות. בעיר הזאת מאוד קל לטעות בזיהוי, והרצון להפריד דווקא גורם לבלבול רב יותר. צריך שוטרים שייראו כמו ערבים ושידברו ערבית".

בשייח ג'ראח, לדבריו, הוא חש בעוצמה את הפרדוקסליות של המזרחיות בישראל. "המפגינים, אנשי השמאל שבאים להגן על התושבים הערבים, מקללים את המג"בניקים שהם ברובם מזרחים, בדואים ודרוזים, ואילו המג"בניקים הללו מגינים בבלי דעת על המיליארדר האשכנזי. ואני עצמי מצד אחד חש התנגדות לעוול שנעשה למשפחות הפלסטיניות, אבל גם מבין את התלמיד שלי שהגיע למג"ב, כמו רבים מן המזרחים משכונות מוחלשות, כי זאת אחת האופציות היחידות הפתוחות בפניו להתקדם ולהיות חלק מהחברה. אני חש קרבה למתפללים הצועדים לקבר שמעון הצדיק, כמקום יהודי שראוי להתפלל בו ולבקש צדק ושלום, אבל לא לליווי המשטרתי האלים, הפוגע באופן מכוון בפלסטינים".

התיקון הפנימי

בהר, בן 32, מתגורר בירושלים עם אשתו מאיה ובנם אריאל בן החודשיים. בימים אלה יצא לאור רומן ראשון שלו, "צ'חלה וחזקל" (הוצאת כתר), ספר יוצא דופן מבחינת השפה והדמויות.

הגיבורים, יחזקאל ורחל, הם זוג מזרחי ירושלמי צעיר שנישא בשידוך. כמו כן מופיעות בספר דמויות כמו עובדיה ומזל, רב ורבנית, והסיפור מתרחש בשכונות העניות בירושלים, בסמטאות השוק, בישיבות ובבתי הכנסת. לא המקומות הרגילים שבהם מתרחשים סיפורים שנכתבים בידי סופרים ישראלים צעירים. מפעם לפעם מגיח המספר עצמו, קוטע את רצף הסיפור, ומגלה לקוראים את כוונותיו ומניעיו. "מבקש המספר לגלות פניו כי אינו מאמין במחבואי הסופרים המותירים עצמם כרוחות רפאים בספריהם, ומבקש הוא לצאת ממחבואו, שיודע הוא שעל אפו ועל חמתו של סופר, אין פניו יכולים אף פעם להיסתר לגמרי", כותב בהר.

שפת הסיפור היא זו של עולם הפיוט, המדרש וההלכה. לקורא החילוני קרוב לוודאי שהשפה הזאת תזכיר בעיקר את כתביו של ש"י עגנון. "חבל שזהו המתווך היחידי בין כתבי המסורת לעולם החילוני", מיצר על כך בהר. "אני לא מרגיש ששאבתי דווקא ממנו אלא מכתבים של הרב עובדיה יוסף, או מהספר 'בן איש חי' של רבי יוסף חיים מבגדד".

אתה פונה לכתבים של הרב עובדיה יוסף, אבל אתה גם הומניסט ויוצא להגנת הפלסטינים. איך זה מסתדר עם התבטאויות מסוימות של הרב?

"אני לא חייב לקבל כל דבר שהוא אומר. הלוא בין הרבנים עצמם יש לא פעם ויכוחים. הבעיה היא שהשיח הציבורי מתחיל קודם כל מגינוי של כל מה שקשור ליהדות, ואז מתחילות אפולוגטיקה והתגוננות. תאר לעצמך שכל מי שמדבר על תרבות איטלקית היה צריך קודם כל לגנות את מוסוליני. אני לא מתרפק על היהדות הדתית כמשהו טוב יותר מהחילוניות. יש הרבה בעיות ביהדות. יש שבר עמוק. אבל התיקון צריך להיעשות מבפנים ולא באופן כפוי מבחוץ. תיקון בלי הנטל של הבושה. כדאי לזכור שהמודרניות הלאומית-חילונית הביאה הרבה מלחמות לאזור הזה ודיכוי כלכלי. השבר לא התחיל מהדת, ויש אופציית פתרון דתית".

אבל אתה לא דתי.

"אני מסורתי מבית ומתודעה, והמסורתיות הזאת תמיד זוהתה מבחוץ, על ידי חילונים ודתיים, כפשרה, או כטעות זמנית שתוביל לבחירה אמיתית, בחילוניות או בדתיות. אבל אני לא חושב שאי פעם אגיע לאחד הקצוות הללו, ואני לא מאמין שהם אמיתיים יותר. אני חי את חיי היהודיים דרך דיאלוג עם המנהגים ועם ההלכות ועם ודאויות וספקות האמונה, ועם הטקסטים והמורשת היהודית. דיאלוג שכולל בתוכו את אפשרויות השינוי, התיקון הפנימי, וגם ההשהיה של חלק מן ההלכות לעתיד ולא להווה.

"אני מאמין שהאופציה המסורתית יכולה להציל חלק מהיהדות, מהצמצום שלה בדורות האחרונים רק להלכה, או רק ללאומיות צרה, או רק לקרקע. המסורתיות שלי זוכרת שאין חיים יהודיים ללא גויים ושהמדינה אינה התגלמות המטרה המשיחית, ושיש להיאבק יום-יום נגד עוולות ובעד צדק. והמסורתיות שלי זוכרת, בהקשר המזרחי, עד כמה היהדות שלנו היא למעשה ערבית, עד כמה הערביות שלנו היא יהודית, והיא יכולה להתבסס על כך הן בדיאלוג עם היהודים הלא-ערבים והן בדיאלוג עם הערבים הלא-יהודים".

גל של פחד

"צ'חלה וחזקל" הוא הספר הרביעי של בהר, שזכה בפרס ראש הממשלה על מכלול יצירתו. קדמו לו שני ספרי שירה, "צמאון בארות" (עם עובד, 2008) ו"חוט מושך מן הלשון" (עם עובד, 2009) שזיכה אותו בפרס ברנשטיין, וקובץ הסיפורים "אנא מן אל-יהוד" (בבל, 2008), שסיפור מתוכו, שעל שמו קרוי הקובץ כולו, זכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2005, ואף תורגם אחר כך לערבית, פורסם במצרים וזכה לתגובות אוהדות.

לצד ההערכה הרבה שהוא זוכה לה, הרי שהעולם התרבותי שבהר חותר אליו בספריו מעורר אצל אנשים רבים התנגדות ורתיעה, ממש כמו גידול שפם. מבקרי ספרות, בהם פרופ' דן מירון ונסים קלדרון, תקפו אותו בחריפות, כאילו איים למוטט את עולמם הרוחני והתרבותי, עולם שלפחות מבחינת בהר, באמת עומד על מדפים רעועים מדי.

"מסתובב משורר בתפקיד של מין עמיחי חדש. שמו אלמוג בהר ואני קורא דברי שבח מופלגים עליו בביקורת. ואני אומר לעצמי ריבונו של עולם, מה קורה פה? זה משורר שכל הזמן מפצה על חולשת הטור שלו ועל זה שהמשפט השירי שלו הוא בלי כוח וללא עוצמה על ידי זה שהוא כותב שורות מופרכות עוד ועוד", אמר בין היתר מירון (מוסף "הארץ", 30.7.10)

"האמת שהקריאה הראשונה בביקורתו של פרופ' מירון די שיעשעה אותי", אומר בהר. "זה נראה כאילו מתאגרף של מאתיים קילו ירד לזירת השבעים קילו, כדי לתת אגרוף לאחד המתמודדים. מה זה כבר יכול לתת לו? אם מתאגרף השבעים קילו נופל מהאגרוף זה רק טבעי, ואפילו מביך קצת מבחינת זה מהמאתיים קילו שטרח לתת לו אגרוף. אם הוא לא נופל, זה כבר בושה מוחלטת למתאגרף הוותיק. בקריאה שנייה, שבכל זאת הטרידה אותי קצת יותר, הרגעתי את עצמי בביקורותיו הקשות בעבר של מירון נגד לאה גולדברג ורונית מטלון. בקריאה שלישית ואחרונה, אפילו שמחתי קצת על הכיסוח מצדו".

שמחת?

"כן. הרי פרופ' דן מירון, יחד עם פרופ' גרשון שקד, היו מעצבי הקאנון של הספרות העברית לאורך עשורים ארוכים, והם טרחו כשומרי החומות של הספרות העברית להילחם בפלישת ה'זרים' וה'מיעוטים' שביקשו לזהם את הספרות 'שלהם'. שקד יותר מסיבות של תפיסות מרובעות של מה זאת ציונות, וצורך להגדיר באופן ברור מה מותר ומה אסור, ומירון יותר מסיבות ארופוצנטריות, אבל שניהם עמדו ב'אומץ' כנגד הספרות המזרחית לאורך שנים ארוכות, מתוך רצון לצמצם אותה, לקטלג אותה, ולהותיר אותה מחוץ לספרות העברית, ואם בתוכה - אז רק בגטו קטן. במובן הזה שמחתי שמירון הטריח את עצמו להגן על הספרות העברית מפני".

גם קלדרון התבטא בחומרה על ספר שיריו האחרון של בהר. בין היתר נכתב שם: "אבל עוד יותר מפריעה לשירה כאן אידיאולוגיה שבהר כופה על השירים; זו האידיאולוגיה של השתקת התרבות המזרחית - הערבית ביסודה - בישראל של היום" (25.1.10 ,ynet).

גם הביקורת שפירסם קלדרון שיעשעה אותך?

"הרבה פחות. יש משהו מקומם בעיני בטענה המשומשת הזאת שהוא טען כלפי, שאני גזעני, טענה שאוהבים לטעון נגד מזרחים המאשימים את החברה הישראלית בגזענות. כאילו מחזירים לנו באותה נקודה, ומודיעים לנו באותה הזדמנות שאסור לנו לדבר על מזרחיות, כי עצם הדיבור הזה הוא גזעני. הוא עוד ממשיך שם וטוען שאני לוקח אפוטרופסות על יוצרים מזרחים שונים, והוא מגן עליהם ועל ייחודיותם מפני, כאילו שאם מישהו היה מתייחס בספר שלו גם לשייקספיר, גם לקפקא, גם לבוב דילן וגם לסרוואנטס והומרוס, אז זו השטחה של התרבות המערבית, אפוטרופסות עליה וגזענות. הוא גם טען שהזלזול בתרבותם של יוצאי ערב חלף מן העולם, כאשר הדוגמה היחידה שהוא מביא היא הפופולריות של המוזיקה המזרחית".

הושמעה ביקורת רבה על ההשתלטות הזאת של המוזיקה המזרחית.

"גל הביקורת הזה הוא גל של פחד, וגל של גזענות במסווה של דיבור על איכות. המוזיקה בימינו ברובה היא לצערי פשוטה ופשטנית, וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהמוזיקה הישראלית הלא מזרחית. נעשתה גם הרבה מוזיקה מזרחית איכותית לאורך השנים. מג'ו עמר, דרך להקת 'צלילי העוד', אהובה עוזרי, מרגלית צנעני, אביהו מדינה וזוהר ארגוב, ועד זהבה בן, עמיר בניון ודיקלה.

"אבל חשוב לי לומר עוד משהו. המודל המפריד בין המוזיקה הפופולרית לבין המוזיקה הקלאסית או המוזיקה הדתית, הוא מודל בעייתי שצריך לשנות. דווקא בקהילות המזרח היו מודלים אחרים. למשל ההרכב המוזיקלי 'צ'לרי בגדד' היה מורכב משני זמרים, אחד ששר את המוזיקה האמנותית יותר, ה'קרא מקאם', והשני ששר את המוזיקה השעבית, העממית והקצבית יותר. בארץ, במובנים מסוימים נקטע הקשר בין שתי הצורות. צריך להפגיש מחדש את הדברים, ובהחלט קורים בארץ, בתוך המוזיקה המזרחית, דברים נפלאים, עם הרכבים כמו 'אנסמבל היונה', 'אנסמבל שחרית', עם האנדלוסית הישנה והחדשה, עם זמרות כמו אסתי עפרי-קינן, הדס פל-ירדן, עם פייטנים כמו משה חבושה, חיים לוק, יהודה עובדיה-פתיה, רוני איש-רן, עם זמרים בערבית כמו יעקב נשאווי, או זמרים שמשלבים עברית וערבית, כמו יאיר דלאל".

שילוב הוא גם המלה המתאימה ביותר אם רוצים לתמצת את משנתו התרבותית של בהר. שילוב בין ישן לחדש, שילוב בין מזרח למערב, שילוב של קודש וחול, שילוב טקסטים של אחרים בתוך טקסטים שלו, וגם שילוב של פרוזה ושירה. דווקא השירה אצלו, הוא מודה, קרובה הרבה יותר לשפת הדיבור מאשר הפרוזה שהוא כותב. "אולי זה משום שהיתה לי תמיד חיבה לפרוזה לא ריאליסטית", הוא אומר. "ההשפעות הראשונות היו של ספרי הרפתקאות, ואחר כך סופרים כמו קפקא ובורחס".

אבל קפקא ובורחס כותבים מין משלים אנושיים כמעט מנותקים מזמן ומקום, ואילו אתה בוחר גיבורים שמוצאם האתני משמעותי מאוד להתנהגותם וכך גם המקום והזמן שהם חיים בהם.

"אני חושב שגם את קפקא אי אפשר לנתק מהמקום ומהזמן שכתב בהם. הפרשנים עושים לו עוול במקרה הזה. הרי אפילו תיאור המשפחה ב'הגלגול' הוא תיאור שיכול להתאים במובנים רבים רק לזה של משפחה יהודית במרכז אירופה בתקופה מסוימת, וגם מהאווירה הפקידותית בסיפורים אי אפשר להתעלם. אבל אין ספק שהרגשתי תמיד מתח בין ריאליזם לאפשרות הלא-ריאליסטית. בין התנ"ך, שמבקש לספר סיפור על עם מסוים ומקום מסוים, לבין קפקא. כשהכרתי את המדרשים הם היו סוג של פתרון. מעין סינתזה בין המשל לבין הנראטיב".

עסקי אוויר

אף שמגיל מוקדם חלם להיות סופר, בהר חשב שעליו קודם כל לרכוש לעצמו "מקצוע אמיתי", כזה שיוכל לפרנס אותו בכבוד. "ראיתי את הכתיבה כמקצוע נחות מול מלאכות אחרות", הוא אומר. "על פי התפיסה שלי באותה העת ועל פי מה שחינכו אותי, זה היה עיסוק במלאכת-אוויר, הרחוקה מעולם המעשה וממה שחשוב באמת בחיים, וזה היה עיסוק ששייך, כך חשבתי, בעיקר לנשים. כל מי שהיה סביב זה, ספרניות, מורות לספרות, הקוראות בספרייה, כולן היו נשים. זה לא היה עולם מתאים לגבר שצריך לפרנס משפחה".

פמיניסטיות לא יאהבו לשמוע את זה.

"יכול להיות. אבל ככה חונכתי וזה מה שראיתי לנגד עיני. היום אני מבין שהזמן שבו התבגרתי, מעבר לטינה הישראלית כלפי עיסוקי רוח בלתי רווחיים, היה גם זמן של מהפכה, שבה באמת לראשונה בהיסטוריה האנושית רוב הקוראות והכותבות הן נשים ולא גברים, אבל אז לא ידעתי שאני חי בדיוק בזמן של השתנות".

אלא שבהר לא הצליח להתרחק לאורך זמן ממשאת נפשו האמיתית. אחרי שמונה שנות התיכון והצבא שעברו עליו בלימוד ועיסוק באלקטרוניקה וחשמל, ששיעממו אותו "עד מוות", פנה ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה בירושלים. באוניברסיטה נתקל יום אחד במודעה שהכריזה על ערב שירה סטודנטיאלי בבית הקפה תמול שלשום. בפעם הראשונה הלך לשם ורק האזין לאנשים אחרים שקראו משירתם, אבל בפעם השנייה כבר החל לקרוא משיריו, שעד אז לא העז להראות לאיש, וכך המשיך לעשות פעם בחודש במשך ארבע שנים. התגובות שקיבל חיזקו את הביטחון שלו בשירים והוא החל לפרסם אותם.

לצד זה לא הפסיק לכתוב פרוזה. "צ'חלה וחזקל", הוא מספר, היה תחילה סיפור קצר. בהר אף קרא אותו באחד מהערבים בתמול שלשום. אבל הוא הרגיש שמשהו לא פתור אצל הדמות המרכזית, יחזקאל. הוא המשיך לכתוב עוד שמונה פרקים שבהם הפכה דמותה של האשה, רחל, יותר ויותר דומיננטית. אלא שגם זה לא פתר, בעיניו, את הקונפליקטים של הסיפור, והוא המשיך לכתוב עד שדמויות הרב ואשתו מזל התפתחו גם הן והנה צמח לו רומן.

"ובכן, יושב כותב שורות אלו מול המחשב, וגם הוא בודד הולך ובודד חוזר, ואולי לכן האמין כי יבין לנפש גיבוריו, אבל מי יוכל להבין באמת לנפש רעהו, האם תספיק לכך רק בדידות שניהם", כותב בהר בעוד גיחה של המספר אל זירת ההתרחשויות של הסיפור.

לצד הכתיבה הפורה שיש לה, כאמור, פן פוליטי תרבותי מובהק, בהר גם מכתת רגליו ונושא את שיריו לא פעם להפגנות פוליטיות שונות, בין היתר כפעיל ב"גרילה תרבות", קבוצה ששמה לה למטרה לחבר בין יוצרים מתחום הספרות לבין פעילות פוליטית. כך הפגין בשייח ג'ראח, השתתף בהפגנה נגד חומת ההפרדה באבו דיס, ומחה מול יחידת עוז בחולון נגד מדיניות הגירוש של הממשלה. הוא אף הצטרף בזמנו לתנועת הפנתרים השחורים בראשותה של איילה סבאג שניסתה להיבחר לעיריית ירושלים. התנועה לא הצליחה לבסוף לגייס את סכום הכסף שיש להפקיד כדי להתמודד בבחירות. "על המשורר מוטלת אחריות לא להתנכר לחברה שבתוכה הוא חי ושממנה הוא שואב את המורשת התרבותית שלו", טוען בהר.

אבל מהי בדיוק המורשת התרבותית של בהר עצמו? "החילוניות היא נקודת המוצא של בהר", כתב עליו המשורר והמבקר אלי הירש ב"ידיעות אחרונות", "מין בת-שיח פנימית שהוא לא מפסיק למדוד בעזרתה את דתיותו, את כמיהתו למקורות, את יכולתו להתקרב אליהם בלי להתרחק מעצמו. זוהי תנועה הפוכה לכאורה, אך גם דומה מבחינות רבות, לזו שעשתה השירה היידית והעברית-אשכנזית בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20: היא באה מקרקע יהודית ונטעה בה את חילוניותה, ואילו הוא בא מקרקע חילונית ומנסה לטעת בה את בארותיו היהודיות".

כיצד הגיע הנער מרעננה, בן למשפחה מסורתית אך לא דתית, אל הבארות היהודיות האלה? לדבריו זה התחיל קודם כל בשל תחושת ריקנות. "מגדלים אותך בהקשר ריק, של שכחה. לא היה תוכן אלטרנטיבי של ממש שיעמוד במקום כל מה שהתבקשנו לשכוח. אמא שלי עלתה כשהיתה בת חמש מעיראק. יום אחד בא המורה לבית שלה וביקש מסבא וסבתא שלי שיפסיקו לדבר איתה בערבית. אמא שלי קיבלה את זה והתחילה לענות להם בעברית, אבל הם המשיכו לדבר בערבית. השבר הוא של הדור הקודם, של הסבים והסבתות שלי. הדור שבחר לשתוק כדי שהילדים שלו יתקדמו. בשביל אמא שלי כל תהליך ההתאקלמות בישראל היה תהליך של התפתחות. הם עברו מאוהל לפחון, מפחון לשיכון, ומשיכון לבית מגורים. אבל הסבא שלה, שעלה לארץ עשר שנים אחריהם, ראה את זה אחרת לגמרי. הוא ראה בכל זה הידרדרות לעומת החיים בבגדד, חורבן. אמא שלי טוענת עד היום שהוא מת משברון לב כשראה כיצד הם חיים פה".

מות סבו של בהר, יצחק בהר, הוא ככל הנראה הרגע המכריע ביותר בעיצוב השקפת עולמו. הסב נולד בברלין ב-1917 להורים מאיסטנבול. בסוף שנות ה-30 הוא נמלט לדנמרק, רגע לפני שכל משפחתו נרצחה בשואה. בערוב ימיו שב לדבר בשפת אמו, ספניולית. "בגיל 79 הוא התחיל פתאום לבכות שהוא יתום, שלהורים שלו אין קבר", מספר בהר. הסב, שמת כשבהר היה בן 24, ביקש מנכדו שיכתוב את סיפור חייו. "לא הספקתי", אומר בהר. "זה כאב לי. הרגשתי שהוא המוהיקני האחרון, שעם מותו נעלמת שפה ונעלם עולם תרבותי שלם. רק אחרי מותו, כשיצאתי לחפש את הספניולית, גיליתי את החיות של התרבות הזאת עדיין, את העושר שלה, ואת האפשרויות העצובות לקשור חוטים אל תרבותך לאחר מות הסבים והסבתות".

"המוות בא תמיד מוקדם מדי, ומפתיע", כתב בהר במסה "חלומות באספניה" שפירסם באנתולוגיה "תהודות זהות" (הוצאת עם עובד), "ואז אתה מבין כי כל השאלות שחיכית ולא שאלת אדם חי, לעולם לא תוכל לשאול את האדם המת. ובמסע שלי מהר הצופים שבירושלים אל בית העלמין בכפר סבא התמלאתי חששות כי רב מה שנעלם ולעולם לא יתגלה".

התחושה של בהר כי יש נתק בין הדורות התעצמה כאשר הסבתא העיראקית שלו שכחה בחצי השנה האחרונה לחייה את העברית ודיברה רק ערבית. "לא יכולתי לדבר איתה. הרגשתי את החוט ניתק", הוא אומר. בעקבות התחושות האלה החל ללמוד ספניולית וערבית, ולהתעמק במורשת התרבותית של אבותיו.

אולי אתה נלחם להשיב דברים שאין טעם עוד להשיבם, שפות שנעלמו, תרבויות שנשכחו? האין זה טבעו של עולם? דברים נעלמים. הנה, היו פעם אצטקים ואינם עוד.

"אילו הייתי אצטקי, אולי זה היה מטריד אותי".*



אלמוג בהר ובנו אריאל. המראה החיצוני שורד גם אחרי המחיקה התרבותית. בסופו של דבר אתה מביט במראה ומזהה שם את סבא שלך ואת השכן הערבי שלך


בהר, גרסת 2003. להיות יהודי בלי צל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו