שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילנה המרמן
אילנה המרמן

מלאכה קשה היא מלאכת התרגום הספרותי, תובעת סבלנות אינסופית, מעמידה מלכודות לא צפויות, מורטת עצבים בתהפוכותיה, רגע מלהיבה ורגע מנחילה מפח נפש. הנה היא אצה-רצה, זורמת, מדלגת בקלילות מפלים-מפלים כפלג בהרים, והנה יבש מקורה והיא מזרזפת, ניגפת ומועדת על קרקע צחיחה זרועה מהמורות. הנה נדמה לך שמצאת ביטוי רענן, מתאים להפליא, ופתאום את מגלה שאתמול כבר השתמשת בו לעניין אחר, ואילו הסופר עצמו דייק דווקא בלשונו העשירה להכעיס והבחין יפה בין שני העניינים. הנה את שמחה בפסקה שעלתה יפה, גם מדויקת וגם רהוטה, ולמחרת, בקריאה שנייה, שלישית ואף רביעית משהו בה צורם לך, מלה או צליל או נקודה או פסיק שאינם במקומם, ואת יודעת שהפסקה אולי מדייקת במסירת סיפור המעשה, אבל כבר לא רהוטה כלל, המנגינה, הקצב מזויפים. או להפך: היא רהוטה מדי, קולחת, הרמונית מדי, בנויה לתפארת, כנגד המקור שדווקא משובש בכוונה תחילה, ועל כן אינה מדויקת כלל.

ואז את חוזרת אל תחילת העמוד, אל תחילת הפרק, אל תחילת הספר ומנסה שוב להבקיע לך "שבילים בסבך התרגום הזר". מנסה ולא תמיד מצליחה, בניגוד לאיסאק באבל הצעיר בשעתו, שהיה סבור דווקא שבן-לילה הצליח לחולל נפלאות בתרגום לרוסית של סיפור מאת גי דה מופסאן. ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1916 שהה הבחור - והוא אז בן 22 בסך הכל - בעיר פטרבורג, בכיסו דרכון מזויף ואף לא פרוטה אחת. והנה התמזל מזלו והוא התבקש לסייע, תמורת שכר, לגבירה אחת, ראיסה בנדרסקי שמה, בתרגום יצירותיו של מופסאן. אותה ראיסה מעידה על עצמה שמופסאן הוא התאווה היחידה של חייה ומפקידה בידיו סיפור אחד בתרגומה, "מיס האריט". באבל קורא, והתרגום רע מאוד בעיניו: לא נשאר בו "אף זכר למשפט המופסאני - החופשי, הזורם, הנושם נשימה ארוכה של תאווה. כתיבתה של בנדרסקאיה היתה דקדוקית עד לייגע, חסרת חיים, רשולה..."

הוא לוקח אפוא את כתב היד אל המקום הדל שהתאכסן בו בעת ההיא ומתקן אותו, משכתב מן הסתם ואולי אף מתרגם מחדש. כמי שלפני שנים רבות עשו זאת עורכים מצוינים באחדים מתרגומיה שלה, וזה שנים רבות היא נאלצת לדאבונה לעשות זאת לא פעם (אבל גם לא תמיד) בתרגומים של אחרים, נשביתי בתיאור שבאבל מתאר את מלאכתו ואת תוצאותיה, מה גם שהוא מתורגם יפה כל כך לעברית:

"בבית, בעליית הגג של קזאנצב, בעוד הכול ישנים סביבי, שקדתי כל הלילה להבקיע לי שבילים בסבך התרגום הזר. אין זו מלאכה מאוסה כפי שנדמה. המשפט בא לעולם יפה ומכוער כאחד. הסוד הוא בסיבוב לא-מורגש כמעט. על המנוף להיות מונח בכף היד ולהתחמם. להניע אותו צריך פעם ולא פעמיים".

למחרת הביא באבל את כתב היד המתוקן למתרגמת והיא ישבה וקראה את הגרסה החדשה. עכשיו, בלי ספק, נשם המשפט המופסאני נשימה ארוכה של תאווה, שכן הקוראת "ישבה בלי נוע, בידיים מצומדות. ידי האטלס האלה זרמו אל הרצפה, מצחה החוויר והלך, התחרה בין השדיים הלחוצים ניסוטה ונתרעדה". - היא נדהמת: "איך עשית זאת?" היא שואלת אותו. והוא עונה לה בהרצאה ארוכה, כנראה, שאני עצמי הייתי משתוקקת לשמוע אותה, כי עניינה היה סוד גדול שאינו חדל להעסיק אותי זה עשרות שנים, כקוראת, ככותבת וכמתרגמת: סוד נשקו של הסגנון בשעה שהוא נתון בידיו של אמן לשון.

באבל מתמצת בסגנונו שלו את עיקר הדברים שנשא באוזני המאזינה היפה שלו: "אז פתחתי בדברים על סגנון, על צבא-המלים, זה הצבא שכל סוגי הנשק מופעלים בו. אין לך פלדה העשויה לפלח לבו של אדם בדיקור מקפיא כנקודה שהונחה בזמן הנכון".* אמנם אין כמו המאה העשרים, שבאבל תיעד בסיפוריו את מקצת זוועותיה כשעוד היתה באבה, להוכיח עד כמה צבא המלים הזה, שכל סוגי הנשק מופעלים בו, אינו יכול לצבאות האחרים שבני האדם מקימים ומשרתים בהם, ועד כמה הפלדה של נקודה שהונחה בזמן הנכון אינה אלא חודו של קיסם עץ דקיק - ואף על פי כן, מאוד הייתי משתוקקת לשמוע את הרצאתו של באבל, כי הדימויים האקספרסיוניסטיים שלו קולעים בול בעיני למצב העניינים במלאכת התרגום.

*

אכן, כדאי לו למתרגם האמן - בשעה שהוא מתרגם מיצירותיו של סופר-אמן, ולא כל המפרסמים יצירות ספרות אמנים הם - כדאי לו לראות את הסגנון כצבא של מלים שעומד לרשותו, לראות אפילו את סימני הפיסוק ככלי נשק, שגם אם אין בכוחם לפלח לבבות, לפעמים הם יכולים בהחלט לחטוף פעימה מלבו של קורא. ומה שחשוב כאן הוא שצבא המלים וסימני הפיסוק העומד לרשותו שונה מן הצבא שעמד לרשות הסופר: הכלים הם כליו של הסגנון בשפה שהוא מתרגם אליה, ולא בשפה שהוא מתרגם ממנה.

והסגנון הוא עניין מכריע. ביצירות מופת הוא שנושא את עיקר המשמעות, הוא ולא סיפור המעשה, העלילה, שאותה אפשר לעתים קרובות לתמצת בקומץ משפטים. צרתו של המתרגם היא - ושמא מוטב לומר: אתגר מרתק ולא רק צרה - שעליו לנסות להחיות את רוח ההכרעות הסגנוניות של הסופר באמצעות הכרעות מתוך האפשרויות הקיימות בארסנל הכלים של שפתו שלו.

לכן, תרגום נאמן בוודאי אינו תרגום מילולי, לא במישור של בחירת המלים והביטויים ולא במישור של מבנה המשפט. ועם זאת איני סבורה שעל המתרגם לשאוף לתרגם את היצירה שלפניו כמו שהיה המחבר כותב אותה, כביכול, אילו כתב אותה בלשונו. כי אין מצב כזה: הסופר - אם אמן הוא, ובייחוד אם הוא אמן של סגנון - לא היה מסוגל לכתוב את יצירתו לא בלשונו של המתרגם, לא בארצו, ולעתים קרובות גם לא בזמנו.

את הריחוק והשוני הזה ראוי וחשוב בעיני למסור גם בתרגום. הדבר הזה אף עומד בראש מעייני מראשית דרכי כמתרגמת: בחרתי לעסוק בתרגום כדי להרחיב ואף לפרוץ את גבולות המרחב המצומצם שאני חיה בו, למעני ולמען האנשים החיים איתי במרחב הזה, מדשדשים בו, נבלעים בו, טובעים בו. ראיתי ועודני רואה בתרגום דרך יפה ומיוחדת במינה לפגישה עם עולמות השונים מעולמנו. ודווקא משום כך היה לי חשוב ללמוד לשמור על האחרות, על הזרות, ואף על המוזרות, לפעמים. להיות מודעת למהותה של אמנות התרגום כמקום של פגישה, פגישה לא רק עם רגישויות אישיות אחרות, כי אם גם עם רגישויות חברתיות ותרבותיות אחרות, עם הקשר כולל שונה. שמתי לי למטרה להשתדל כמיטב יכולתי לא להפוך את התרגום ממקום של פגישה למקום של הטמעה, ומאחר שלא דבר קל הוא, לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא.

את הפגישה הזאת עם הזר והאחר אני מחפשת גם אצל מתרגמים אחרים, הסבורים כמוני שבשום אופן אין לתרגם יצירה של דוסטויבסקי, למשל, או של וירג'יניה וולף, כאילו נכתבה בישראל ובעברית, שהרי לא זה ולא זו לא היו כותבים את ספריהם בעריה ובמושביה ובקיבוציה של ישראל של היום.

*

בעניינה של וירג'יניה וולף התנהל בשעתו ויכוח בעיתונות הישראלית. אחת המבקרות גרסה שטעה התרגום העברי שקרא למרת דאלווי מרת דאלווי ולא גברת דאלווי. אילו היתה וירג'יניה וולף כותבת את ספרה בעברית בוודאי היתה כותבת גברת, כי מי אצלנו אומר "מרת"? אבל אז - טענתי כנגדה ועודני טוענת כיום - בוודאי גם לא היתה קוראת לה דאלווי, אלא אולי גברת שפירא, למשל.

הצרה היא, ואולי לאו דווקא צרה, שמרת וולף לא כתבה ומעולם לא היתה כותבת שום ספר לא על גברת שפירא ולא על גברת מזרחי (ואין הדבר גורע, כמובן, מאומה מכבודן של שתי אלה). למה שלא תרגיש אפוא קוראת התרגום העברי שהספר נכתב על אשה שחווה, מרגישה וחושבת בסביבה חברתית ותרבותית שונה לחלוטין מזאת שלה, ולא על אחת ממכרותיה?

יש אפוא לשמר הרבה מן הזרות והריחוק. עם זאת, יש גם להיזהר שלא להרחיק את היצירה מהקורא עד כדי כך שהיא תנעל את שעריה בפניו. וגם העניין הזה לא פשוט כלל. זה עניין של מינון, עניין של המידה הנכונה. אבל מהי המידה הנכונה? קל יותר לדעת למצוא אותה כשמתרגמים יצירות שנכתבו סמוך לימינו או בימינו ממש, ובתרבויות קרובות, מוכרות לנו. קשה מאוד למצוא אותה ביצירות שנכתבו הרחק-הרחק, הן במקומות רחוקים והן בזמנים רחוקים. ובין כך ובין כך ככל שהיצירה עשירה יותר, ככל שהסגנון בה מרכזי יותר ונושא עמו משמעויות רבות יותר, כן יקשה יותר על המתרגם לספק את הצורך למצוא ולהמציא בשפתו מקבילות לגוונים הלשוניים והסגנוניים שמייחדים את המקור, ועם זאת לשמור על אותה מידה נכונה, כדי שהקוראים יבינו את מה שהם קוראים; ככל שהיצירה היא מעשה אמנות גדול יותר, כן יקשה יותר על המתרגם למצוא איזה שביל זהב, איזו דרך מלך, כי האמנות כשהיא בגדולתה הלוא חותרת לסטות דווקא משביל הזהב, להפוך עורף לדרך המלך.

ביצירות ספרות גדולות באמת, המתרגם לעברית טועם על כל צעד ושעל את מקצת טעמה של מלאכתו של סיזיפוס: הוא מנסה לתרגם במדויק, להגביה, להנמיך, להתגהץ ולהתפייט בלשון מליצית, להפשיל שרוולים ולהעיז ולהסתכן בשימוש בשפה המדוברת, בסלנג, ומוצא את עצמו גורר עמו אל הטקסט אסוציאציות שלא לעניין, מהתרבות העברית העתיקה, למשל, או מהווי החיים הישראלי המודרני; או להפך, מגלה שהוא גורר עמו את הטקסט לשום מקום, לניסוחים עקרים, מאולצים, מלאכותיים. הוא בונה משפט רהוט ותקין, ולבו נצבט מן הידיעה שהוא בוגד בסופר, אמן מרדן, שבחר דווקא לצפצף על הרהיטות והתקינות. הוא אוזר עוז ומצפצף גם הוא על הרהיטות והתקינות והנה יוצא לו סתם משפט עילג, לא אמנות ולא נעליים. כי כל שפה, וגם כל שיבוש של השפה לצורך קריאת תיגר, שבירת מוסכמות ודפוסים שגורים, מתקיימים, נוצרים ומומצאים בתוך הקשר סביבתי - אנושי, חברתי, תרבותי, וההקשר הזה משתנה במידה גדולה או קטנה ממקום למקום ומזמן לזמן.

אבל גם אם נניח לאמנים הגדולים ובייחוד למחדשים ולמהפכנים שבהם - למשימה הבלתי-אפשרית לתרגם לעברית את "Finnegans Wake" מאת ג'יימס ג'ויס, למשל - גם אז נמצא שהתרבות הישראלית של ימינו לא נוטה לנו חסד. רוב דוברי העברית היום אינם שולטים ברבדיה במידה שמאפשרת למתרגם - גם אם הוא עצמו בקי בהם, ואין זה דבר מובן מאליו כלל - לחוש בנוח בשעה שהוא מבקש ללהטט בהם. שימוש בלשון המקרא או בלשון חכמים לצורך ארכאיות מכוונת עלול להחטיא את הרגישות הלשונית (ואולי הקהות הלשונית) בישראל של היום, או לא להיות מובן כלל. שימוש בשפה פשוטה, נכונה ומדויקת בתכלית, מתוך כבוד לפשטות (לא לעילגות דווקא) שבמקור, עלול להתקבל בזלזול, כאילו אין מקומו בספרות "יפה". שיבוש מכוון של התחביר, או סרבול שלו, הקולעים לכוונת המקור ונעשים מתוך בקיאות גמורה בדקויות התחביר העברי ובאפשרויותיו עלולים להפוך את הכתוב לסתום. וכנגד זה, עילגויות שלא מדעת, חקיינות בורה של תחבירים של לשונות אחרות, שימוש אוטומטי בדפוסיהן ובביטוייהן ובמנגינותיהן, עיטור התרגום במליצות שחוקות, יעשו דווקא את העבודה: הטקסט יהיה קריא ויתחבב על רבים.

זה מצבה של העברית היום, זה מצב הוראת הכתיבה והקריאה והבנת הנקרא בבתי הספר, זה מצב הכתיבה בעיתונות והשימוש בשפה באמצעי התקשורת האחרים. בוקה ומבוקה ומבולקה, בלגן, פדיחות, רישול, רשלנות ובורות גם יחד. נסחפתי? לא הרבה, כי באמת ובתמים זה מה שרואות וקוראות עיני, החל בניסוחים של פקידי הרשויות למיניהן, גם אם הם בוגרי אוניברסיטאות, וכלה ברבים מהתרגומים של יצירות ספרות ועיון. אכן, עוד קמים לנו מזמן לזמן מתרגמים אמנים - במיוחד שמתי לב למתרגמים צעירים מגרמנית ומצרפתית - אבל בינתיים נראה שאין בכוחם לעצור את הסחף הזה.*

אילנה המרמן היא עורכת בהוצאת עם עובד

**** איסאק באבל, "חיל פרשים ועוד סיפורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, בית הוצאה כתר. הסיפורים תורגמו בידי נילי מירסקי, שהרשימה הזאת מוקדשת לה כמחוות הוקרה לפועלה הנפלא באמנות התרגום.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ