בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמיר אורן | דיין, לא בן-גוריון

תגובות

וזה מניין הקולות של רשימת "עצמאות" בבחירות לכנסת: 4,887, שהם 0.2%, רק קצת יותר מ"הארגון הארצי להגנת הדייר", אך כפליים מרשימת "הס מס". אין זו תחזית לבחירות הבאות, אלא תוצאת הבחירות לכנסת ה-11, בשנת 1984. אז היתה ה"עצמאות" תפוסה. עכשיו, אם יועציו המשפטיים של אהוד ברק, ראש "ישראל אחת" ב-1999, עשו את מלאכתם נאמנה, השם פנוי להובלה.

עד אתמול השתעשע ברק בתקווה לחקות את מסלולו הנופל-וקם של יצחק רבין: ראש ממשלה, שבע שנים רזות, שר ביטחון ולבסוף שוב ראש ממשלה וגם שר ביטחון. כמעט שבע שנים לאחר תבוסתו מול אריאל שרון אכן חזר ברק בתפקיד שר הביטחון. עוד צעד אחד, והוא בשנית ראש הממשלה.

למימוש החלום, שהלך והתרחק ממנו, נחוצות נסיבות בל-ייאמנו. למשל, אם סיעתו תהיה לשון מאזניים בין שתי סיעות גדולות שיסרבו לוותר הדדית על הראשות, או אם ברק יהיה למספר 2 של בנימין נתניהו בליכוד ומומלצו ליורשו (נתניהו יסכים, מפלגתו - לא). את אגדת רבין בעור ברק מותר לגנוז.

כתחליף לרבין שלף ברק שלושה תקדימים תמוהים - שרון, דוד בן-גוריון ושמעון פרס. שרון, מן הסתם, בפרישה מהליכוד והקמת קדימה; נשכחה פרישתו הקודמת והקמת שלומציון, שהושיבה בכנסת רק את שרון עצמו ועוד יצחק יצחקי. בן-גוריון, שפרש ממפא"י והקים את רפ"י, סירב לחזור אתה למפלגת העבודה ונשאר בשוליים עם הרשימה הממלכתית. פרס היה עם בן-גוריון ברפ"י ולאחר 40 שנה חבר לשרון בקדימה. מה למקרים אלה ולהצדקת המהלך של ברק? בן-גוריון, אף שהתפייס בשנותיו האחרונות עם שנוא-נפשו מנחם בגין, לנוכח יריבם המשותף לוי אשכול, לא היה מסכים להצטרף אל בגין ולכהן כסגנו.

אילו התאמץ, היה ברק יכול להזכיר גם את דוד לוי (מהליכוד ל"גשר") ועמיר פרץ (ל"עם אחד" ובחזרה); אבל הדגם האמיתי שלו היה ועודנו משה דיין. רמטכ"ל רב-קסם ופוליטי, בן חסותו של המנהיג הביטחוני (אצל דיין - בן גוריון, אצל ברק - רבין), צעיר שעורר ציפיות שהיו לאפר של אכזבות. דיין, ממקימי רפ"י, אם גם ללא חשק, ייסד לקראת סוף חייו את תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, וכמו שרון בשלומציון אסף קולות רק לשני חברי כנסת.

אלא שאסונו של דיין לא היה פוליטי. הוא היה מדיני וביטחוני. שר הביטחון של אשכול ושל גולדה מאיר נקט לא אחת - אם כי לא תמיד - עמדות מתקדמות, בלי להעז להילחם עליהן במחיר כיסאו. התוצאה היתה מלחמת יום הכיפורים, שעליה ביקש דיין לכפר בנטישת המערך עם אותו כיסא ובהצטרפות לממשלת בגין. בהשגת השלום עם מצרים סייע. אחר כך, בשיחות האוטונומיה, הפנה לו בגין עורף ודחק אותו להתפטרות.

ברק התנדב לשמש שר הביטחון של שרון, אך נבלם; כיהן בתפקיד זה אצל אהוד אולמרט ואיגף את קדימה מימין בתפקיד שר הביטחון של נתניהו. תרומתו להתקדמות לשלום, בשנים האחרונות, אפסית; נתניהו דישדש וברק היה רק חרב להשכיר, מנהיג מדומה ללא מונהגים, חוץ משני המתחרים על ראשות הקרן הקיימת לישראל - מכאן ה"עץ" שבעצמאות.

ברק לא ויתר אתמול על ראשות מפלגה גדולה, שאותה עזר להקטין. בוחריו ויתרו עליו כשמאסו בתחבולותיו. בתולדות הפוליטיקה הישראלית ייזכר לשלילה, מתחת לדיין. בן-גוריון הוא לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו