פאקרס וסטילרס. שתי קבוצות, שתי ערים, אלף סיפורים. וסופרבול אחד - כללי - הארץ

פאקרס וסטילרס. שתי קבוצות, שתי ערים, אלף סיפורים. וסופרבול אחד

הלילה יתקיים בדאלאס אירוע השיא השנתי של הספורט האמריקאי: הסופרבול. בכל שנה מטרחנים את הקוראים בעברית בסיפורים על נתוני רייטינג, על מופע ההיפ-הופ במחצית ועל התחרות בין פפסי לקוקה קולה. בכל אופן, נמאס מזה. במקום זה, הנה כתבה על שתי קבוצות פוטבול מעולות, הפיטסבורג סטילרז והגרין ביי פקרס, שמתמודדות על התואר אלופת העולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בדיוק לפני שנה נשבר שיא מיתולוגי בתרבות האמריקאית, כזה שהחזיק מעמד מאז שנת 83' - 105,970,000, מספר הצופים שחזו בפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה "מאש". מי שניפצו את השיא - והעמידו אותו על 106,500,000 צופים - היו דרו בריז ופייטון מאנינג, שני הסופרסטארים (והקוורטרבקים) של ניו אורלינס סיינטס ואינדיאנפוליס סיינטס, בהתאמה, שהתמודדו לפני שנה בסופרבול. ביום ראשון בדאלאס ייערך דו-קרב בין שני קוורטרבקים לא פחות מרתקים ובוודאי שבין קבוצות יותר אהודות. פיטסבורג סטילרס וגרין ביי פאקרס, שניים מהמועדונים הוותיקים והמצליחים בתולדות הספורט האמריקאי.

פיטסבורג וגרין ביי אינן רק מייצגות מצוינות ספורטיבית אלא בעיקר חיבור חזק ומיוחד בין קהילה לקבוצה. בעוד פיטסבורג היא עיר צווארון כחול במערב פנסילבניה, גרין ביי היא יצרנית חלב ועיר קטנטנה שאלמלא הפאקרס לא היתה מוכרת מחוץ לגבולות וויסקונסין, העלומה כשלעצמה.

אבל ביום ראשון (1:30 שעון ישראל, שידור ישיר בספורט 5) הפאקרס והסטילרס יהיו שותפים למשחק הגדול בתולדות הספורט האמריקאי, ודאי מבחינה כלכלית ומהיבט הרייטינג הטלוויזיוני. הסופרבול הוא יום חג לכל דבר באמריקה. חג חילוני עם סממנים דתיים (הזדהות עם קבוצה, התכנסות משפחה וחברים, אוכל בלי סוף וכו'). אך כמו כל חג זקוק הסופרבול לסיפורי עבר ואתוס. ספק אם יש שתי קבוצות בכל אמריקה שמספקות סיפור טוב יותר מפיטסבורג וגרין ביי.

גרין ביי פאקרס ופיטסבורג סטילרס הוקמו בעלות של 3,000 דולר בלבד. ביחד.

ב-1919 קיבל ארל "קרלי" למבו, עובד במפעל לאריזת בשר, 500 דולר מבעל הבית למטרת רכישת ביגוד וציוד לקבוצת פוטבול שלמבו רצה להקים. בתמורה, נאלץ לקרוא לקבוצה "האורזים" (Packers). הסטילרס, או בשמם המקורי הפיירטס, הוקמו בפיטסבורג 13 שנה לאחר מכן כאשר ארט רוני, איש עסקים כושל למדי ומכור להימורים, הרוויח 2,500 דולר במירוצי סוסים. כספי הזכייה של אותו יום הופנו מיד לרכישת זיכיון לקבוצת פוטבול מקצוענית. "זו היתה מתנת יום הולדת לבן שלי, דן, שהיה בדיוק בן שנה", הסביר ארט שהתקשה מאוד לממן את קבוצה בשנותיה הראשונות אך ב-1936 שוב עשה מכה בהימורי סוסים - 135 אלף דולר - שמרביתה הושקעו בקבוצה.

כשרוני החל לפתח את הקבוצה שלו במערב פנסילבניה, גרין ביי פאקרס כבר היתה מותג בפוטבול בפרט ובספורט האמריקאי בכלל. למרות שייצגו עיר ספר קטנטנה וזניחה שאיכלסה כ-30 אלף איש בוויסקונסין, הצליחו הפאקרס לזכות בשלוש אליפויות NFL (ליגת הפוטבול האמריקאית) רצופות בשלוש עונותיהם הראשונות וארבע שנים לאחר מכן לחולל מהפכה בפוטבול כשהיו לקבוצה הראשונה שזורקת את הכדור יותר מכפי שהיא רצה איתו. הסגנון החדשני והאטרקטיבי - בנוסף לשש האליפויות בתוך 15 שנים - העניקו לגרין ביי את הכינוי שמזוהה אתה עד היום: Titletown USA (בתרגום מילולי: עיר התארים).

ובעוד הפאקרס אוגרים תארים בעיר האליפויות, העפילו הסטילרס לפלייאוף בודד ב-39 שנותיהם הראשונות. עליבות מקצועית כה קיצונית לכאורה היתה אמורה להיתרגם לציבור אוהדים מדולדל ואפתי, אך פנסילבניה היא מדינת פוטבול, משחק המייצג ערכים של עבודת צוות קשה ואגרסיביות, ואלו בדיוק המאפיינים התואמים את פיטסבורג - עיר תעשייתית וענייה יחסית שמרבית תושביה גדלו במשפחות של כורי פחם ופועלי תעשיית פלדה. אוהדי הסטילרס העריכו את החיבור של השחקנים לעיר ואת העבודה הקשה שהשקיעו. הם הבינו שמרביתם בינוניים פשוט משום שהבעלים רוני אינו עשיר דיו כדי למשוך כוכבי-על לפיטסבורג. בניגוד כמעט לכל בעלי הקבוצות ב-NFL רוני לא היה טייקון משום סוג - הפיטסבורג סטילרס היו העסק העיקרי שלו - והוא נותר נאמן לעיר ולאוהדים למרות שיכול היה להתעשר בגדול אם היה מוכר את קבוצתו למשקיעים שהציעו לו בשנות ה-50 וה-60 עשרות מיליוני דולרים (שהיום שקולים למאות מיליונים) תמורת הסטילרס - מה שהיה כרוך בהעתקתה לעיר אחרת.

גם הפאקרס לא היו בבעלות שום טייקון. המייסד למבו היה, כאמור, עובד פשוט במפעל לאריזת בשר. הצטיינותו כמאמן ובעיקר החזון והאופן שבהם הנהיג את הפאקרס הביאו לכך שהאצטדיון שנבנה בגרין ביי ב-57' נקרא על שמו עד היום - למבו פילד. אך הם לא שינו את העובדה שהפאקרס המשיכו לשחק בעיר קטנה, ובעיקר, חלשה כלכלית.

כתוצאה מכך עשרות משקיעים התדפקו על שערי המועדון והציעו עבורו סכומי ענק, כשגם במקרה הזה המחיר היה מעבר לעיר אחרת, כזאת שתוכל לתרגם את ההצלחה המקצועית לעוצמה כלכלית. אלא שמועצת העיר גרין ביי קיבלה החלטה עקרונית: אם תפעול קבוצת הפוטבול שלנו אינו עסק משתלם עבור בעלים יחיד, נעשה זאת כקולקטיב. לכן כל תושב גרין ביי הוא גם בעל מניה בפאקרס. במשך שנים אף נאלצו התושבים לשלם מסים מוגדלים מבלי לזכות בתמורה בדבר, למעט תעודת הערכה. אפילו כרטיסים למשחקים ביתיים הם לא קיבלו משום שרשימת הממתינים לרכישת מנוי עונתי למשחקי הפקארס חצתה את ה-70 אלף איש. כדי להבין את גודל הפופולריות: בלמבו פילד יש 73 אלף כיסאות ישיבה ובעיר גרין ביי כולה חיים לא יותר ממאה אלף איש.

אך מי שהפך את הפאקרס לקבוצה אהובה ונערצת בכל רחבי אמריקה לא היה קרלי למבו או מי מהשחקנים והמאמנים שזכו בשש האליפויות הראשונות. ב-59' התמנה למשרת מאמן גרין ביי עוזר מאמן הניו יורק ג'איינטס, וינס לומברדי שמו. לומברדי היה בן 45 ואלמוני מוחלט עבור חובבי הפוטבול. הוא קיבל את הפאקרס לאחר 15 שנים נטולות אליפות וכשהקבוצה מדורגת במקום האחרון ב-NFL עם מאזן של ניצחון אחד ועשרה הפסדים, הגרוע בתולדות המועדון. לאחר שהגיע, התייחס לשחקניו כמו רס"ר משמעת ואבא אוהב. הוא העביד אותם בפרך באימוני כושר ותיכנן עבורם תרגילים שאיפשרו להם למקסם את הכושר הגופני שרכשו כמו גם את כישרונם הטכני. בשנתו הראשונה סיימו הפאקרס במאזן 7-5 ולומברדי זכה בפרס "מאמן העונה". בשנתו השנייה גרין ביי כבר העפילה למשחק הגמר שבו הפסידה לפילדלפיה. "זו הפעם האחרונה שבה תפסידו משחק אליפות", הבטיח המאמן לשחקניו. בשבע השנים הבאות זכו הפאקרס בחמש אליפויות. לומברדי זכה לכינוי "האפיפיור של גרין ביי" ונודע בעקבות שורת ציטוטים אלמותים ביניהם: "ניצחון אינו הדבר הכי חשוב. הוא הדבר היחיד"; "תראו לי אדם שמפסיד תוך התנהגות אצילית ואני אראה לכם לוזר"; ו"שלמות אמנם לא ניתנת להשגה, אך אם נרדוף אחר השלמות נשיג מצוינות".

חלודה אמריקאית

בעוד ההצלחה העצומה של גרין ביי הגיעה לשיאה בשנות ה-60 נאלצה פיטסבורג להמתין עם התהילה שלה עד אמצע הסבנטיז. ה"לומברדי" של ארט רוני היה צ'אק נול, שמונה למאמן הסטילרס ב-69' והחל לבנות קבוצה של שחקנים צעירים ומוכשרים. מי שהנהיג אותו על הדשא היה קוורטרבק בלונדיני ומוזר בשם טרי ברדשואו. ברדשואו לא היה מהמוסרים המוכשרים ב-NFL וסגנונו לא היה יפה לעין, אך כושר מנהיגות ועצבים מברזל שאיפשרו לו להתעלות ברגעי הכרעה הביאו לסטילרס ארבע אליפויות בתוך שש שנים, כשלצדו מככבים שחקנים מיתיים כמו פרנקו האריס, לין סוואן, ג'ו גרין, ג'ק האם וג'ק לאמבארט. הכוכבים של פיטסבורג לא התנהגו ככאלה. כולם היו צנועים, קשוחים, ובעיקר אנשי עמל. אבל העובדה שהצליחו להמטיר ארבע אליפויות על עיר כל כך מדוכאת ועם רגשי נחיתות כה קשים הפכה אותם לאלים.

זו גם היתה שעתו הגדולה של הבעלים ארט רוני, שניהל את הסטילרס במשך 41 שנה מבלי לזכות במאום. ועדיין הוא התעקש לומר כי "הריגוש הכי גדול שלי הוא לא לנצח ביום ראשון, אלא להיות מסוגל לשלם את המשכורות ביום שני". רוני אולי לא היה איש עשיר בהשוואה לבעלי קבוצות ב-NFL אך השגשוג הכלכלי של הליגה איפשר לו לתמוך בעשרות מוסדות חינוך, דת ורווחה בעיר ועל ידי כך לחזק את הזהות בין הסטילרס לבין פיטסבורג ובין פוטבול לבין רווחה ודאגה לקהילה. כשמת לפני 22 שנה, בגיל 87, נאספו תוך ימים ספורים 371 אלף דולר, כולם מאוהדים, כדי לבנות פסל בדמותו מחוץ לאצטדיון הקבוצה. "ארט היה יותר חשוב לעיר הזאת מכל המושלים וראשי העיר שהיו כאן", נכתב בהספד של אוהדי הסטילרס.

מאז מותו המשיכו בנו דן ונכדו ארט (השני) לנהל את הקבוצה על פי אותם הערכים בדיוק: פוטבול קשוח ויסודי המדגיש בעיקר הגנה חזקה; תמיכה בקהילה; מתן אמון במאמנים ובאנשי ניהול לאורך שנים; מינוי מאמנים שצמחו במועדון בתור עוזרים. כשצ'ק נול האגדי פרש לאחר 23 עונות וארבע אליפויות ירש אותו עוזרו ביל קאוור, בן העיר שאימן את הקבוצה בין השנים 1992-2007. קאוור הפך לאהוב ונערץ לא פחות מקודמו למרות שזכה רק באליפות אחת ב-2005. בשלוש השנים האחרונות מאמן את הסטילרס עוזרו מייק טומלין, אפרו-אמריקאי שהיה בן 34 בלבד כשקיבל את התפקיד. מינויו של טומלין - חסר הניסיון כמאמן ראשי - לקבוצה מצליחה כמו הסטילרס גרר ביקורת חריפה נגד הבעלים, אך משפחת רוני לא התרגשה. התוצאה: כבר בשנתו השנייה הוליך המאמן האנרגטי את שחקניו לזכייה באליפות. ביום ראשון תהיה לו הזדמנות לזכות בפעם השנייה ובכך להפוך למאמן השחור המצליח בתולדות הספורט האמריקאי.

בשתי האליפויות האחרונות של הסטילרס מי שהנהיג אותם על המגרש היה הקוורטרבק הצעיר בן רות'ליסברגר. רות'ליסברגר, נצר למהגרים שווייצרים, מכונה "ביג בן" על שום גובהו (1.96 מ') ומשקלו (110 ק"ג). ביג בן מעולם לא היה קוורטרבק מרהיב בביצועיו. אבל כבר בשנתו השנייה בליגה, כשהוא בן 23 בלבד, הפך לקוורטרבק הצעיר אי פעם שזוכה בסופרבול. כמי שהנהיג את הסטילרס לאליפות ראשונה זה 26 שנה הפך רות'ליסברגר לאייקון בעיר. הוא החל לפרסם עשרות מוצרים ובמסעדות פיטסבורג ישנם אפילו המבורגרים שקרויים על שמו - ה"רות'ליסבורגר".

לפני שלוש שנים זכו רות'ליסברגר והסטילרס באליפות נוספת והיה ברור כי מתפתח כאן קוורטרבק מיוחד במינו; אמנם כזה שאולי לא זורק את הכדור יפה במיוחד או משלים סטטיסטיקות אישיות מרשימות, אך כמי שלעולם לא מתקפל תחת לחץ ותמיד מצליח איכשהו לסחוט את הניצחון בדקות האחרונות. ביג בן הפך ליורש הרשמי של טרי ברדשואו האגדי משנות ה-70 (שהיום, אגב, הוא פרשן טלוויזיה לא פחות אגדי).

ביי ביי גרין ביי

בגרין ביי, עשור קודם לכן, החל לעלות לגדולה קוורטרבק לא פחות לוחמני ובלתי טיפוסי. ברט פארב נולד וגדל בקילן מיסיסיפי, עיירה דרומית קטנה ונבערת. אביו היה המאמן שלו בתיכון אך לא נתן לו כמעט אף פעם לשחק כקוורטרבק פותח. פארב נאלץ לשחק במכללה קטנה, דרום מיסיסיפי, וגם לאחר שקיבל חוזה ב-NFL, באטלנטה פאלקונס החלשה, נזרק ממנה כעבור שנה בלבד.

פארב הגיע לגרין ביי ב-92' כקוורטרבק מחליף, אך כבר במשחקו השני עלה מהספסל והחל מהמשחק השלישי לא ירד יותר מהמגרש. הרצף של פארב במדי הפאקרס כלל 297 משחקים ב-16 עונות. לשם המחשה: ב-90 שנות NFL רק שישה קוורטרבקים שיחקו יותר ממאה משחקים רצופים. הרצף הבלתי-נתפס של פארב הושג תוך כדי הצטיינות על כר הדשא אך גם תוך כדי הקרבה קיצונית: בשל כל אותן פעמים שבהן התעקש לשחק פצוע, האיש היה מכור לאלכוהול ומשככי כאבים; אשתו חלתה בסרטן קשה; אביו מת מהתקף לב בגיל צעיר; אחיו ואחיה של אשתו נכנסו לכלא לזמן ממושך. ובכל אותו הזמן פארב לא ויתר על משחק. הוא הוליך את הפאקרס לשני סופרבולים רצופים ואליפות אחת (96'), הראשונה מאז תקופת וינס לומברדי. מבחינת תושבי גרין ביי, ברט פארב היה אלוהים.

זו היתה הסיבה להלם והזעם שפקדו את גרין ביי כשלפני שלוש שנים וחצי החליטה הנהלת הפאקרס לשחרר את פארב. הוא אמנם היה כבר בן 37 וחצי, גיל גריאטרי לקוורטרבק, אך זו לא היתה הסיבה העיקרית לשחרורו. פארב עיצבן את הקברניטים כשמדי קיץ, במשך כמה שנים טובות, היה נוהג להתלבט במשך זמן ממושך אם לפרוש ממשחק או לא. תמיד בסיום העונה היה מצהיר כי "ככל הנראה, זה הזמן להגיד שלום" ואז בסיום הפגרה משנה את דעתו, וחוזר חלילה. במקביל למסכת הקבועה, הכשירו הפאקרס מחליף מוכשר ביותר עבורו בדמות ארון רוג'רס. בקיץ 2007 התקבלה החלטה סופית: פארב יכול ללכת או להישאר. אך גם אם יחליט לשחק בגרין ביי, כבר לא יהיה הקוורטרבק הפותח. יותר מכפי שפארב נעלב, האוהדים נעלבו. הקוורטרבק החליט לעבור לניו יורק ג'טס (ולאחר מכן ליריבתה המרה של הפאקרס, המינסוטה וייקינגס) ואילו עשרות אלפי אוהדים איימו בהחרמה. אבל הפאקרס היו נחושים לתת לרוג'רס בן ה-24 את המושכות.

פרשת ר'

בפיטסבורג, באותו זמן, החל הקוורטרבק רות'ליסברגר לצבור צרות במישור האישי. בקיץ 2005 הוא נפצע באורח לא פשוט כשרכב על אופנוע כבד ברחובות העיר ללא קסדה. ראשו נחבט בשמשה הקדמית של ג'יפ שפגע בו, פרצופו התעוות, שיניו נשברו וכך גם הלסת. עדי ראייה במקום לא הצליחו לזהות את הדמות המפורסמת בעיר. מזלו היחיד של ביג בן, להוציא כמובן את העובדה שיצא ללא פגיעה חמורה, הוא שהתאונה התרחשה בפגרה. רות'ליסברגר חזר למגרש.

שנתיים לאחר מכן הצליח להסתבך בפרשייה עוד יותר עגומה. בזמן שבילה בטורניר גולף לסלבריטאים בלייק טאהו, קליפורניה, טענה עובדת מלון כי ביג בן תקף אותה מינית ותבעה ממנו 450 אלף דולר. לאחר חודשים ארוכים של מגעים בין פרקליטי שני הצדדים החליטה העובדת למשוך את התביעה. עד היום לא ברור מה הוא נתן לה בתמורה, אם בכלל. בקיץ האחרון המקרה חזר על עצמו באופן כמעט זהה - הפעם טענה סטודנטית בת 20 מג'ורג'יה כי ביג בן אנס אותה בחדר צדדי במועדון בזמן ששומרי הראש שלו צמודים לדלת מבחוץ ושומרים כי אף אחד לא יפריע במהלך האקט. רות'ליסברגר טען כי המין היה בהסכמה אך אט-אט החלו להצטבר עדויות שתמכו בגרסת הנערה. שוב, לאחר דין ודברים ממושך במיוחד בין הפרקליטים, הוחלט למשוך את התביעה בטענה כי "הנערה המותקפת בוחרת להימנע מהסיוט של חשיפה בבית המשפט ובתקשורת מול מדינה שלמה". לעולם לא נדע אם וכמה ביג בן שילם לה בעבור שתיקתה.

אלא שהפעם תושבי פיטסבורג לא שתקו ואפילו הקומישינר של הליגה החליט להשעות את רות'לסיברגר מארבעת המשחקים הראשונים של העונה. עונש חמור במיוחד בליגה שאורכת בסך הכל 16 משחקים. הפרשייה הנ"ל עלתה לרות'ליסברגר מיליונים רבים של דולרים - על רבע עונה ללא שכר, ובעיקר, ויתור על קמפיינים פרסומיים רבים. אך המחיר הכבד ביותר שנאלץ לשלם היה זה: עיר שלמה, שלמרות הערצתה לביג בן כשחקן, הפעילה לחץ על ההנהלה להיפטר ממנו. "אנחנו לא יכולים לעודד ספורטאי שהוא ספק-אנס פעמיים ומנהל אורח חיים כזה", נכתב במאמר מערכת, "הספורטאים בעיר הזאת, בעיקר בעיר הזאת, מהווים מודל לחיקוי עבור מיליוני אנשים ובעיקר ילדים".

דן רוני, הבעלים של הסטילרס (והשגריר המכהן של ארצות הברית באירלנד), התלבט בעניין ארוכות אך בסופו של דבר החליט להעניק הזדמנות נוספת לקוורטרבק שלו. "אצלנו בפיטסבורג לא בועטים באדם כשהוא על הרצפה אלא מגלים נאמנות". ביג בן, בתגובה, הצהיר כי הוא מחויב לשינוי בחייו. הוא התארס השנה, הקים קרן צדקה, מבקר בכנסייה מדי שבוע, והפך - לפחות לכאורה - לטיפוס לבבי ופתוח, גם כלפי חבריו לקבוצה אבל בעיקר מול נציגי התקשורת. הוא אפילו נבחר על ידי עיתונאי הפוטבול בפיטסבורג כ"שחקן הכי פתוח וסבלני עם עיתונאים", תואר שבו כמעט אף קוורטרבק לא זכה בעבר. מדובר, אחרי הכל, בכוכבי-על מורמים מעם שכולם רק רוצים להיות בקרבתם, ובוודאי במקרה של רות'ליסברגר שנחשב תמיד לטיפוס מרוחק ובלתי נחמד בעליל.

ועדיין, פיל שרידן, מבכירי פרשני הפוטבול בארצות הברית, כתב השבוע כי "אין שום דבר יפה בביג בן על המגרש ומחוצה לו. בעיקר מחוצה לו. ביחד עם מייקל ויק, הקוורטרבק של הפילדלפיה איגלס (שנאסר לשנתיים וחצי על ארגון קרבות כלבים, עינויים ורציחתם), משווק רות'ליסברגר כסיפור הגאולה היפה של השנה. באמצעות ניצחונות במשחקי פוטבול הם רוצים שאנשים ישכחו את עברם המחפיר".

ומנגד, ארון רוג'רס מנצח משחקי פוטבול ללא התנהגות מחפירה. הוא גם לא מתמכר למשככי כאבים כמו קודמו בתפקיד פארב. על הפנים שלו כמעט לא ניכרים סימני מאמץ או תשוקה. הוא בוהה בחבריו לקבוצה בעיני פודל עדינות ומוצא אותם באופן רגוע במיוחד פעם אחר פעם. רוג'רס הוא כיום אולי מוסר הפוטבול הטוב בעולם. לאף קוורטרבק ב-NFL, כולל פייטון מאנינג וטום בריידי, שני ענקים היסטוריים, אין נתונים סטטיסטיים כשלו. רוג'רס משלים הכי הרבה טאצ'דאונס ומסירות מדויקות בהשוואה לכמות המסירות. שלוש שנותיו הראשונות הן הטובות ביותר שהיו לקוורטרבק מתחיל בתולדות הליגה. טובות אפילו מאלו של ביג בן, שכזכור זכה באליפות כבר בשנתו השנייה. אך רוג'רס עדיין לא זכה בסופרבול. כבר 15 שנים שבגרין ביי לא זכו לראות את הגביע על שם מאמנם הדגול, וינס לומברדי.

קרוב ל-40 אלף אוהדים מלווים אותם השבוע למשחק הגדול בדאלאס, כמות זהה לזו שתלווה את הפיטסבורג סטילרס. אם היו כרטיסים להשגה ובמחירים סבירים - הזול ביותר עלה 600 דולר, הזול ביותר בשוק השחור עולה השבוע פי חמישה - אז היו מלווים את שתי הקבוצות מאות אלפים. אין כיום מותגי פוטבול אהובים יותר מהסטילרס והפאקרס. שווי השוק של הראשונים הוא מיליארד דולר, פי 400 אלף מהמחיר ששילם עליהם ארט רוני לפני 79 שנה. ואילו הפאקרס, שקרמו עוד וגידים לפני תשעה עשורים עבור השקעה של 500 דולר? להם אף פעם לא היה, וכנראה שגם לא יהיה, מחיר.*

הליגה העשירה בעולם

ה-NFL היא בחזקת מוטציה, או פלא. הפוטבול המקצועני אמנם משוחק רק בצפון אמריקה (גם בקנדה יש ליגה, יחסית קטנה) וכמות חובבי המשחק בעולם די זעומה, אך ה-NFL עדיין מצליחה להיות ליגת הספורט העשירה בעולם, בהפרש עצום. רק ממכירת זכויות שידור תתפח קופת הליגה בארבע השנים הקרובות ביותר מ-20 מיליארד דולר. ההכנסה השנתית של ה-NFL היא 8 מיליארד דולר, פי ארבעה מהצ'מפיונס ליג. השווי הממוצע של קבוצת NFL, ויש 32 כאלו, הוא מיליארד דולר. יש אולי שש קבוצות כדורגל בעולם ששוות יותר. והנתון המדהים מכולם: ב-NFL משוחקים 16 משחקים בלבד בעונה. בליגת הבייסבול, ליגה משגשגת בפני עצמה (6.8 מיליארד דולר הכנסות בשנה) משחקים 162 משחקים בעונה. ה-NBA (כדורסל) וה-NHL (הוקי קרח), שמכניסות מדי שנה 4 ו-3 מיליארד דולר בהתאמה, משחקים 82 משחקים בעונה. גם בכדורגל האירופי קבוצות צמרת מתמודדות כמעט 70 משחקים בעונה.

אז איך ה-NFL השיגה כזו דומיננטיות פיננסית? שם המשחק הוא רייטינג.

כמעט כל משחק ליגה ב-NFL הוא בעל משמעות ספורטיבית עצומה וזו אחת הסיבות לכך שהרייטינג במשחקי הפוטבול גבוה לעתים פי עשרה ועשרים מבמשחקי בייסבול, כדורסל והוקי. אורך משחק ממוצע הוא כשלוש שעות אך המשחק עצמו משוחק כ-11 דקות בלבד. בכל כמה שניות הוא נקטע - זה מבנהו האינהרנטי של המשחק - ולכן החלק הארי של השידור מוקדש לשידורים חוזרים ולעשרות רבות של פרסומות. הרייטינג העצום של המשחקים והעובדה שהוא פופולרי במיוחד בקרב גברים צעירים, גורמים לכך שמרבית הפרסומות נרכשות על ידי תעשיות הפיננסים, הרכב, ההיי-טק והמשקאות.

מחיר חצי דקת פרסום בסופרבול הקרוב יהיה כמעט 4 מיליון דולר. אבנר קופל, יו"ר מינהלת ליגת העל בכדורסל ואשף השיווק בספורט הישראלי, צריך למכור זכויות שידור לכמעט שלוש עונות שלמות כדי להגיע לסכום הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ