${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדות מנצנצת מפסטיבל ריקודי הבטן הבינלאומי באילת

המזרח התיכון בוער וסוער והן מחוללות. תמונות אילתיות מפסטיבל ריקודי הבטן הבינלאומי

תגובות

פעם, רק לפני כמה שבועות, לפני שהמזרח התיכון היה חדש, עמדו עשר פיינליסטיות על במה אחת באילת והמתינו בשפתיים ובשרירי בטן קפוצים. ואז השופטים הכריעו. נאטה מסנט פטרבורג, דקיקה מאוד, בהירה מאוד, בלונדינית מאוד - שום דבר שיזכיר את כוכבות המחול המצרי פיפי עבדו, נגואה פואד או מונה סעיד - היא הזוכה בתחרות תגלית הפסטיבל של פסטיבל אילת הבינלאומי לריקודי בטן 2011.

הרבה בנות חשבו שסי-אה הדרום-קוריאנית צריכה לזכות ולכן בחרו בה ל"חביבת הקהל". סי-אה היא אסייתית בתוך גוף מזרח-תיכוני. בפסטיבל יש הרבה כמותה. לצד נשים ישראליות שגדלו בבתים שבהם רקדו ריקודי בטן, או בבתים שבהם רקדו ריקודי עם, התייצבו בפסטיבל גם נשים שנולדו באוסטרליה, ביפן ובפינלנד. כל אחת מהן הגיעה יום אחד להארה. נגיד שההארה נראתה ככה: בתוך החזרי אור של פאייטים הופיעה אלת הקולנוע המצרי הגדולה והודיעה להן שמעכשיו הן שלה.

זה הפסטיבל השביעי במספר, והפעם השנייה שבה הוא מתקיים במלון קלאב הוטל אילת. המלון הלאס-וגאסי עוצב כמו ספינה גדולה במדבר. הבריכות משתכפלות, על הקרניזים שוחים דגי אקריליק, המעליות עושות בלופ בלופ, המלצרים הסודנים לבושים בבגדי מלחים ומעל הלובי מתנשא חרטום עץ. בתוך כל זה מסתובבות מאות נשים (וגם כמה גברים) מכל הגילים, כמעט כולן חשופות בטן, מבליטות ירכיים ושדיים בתוך חזיות וחצאיות צמודות בצבעי טורקיז, ורוד, ירוק, זהב או כסף, משמיעות קול רשרוש עדין שרק צעיף עם שובל מטבעות זהב יכול להשמיע. להסתובב סביבן במכנסיים וחולצה זה גרוע יותר מלהגיע בטרנינג לאירוע של מעריצי אלביס. זה עלבון לאלת הקולנוע המצרי הגדולה.

פנטזיה אוריינטליסטית

מארגנות הפסטיבל, הרקדניות אורית מפציר ויעל מואב, הן כל אחת בדרכה מוסד ישראלי לריקודי בטן. בפסטיבל הראשון הן התחילו עם 300 משתתפים. מאז משתתפים בפסטיבל בין 800 ל-900 איש, ויש בו סדנאות לריקודים הסעידי, השעבי והבלדי המצריים העממיים; לרקס שארקי הזוהר, המוכר מהקולנוע המצרי ומושפע מבלט קלאסי, מיוזיקל וקברט; לחאלידי ממדינות המפרץ; למחול הטורקי, המרוקאי והבוליוודי.

אורית מפציר גרה בסגולה עם בעלה ובנם הפעוט, מלמדת ומופיעה בישראל ובעולם. "למדתי מחול ותיאטרון מגיל צעיר אבל רק לפני כעשר שנים התחלתי ללמוד ריקודי בטן בתל אביב, עם גיחות לימודיות למצרים. התאהבתי בתור הזהב של שנות ה-40 ובקולנוע המצרי שהושפע מהקולנוע ההוליוודי. מאז ומתמיד אהבתי מיוזיקלס אמריקאיים ופנטזיה, אבל היה משהו בריקוד המזרחי שהדביק אותי. כאילו התגלגלה בי נשמה של רקדנית מצרית".

מאז הכל קרה מהר. ב-2006 היא הופיעה לראשונה ברוסיה ומאז סיירה בכל העולם. באפריל הקרוב תיסע להופיע בסין. "אני מניחה שזה שילוב של מזל, להט וחוש שיווקי. בניגוד לאמניות אחרות, שפחדו שיעתיקו את הצעדים שלהן, שמתי קליפים של הופעות באתר שלי והתגובות היו מיידיות. גם התלמידות שפגשתי במדינות זרות התחילו להגיע לפסטיבל אילת, וכך נוצר הרכב מרתק של משתתפות".

מפציר היא בתו של בוריס מפציר, אסיר ציון שהיה כלוא בריגה על מעורבותו ב"פרשת חטיפת המטוס" ב-70'. הוא כיהן, בין היתר, כראש הסוכנות היהודית ברוסיה והיום יוצר קולנוע ועובד ב"יד ושם" בפרויקט איסוף השמות. בתו, שמגדירה את עצמה "ציונית גאה", היא פיוז'ן מורכב של גאווה לאומית וחשדנות כלפי העולם הערבי, יחד עם אהבה עזה והזדהות עם תרבותו.

לפני כמה שנים הופיעה בשער העיתון המצרי "א-שרק אל אווסט" בשמלת זהב. "הכתבה היתה מפרגנת אבל הולידה גם הרבה תגובות שליליות בעיתונים ובבלוגים", היא אומרת. "אחת מהן טענה שאני גונבת להם את התרבות. מגיבה אחרת היתה הכוכבת האגדית דינה, שאמרה אמנם שהיא מברכת את הרקדנית, אבל לעולם לא תגיע לישראל".

המצרים ומדינתם עוברים טלטלה ענקית. את שמחה בשבילם?

"ממש לא. מי הם ה'בשבילם' האלה? המהפכה תיצור ריק גדול וממנו יעלו האחים המוסלמים. מי שאני אוהבת במצרים, אינטלקטואלים ואמנים, רק ייפגעו. כבר עכשיו הם נפגעים. יש לי מזל עצום שאני לא רקדנית בטן במצרים, שנתקלת בדחייה וזלזול ומופיעה בחוסר ברירה בספינות תיירים".

והמצרים העניים?

"שום מהפכה באזור לא עשתה טוב. הם מחליפים פסיכופת בפסיכופת ולא נשארים עם כלום בידיים. לעומת זאת, הקסם המזרחי, שהסוד שלו הוא האסקפיזם וחוסר הנגישות, עובר מדור לדור. מאות מיליונים ניזונים ממנו. אפילו אם לא תהיה להם לירה אחת הם ימצאו דרך לקולנוע, למצוא שם תקווה".

את יודעת מה כתבו על אוריינטליסטים כמוך.

"אני לא טיפוס מהפכני. אני חיה בבועה שבחרתי לחיות בה. הפנטזיה האוריינטליסטית יצרה מיומנויות אמנותיות מאוד גבוהות שאני מעריצה. אני גם באה מפוכחת. נגואה פואד היא פלסטינית שגורשה, פיפי עבדו נשואה לפלסטיני, מונה סעיד יוצאת בהצהרות נגד ישראל".

ובכל זאת, אלה האלילות שלך.

"כולן, אם תיפגשי איתן בבית קפה או בבית, יחבקו אותך. ילמדו אותך".

אז אחוות עמים או אחוות אמנים?

"אחווה ליוצרים. לאנשים שלפני שהם אוכלים ארוחת בוקר יהיו רעבים ליצור יופי ועומק בעולם".

יעל מואב, בת 49 ואם לשניים, היא דיאטנית קלינית. אל ריקודי הבטן הגיעה בעקבות דודתה, המזרחנית רחל מילשטיין, שהיתה רקדנית הבטן האשכנזייה הראשונה בארץ. בגיל 25 החלה ללמוד, בהמשך ללמד ולהופיע, וב-97' פתחה בירושלים את בית הספר "ערבסק". עד היום הכשיר המוסד עשרות מורות ורקדניות וכיום לומדות בו כ-300 תלמידות.

"20 אחוז מהתלמידות הן נשים חרדיות", אומרת מואב. "אלה נשים אחרי לידות רבות שבמשך שנים היו כלי שרת. תמיד מרגש אותי לראות אותן מתחברות לגוף". לבית הספר, היא מספרת, מגיעות גם נשים מזרחיות בנות 50-60 אחרי שנים שהכחישו את התרבות בבית. "בכל פעם שהאבא היה שם את פריד אל אטרש הן היו מתביישות כי רצו להיות צבריות. פתאום, בבית הספר, הן קיבלו לגיטימציה מחודשת".

מואב מסתכלת על מצרים בהערצה ובחשש. "אני מזדהה ומתרגשת מהעם הרעב שרוצה לקבל חלק מהעוגה, ובו בזמן מפחדת".

מפחדת ממה יקרה לריקוד הבטן במצרים?

"אם תוקם ממשלה חילונית ודמוקרטית הוא יפרח מחדש. אם האחים המוסלמים יתפסו את השלטון הוא יחטוף מכה אנושה".

מואב היא נינה של אחותה של רחל המשוררת. "מהסיפורים המשפחתיים עולה תמונה של אשה דומיננטית וקשה", היא צוחקת. "סבתא שלי, האחיינית שלה, היתה רקדנית ושחקנית. רחל לחצה עליה לוותר על המחול ולהגשים את עצמה כציונית. סבתי ויתרה, וכל השנים נטרה לרחל על הוויתור הזה".

אולי רחל המשוררת היתה כותבת אחרת אם היתה רוקדת ריקודי בטן.

"היא לא היתה רוקדת ריקודי בטן. יש טיפוסים שפשוט לא נועדו לרקוד".

תנועת הפומפייה

"מאמי, אני רואה אותך", אומר אסי חסקל לאשה מבוגרת שרוקדת בפינה רחוקה באולם שבו הוא מעביר את הסדנה שלו. "זה לא ידיים אלגנטי למעלה. זה 'תראו את הטפרים שלי, אני אשסע אתכם'. ככה הוא לא יבנה לך עוד קומה. ככה הוא לא יבנה לך אפילו מקלט. הנה, את צריכה ככה, 'תראו איזה מניקור עשיתי היום'".

חסקל, מעצב שמלות לרקדניות ולרקדני בטן, וגם רקדן ומורה, מלמד את משתתפות הסדנה קומבינציה של כמה צעדים חדשים. "תעשו ככה עם התחת. כן", הוא מסביר, "כאילו אתן מקלפות עם התחת תפוח אדמה בפומפייה. לא ככה, מאמי. ככה זה מג'ימיקס. אני מדבר איתך על פומפייה ידנית. עכשיו תעלו את התחת למעלה ותורידו למטה, כאילו אתן באות אל הבעל ועושות לו: 'מותק, תקנה לי אוטו חדש'. יופי. עכשיו נחבר לזה את 'שאבתם מים בששון'. עוד פעם, אחורה, 'בששון מים שאבתם'. עכשיו תקפיצו אגן כאילו חיברו אתכן לשקע מקולקל. יופי. בואו נעשה את הכל מהתחלה".

"סבא שלי היה משוגע על פריד אל אטרש ואבא שלי משוגע על מוזיקה מצרית", אומר אחר כך חסקל, שנולד למשפחה עיראקית ברמת השרון. "מגיל 12 התחלתי לעצב תלבושות מזרחיות. בהתחלה גנבתי מאמא שלי חזייה ורקמתי עליה פאייטים וחרוזים. אחר כך עיצבתי רעלה על פי תמונה של בדואית שמצאתי בעיתון ושהפכה לי את החיים. הסתכלתי על העיניים של הבדואית וראיתי את החיים הקשים שלה, את הילדים, את החלומות שלה. דרך התמונה הזאת התחלתי לחקור את התרבות שממנה באתי.

"אחרי שקרעתי את כל תמונות הפרעונים בכל האנציקלופדיות בספריות הציבוריות באזור רמת השרון, נסעתי בגיל 16 למצרים ונכנסתי להופעה של פיפי עבדו. באולם היו 60 נגני דרבוקות, משהו שלא שמעתי בחיים, ואז היא נכנסה לאולם. נהיה שקט מוחלט. היא עומדת לידי, האור עליה, וכל הנוצצים שלה על הפנים שלי כמו פצצת אטום. באותו רגע נפל לי הלב. אמרתי לעצמי: 'אסי, מעכשיו אתה רקדן'".

אמרת שרקדנית גדולה מתגלה רק אחת לכמה שנים. מה היא צריכה להיות כדי שתיחשב לגדולה?

"ריקוד בטן הוא ריקוד של רגשות. רקדנית חייבת שקו הא-ק-ג של הרגשות שלה אף פעם לא יהיה ישר. הוא צריך לזוז למעלה ולמטה. לכן רקדנית בטן גדולה צריכה להיות רעה, טובה, מסריחה, נקייה, מבשלת, עצלנית, עצבנית, רגועה, עצובה, שמחה. צריך שיהיה בה הכל".

נסו קומבינציה של חסקל בבית: עמדו מול המראה. עשו בטטה בפומפייה ידנית + מותק תקנה לי אוטו + חתיכות דקות של תפוח אדמה במג'ימיקס + שאבתם מים בששון + שקע מקולקל + ציצי לצדדים ולמעלה + כפרה תביא את הוויזה + ידיים ידיים + ממעייני הישועה + מכונת כביסה + טוסיק לאחור + מאמי תבנה לי עוד קומה + שקע מחשמל עם גיצים + שאבתם מים בששון + עיניים רושפות, אבל גם נוגות, והרכנת ראש דרמטית. השתחוות. יצאתם מונה סעיד.

חמוקיים שמחים

בערב אחרי תחרות הכישרונות שבה זכתה נאטה הרוסייה, עלתה נאוורה מקזבלנקה על הבמה. לבושה כפתן כחול מבריק, מנופפת בשיער שחור מבהיק, מקפיצה את האגן, הכתפיים, השדיים והירכיים במהירות של מאית שנייה ויחד עם זאת משדרת נונשלנט, כאילו בו זמנית היתה יכולה לשחק קלפים, להפריד סיכה מראש סיכה ביריית אקדח, לקרוא את "אוריינטליזם" ולכתוב מאמר, בכתב רש"י, ולמכור גמל, ולחשב את הרווח לא כולל מס, ולהמשיך, בלי להתנשף.

אחרי הסדנה שלה, נאוורה מוצפת באהבה מישראליות שמבקשות להתחבק ולהצטלם איתה, פונות אליה בצרפתית ובמרוקאית.

"נולדתי בקזבלנקה ועזבתי אותה לטובת בריטניה בשנות ה-90, שם נישאתי ואחר כך התגרשתי מגבר בריטי", היא מספרת. "התחלתי לרקוד בגיל חמש או שש. גדלתי עם הריקוד, לא בהכרח למדתי לרקוד. רק כשיצאתי ממרוקו התחלתי לחקור את התרבות שממנה באתי.

"בשבילי, ריקוד הפולקלור המרוקאי קשור מאוד לשיתוף. השארקי, הריקוד של כוכבות הקולנוע המצרי, מתייחס יותר לרקדנית עצמה. היא הכוכבת ואליה מופנים הזרקורים. בפולקלור המרוקאי הרקדן מבקש: בוא אלי ורקוד איתי. יש לי חתיכת לחם, בוא תחלוק איתי. זה ריקוד שנרקד בגלבייה, לא עם צעיפי משי ופאייטים".

מהי בשבילך השתתפות בפסטיבל ישראלי?

"אני באה ממשפחה מוסלמית. בילדותי בקזבלנקה לא היה שום הבדל בין יהודים למוסלמים, שחיו אחד ליד השני והתיידדו ועבדו יחד. אחת החוויות החזקות ביותר בשבילי כאן, בישראל, היא להגיע מהגלות בבריטניה הקרה שבה אני חיה שנים ולפגוש נשים מהעיר שלי, מדברות בשפה שלי, שכנות שלי. אין שום מחיצות ביני לבינן. איתן אני מרגישה בבית".

בסדנת בוליווד, המורה איהלן מצרפת מדגים מהו אטיטיוד בוליוודי: לא הצלחתי להעביר לך את המסר? אז עכשיו אני ארקוד עם הראש. אתה ממשיך להיות אטום? אז ארקוד גם עם הגבה.

קלוד דדיה, שופט "רוקדים עם כוכבים" שמשתתף כשופט בפסטיבל בפעם השישית, אומר שהמימיקה היא חלק מהקסם של המחול המזרחי והבוליוודי. "יש המון טקסט שהמחול הזה משדר בתנועות", הוא מסביר. "טיזינג באגן לגבר האהוב; אצבע על האף כדי לבטא ביישנות; ידיים על הרקות שאומרות: 'אתה עושה לי כאב ראש'. אני קורא לזה שפת הסימנים. כל אחד יכול להתחבר אליה.

"תוסיפי לזה את הנפח של הגוף. הגוף מבטא את התנועה יותר טוב כשיש לרקדנית יותר בשר. אז נכון שיש את הזן החדש של הרזות שתוקפות את הבמה עם בטן שרירית ומלאת קוביות, כמו קובייה הונגרית, אבל אני מרגיש שזה יותר נכון עם נשים מלאות. המחול המזרחי הוא נחשי, מיני, מחול של פיתוי, ולכן אתה מבקש אשה בריאה, עם חיוך ויטמיני ולא חיוך שדוף, עם בטן מלאה מאוכל כי יש אוכל וזה נעים שיש אוכל, עם חמוקיים שמחים".

הזכרת נשים ממזרח אירופה. יש פה הרבה, וגם כמה מאסיה. מה מושך אותן לריקודי בטן?

"המזרח-אירופיות והאסייתיות באות אל המחול המזרחי כי הוא מבטא עוצמה נשית, התחברות לנשיות במצבה האמיתי. אני מסתובב פה ורואה נשים מעל גיל 60 עם חזייה וחצאית ובטן חשופה ואומר לעצמי: 'וואו, איזה אומץ'. השחרור, הפרגון, החום. יש בהן משהו מאוד מפתה לנשים ממדינות קרות, או ממושמעות, שהתחנכו על בלט קלאסי ולובשות שכבות על שכבות של בגדים".

שמלה בירושה

אלה קושניר עלתה על הבמה בערב השלישי לפסטיבל עם רעלה על הפנים וטס על הראש. במשך דקות ארוכות היא הזיזה את שרירי הבטן בכל דרך אפשרית, אבל לא את הטס. היא באה מאוקראינה והתחילה ללמוד ריקודי בטן לפני חמש שנים, במקביל ללימודי משפטים באוניברסיטת קייב.

"תמיד הרגשתי שאני חלק מהמזרח התיכון", היא אומרת. "עוד כשהייתי ילדה היתה לי משיכה לבגדים ותכשיטים נוצצים. כשביקרתי בלבנון ובמצרים הרגשתי בבית. הכל נראה לי מוכר. גם הטעם של החומוס.

"יום אחד החלטתי שאני צריכה לשפר את הכושר והלכתי לשיעור מחול מזרחי. פתאום נהייתי רקדנית בטן. ריקוד בטן הוא כמו החיים. כשאני מאוהבת אני מכניסה את זה לריקוד. כשאני עצובה, אני עצובה בריקוד. יש במחול המזרחי הרבה מאוד חופש. בניגוד לבלט קלאסי, זה ריקוד שאת רוקדת לבד, לא צריכה לחשוב ולהתחשב בבן זוג".

טומומי טובוקי מיפן רוקדת ריקודי בטן כבר שנתיים וחצי. עכשיו היא לומדת ערבית ותרבות מצרית באוניברסיטת קהיר. "היפנים קטנים, חלשים ולא אוכלים הרבה, ובשביל מחול מזרחי צריך הרבה כוח והרבה אנרגיה", היא אומרת. "אבל אני חושבת שיותר יפנים צריכים ללמוד מחול מזרחי. התרבות היפנית היא תרבות של בושה. לעומתה, המחול המזרחי הוא מחול של גאווה. אני יכולה להביע את דעתי דרך ריקוד הבטן. להצהיר שאני כאן, שיש לי נוכחות.

"הנשים היפניות סגורות מבחינה מינית, והן כולן משתדלות להיראות אותו הדבר. לעומת זאת, ריקוד בטן הוא ריקוד של הבדלים, של אינדיבידואליות, של 'תסתכלו עלי'. כשהתחלתי לרקוד הייתי מכוסה בבגדים, לא רציתי שיסתכלו עלי. היום אני יכולה להרגיש בנוח גם כשאני יותר חשופה. לפני שהתחלתי לרקוד הרגשתי כמו גבר. התעסקתי באמנות לחימה יפנית. עם חרבות. עכשיו אני יותר מינית, יותר נשית".

יש לך חבר?

"לא. היה אחד כשהתאמנתי באמנות לחימה עם חרבות".

כשגלית שמואלי מירושלים השתחררה לפני כמה שנים מהצבא היא היתה, לדבריה, "הפוכה לגמרי". "עבדתי בסופר ולא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי", היא מספרת, "אבל אז שמעתי על בית הספר לריקודי בטן של יעל מואב והחלטתי להצטרף. כל החיים שלי השתנו. גיליתי מה אני אוהבת ומה עושה אותי שמחה".

לפסטיבל היא לקחה איתה את חברה שלה, דיאנה בונדרס, דובשנית ביישנית לבושה בשמלה מפוספסת בפסי זהב ושחור מבריקים עם פאייטים מרשרשים. שמואלי אומרת שרקדניות כוכבות לובשות שמלה, שמחירה יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים, לא יותר מפעמיים או שלוש. אז הן מעבירות אותה הלאה, אל התלמידות או המעריצות.

"בואי", היא לוקחת אותי לאולם של מעצבי התלבושות, עם דוכנים גדולים של שמלות וחזיות וחצאיות וצעיפים ומניקור ובייביליס לגלים בשיער ומקלות מוזהבים ומוכספים לריקוד עם מקל, עד שאנחנו מגיעות לדוכן של סאמר עבד אל-עיד ממזרח ירושלים. סאמר הוא מעצב ידוע. שמואלי אומרת שהוא רק מסתכל עלייך ויודע בדיוק מה את צריכה.

ניסיון להרים את אחת התלבושות שלו, חזייה אדומה וחצאית אדומה עם פיתוחים מוזהבים ופאייטים, מגלה שלמתכות יש לא רק מחיר אלא גם משקל. סאמר אומר שהתלבושות הכבדות שלו שוקלות בסביבות שניים וחצי קילו. לבחורות קטנות הוא מכין שמלות עם פחות פאייטים.

חזיון התלבושות של האלה הגדולה מהקולנוע המצרי מתגלה במלוא עוצמתו בערב האחרון: כל המורים עלו על הבמה לריקוד מסכם, כל אחד והתלבושת האהובה עליו. לרגע זה נראה כאילו הקרקס ברח מהעיר, כמו התפוצצות של צבע על הרשתית. לולי מצרפת בשמלה ובחזייה לבנה נוצצת עם פסי ורוד וטורקיז; סרקאן טוטאר הטורקי בגלבייה בצבע תכלת; נאוורה בשמלת בטן ירוקה. אם יש צדק בעולם, הוא כנראה נמצא בכאוס הזה.

* * *

בבוקר שאחרי, כמה שעות לפני שמלכות המזרח הורידו את החליפה וחזרו לחיים אחרים, עמדה אורית מפציר על במה גדולה בלובי של המלון והדגימה לתלמידות איך לפתל את הגו מלמעלה למעטה בתנועה רכה, "אבל בחן, כאילו אתן מרחפות, כאילו אתן פרפר". מפציר, כמו בתולת ים גדולה, עיגלה את הגו, כופפה והרימה אותו כאילו היה גל, ומולה התרוממו גלי גו של עשרות נשים, עולים ויורדים עם גלי המוזיקה של תור הזהב המצרי. "תראי אותן, ממש אגם הברבורות", אמר יובל טבול הצלם.

בשביל אחד מאנשי הסאונד של האירוע, דומיננטיות הברבורות הגדישה את הסאה. באותו בוקר אחרון לפסטיבל הוא לבש טי-שירט שעליה נכתב "נשים: אי אפשר איתן, אבל כבשים לא יודעות לבשל". מן הסתם, כשעמד מול הראי, חשב לעצמו כמה זה מצחיק. והראי, ברוב אטימותו, לא שיקף את האמת. שהטי-שירט הזאת ישנה מאוד, ישנה כמו הפחד שלובש אותה, ישנה כל כך עד שכנראה הדפיסו אותה יחד עם העלה של אדם הראשון.

אבל בינתיים, בלובי, אגם הברבורות ממשיך לעשות סיבוב עם האגן, ועוד סיבוב סביב הסיבוב, והשרירים עושים פעולה לא לאומית, לא מגדרית, לא גילית. הם פשוט מתייחסים למשא מדומיין, פיזי או רגשי, הודפים אותו או יונקים אותו פנימה. שרירים, אבל אי אפשר להפריד אותם מכל הסיפורים האחרים שאנחנו מספרים לעצמנו.*

הדרך מהכפר

שרירי בטן נעים מעלה ומטה. זאת התנועה היחידה שיכלו חייליו של נפוליאון לראות כשהגיעו למצרים בסוף המאה ה-18 ונתקלו ברקדניות רחוב. התנועה, יחד עם האיפור הכבד של הרקדניות (צועניות בעיקר), דחתה ומשכה את החיילים הצרפתים. הם קראו לזה "ריקוד בטן", והמונח הופץ במערב והתקבע.

למעשה, המחול מזרחי הוא מאגר עצום של מחולות עממיים ואמנותיים; כאלה שמקורם במדינות בצפון אפריקה, המזרח התיכון והמפרץ; מחולות שהושפעו מריקודי חמולות ושבטים ומריקודים הודיים וצועניים, וכאלה שהושפעו מהוליווד, מהבלט הקלאסי, ממיוזיקל וקברט.

רקס בלדי, הריקוד העממי, מקורו באזורי הכפר של מצרים. זה ריקוד מאולתר שהועבר מדור לדור ולא הצריך הכשרה. הוא נרקד באירועים חגיגיים, בגלימה ומטפחת, מתפתח מדיאלוג בין כלי הנגינה, בדרך כלל דרבוקה וחליל, לבין הרקדנית או הרקדן. הבלדי עבר תהליך של אורבניזציה: צעירות שעזבו את הכפרים והגיעו לערים רקדו אותו ברחוב וקיבצו נדבות. חלק מהמטבעות נתפרו על צעיפים שנקשרו לאגן או לראש. רקדנית נחשבה לפופולרית ככל שהיו לה מטבעות רבים יותר על הצעיף.

רקס שרקי (ריקוד מזרחי), התפתח מהפולקלור והפך למחול אמנותי. הוא הוצג במועדונים, הושפע מהמחול שהביאו הכובשים מאירופה ואחר כך, עם התפתחותה של תעשיית הסרטים המצרית, גם מהוליווד. המערב, עם מועדוני הקברט והמיוזיקלס, השפיע גם על תפיסת החלל ועיצוב התלבושות: הרקדנית ניצלה חלל גדול יותר, קיימה דיאלוג עם תזמורת גדולה ולבשה תלבושות במה נוצצות.

וישנם עוד שלל סגנונות של מחול מזרחי: הריקוד החליג'י, שמקורו מארצות המפרץ, נרקד בגלבייה ואין בו עבודת בטן, אלא תנועות ידיים, ראש ושיער; ריקוד עממי מרוקאי; מחול צועני שמקורו בהודו; מחול טורקי; ועוד.

למרות שהצמיח דורות של כוכבות קולנוע ובמה, היחס למחול המזרחי במצרים אמביוולנטי. בתחילת שנות ה-50 הוא הוגבל בידי השלטונות, ומשנות ה-90, בשל התחזקות האיסלאם, יש ירידה משמעותית בפופולריות שלו. אבל המחול המזרחי מצליח במקומות אחרים. הקולוניאליזם התענג עליו כבר לפני יותר ממאה שנה (הסופרת קולט והמרגלת מאטה הארי הציגו גרסאות משלהן לקהל אירופי נלהב). בשנות ה-70 הוא הגיע גם לאוסטרליה ולארצות הברית, ובעשור האחרון הפך למקובל גם בסין ויפן. מסייעים לו הגלובליזציה והפמיניזם, המציגים אותו כדרך להעצמה נשית או כאמצעי לחיזוק הכושר.



מנוחה בין סדנאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#