שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניו יורק טיימס
צ'רלס מקגראת
ניו יורק טיימס
צ'רלס מקגראת

חלקת הקבר כבר נבחרה ונקנתה: הריבוע הסמוך לזה של מרילין מונרו, בפארק ווסטווד בלוס אנג'לס. אבל עד שיגיע הרגע, יו הפנר, שיחגוג 85 באפריל, חי בימים אלה כמו מטופל סיעודי או חולה עצבים מפונק במיוחד: לובש פיג'מה כל היום; בקושי יוצא מביתו; אוכל את מרבית ארוחותיו במיטה - התפריט משתנה לעתים נדירות, והקרקרים והצ'יפס השבורים מסוננים החוצה בקפידה. יש לו בעיית שמיעה באוזן אחת ודלקת פרקים בגב המכבידה מעט על הליכתו, אולם מלבד זאת, הוא במצב גופני מעורר קנאה לגילו.

אין זכר לשבץ המוחי שלקה בו ב-85', והוא צלול ואנרגטי. עדיין מקיים יחסי מין, ונוטל ויאגרה כשצריך. הודות לתוכנית הריאליטי בכיכובו "The Girls Next Door", המצליחה באופן מפתיע, יש לו גדודי מעריצות חדשות לגמרי: נשים שכבר לא רואות בו רק ספסר זימה - מוציא לאור של מגזין שגלוריה סטיינם אמרה עליו שהוא גורם לאשה שקוראת בו להרגיש כמו יהודי שקורא ספר נאצי - אלא ראש משפחה נדיב ומפנק. כמו סנדק מהאגדות ההופך נשים צעירות לנסיכות עם שיער פלטינה וחזה גדול, שכל מאווייהן מסופקים.

הפנר - או הף, כפי שכמעט כולם קוראים לו - מפורסם בכך שהוא מעניק ניתוחים פלסטיים במתנה לבנות זוגו הרבות, וגם לעצמו; צווארו מתוח ונטול קפלים. עורו, הודות לחשיפה מצומצמת לשמש וגלונים של שמן תינוקות, חלק וגמיש כמו בובה של מאדאם טוסו. אחת מחברותיו לשעבר סיפרה שבלי בגדים, הוא ממש זוהר בחושך.

בחג המולד הפתיע הפנר את העוקבים שלו בטוויטר כשהודיע שהתארס לקריסטל האריס בת ה-24 ושהיא, אם להאמין לדבריו, האחרונה בשורה ארוכה מאוד של נשים צעירות שעברו בחדר השינה שלו: מרביתן בלונדיניות וכולן עם שדיים שהוגדלו מאוד בניתוח. הפנר התחתן פעמיים בעבר, כך שייתכן שהתמסדות פעם נוספת מייצגת את ניצחון התקווה על הניסיון. ימים ספורים לפני חג המולד, הוא אמר לי: "זה משהו מאוד מיוחד. אני מצפה לבלות את שארית חיי איתה".

כמה שבועות מאוחר יותר הופיע הפנר בעמודי הכלכלה, עם ניסיונו לקנות בחזרה את החברה שלו. העובדה שהוא עדיין עושה כותרות מעוררת הערכה או מבוכה, תלוי את מי שואלים. מצד אחד, הוא סיפור הצלחה יוצא דופן - אדם שהפך פנטזיות על מין להון אדיר - ומצד שני, הוא מאובן שלא מבין שהמהפכה המינית הסתיימה לפני עשרות שנים, ובכל מקרה, היא לא היתה מיועדת לזקנים. כמה משקיפים בוול סטריט סברו כי הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות ל"פלייבוי" זה שהפנר יתפוס את מקומו אחר כבוד ליד מונרו. דיוויד מילר, אנליסט בחברת ההשקעות קאריס אנד קומפני אמר פעם: "אנו סבורים כי מותו של מר הפנר יוביל לעלייה במחירי המניה".

אולם בקיץ שעבר זיעזע הפנר אפילו את חברי הדירקטוריון שלו כשהודיע שהוא רוצה להפוך את חברת פלייבוי, שהונפקה בבורסה ב-71', לחברה פרטית. הוא הציע למחזיקי המניות 5.50 דולר למניה, שזה יותר מ-30 אחוז מהמחיר שנסחרה בו. אולם זו לא היתה נחמה גדולה למשקיעים שראו איך הפנר חי כמו סולטן על חשבונם בעת שהערך של המניות שלהם יורד משיא של 32.19 דולר למספר חד ספרתי. מבחינה רשמית, חברת פלייבוי, ולא הפנר, היא הבעלים של אחוזת פלייבוי, טירה גותית משנות ה-20 מדרום-מערב להוליווד. הפנר משלם שכר דירה והוצאות שאינן קשורות לעסק. החברה משלמת על אחזקת הבית והשטח, ואת משכורות 80 אנשי הצוות, בהם 13 עובדי מטבח המטפלים בצרכיו האישיים והמסחריים של הף. בשנה שעברה הפנר שילם 800 אלף דולר. החברה תרמה 2.3 מיליון.

בתחילת ינואר העלה הפנר את הצעתו ל-6.15 דולר למניה, והדירקטוריון המליץ למחזיקי המניות לקבלה. מילר טען באחרונה כי הפנר, שאמר פעם כי חייו יסתיימו אם פלייבוי תימכר, מנסה להיאחז במגזין, שבמוקדם או במאוחר יהיה צורך להעבירו לידי בעל רישיון, אם החברה תישאר ציבורית. אולם לכל אורך הדרך, עמדתו של הפנר היתה שהמניה נסחרת מתחת לערכה האמיתי, ודיוויד בנק, אנליסט תקשורת בחברת אר-בי-סי קפיטל מרקטס נוטה להסכים. "הפנר ממולח מאוד", אמר לי בנק. "אבל כשאני מסיר את כובע האנליסט ושם את כובע הפסיכולוג - הוא חידה בעיני. אני לא מכיר הרבה אנשים בני 84 שמצמצמים את נזילות נכסיהם".

העולם שייך לצעירים?

בלי קשר לבעלים, אין סיכוי שאימפריית פלייבוי תשחזר את התהילה ואת ההשפעה שהיו לה בעבר. המועדונים ואתרי הנופש נסגרו לפני שנים. התפוצה של מגזין "פלייבוי", בסיס האימפריה, ירדה משבעה מיליון עותקים בשנות ה-70 למיליון וחצי היום. הזמינות של פורנוגרפיה באינטרנט לא תרמה לעסקים, ולזמן-מה נראה היה כי פלייבוי מפסידה את מקומה בדוכני העיתונים למה שנקרא מגזיני צעירים - "מקסים", "סטאף", "אף-אייץ'-אם" ואחרים - שהתרבות שייצגו היתה פחות של "קוקטיילים, מתאבן או שניים, מוזיקת אווירה בפטיפון ושיחה שקטה עם אשה על פיקאסו, ניטשה, ג'אז, סקס", כפי שהפנר כתב במאמר המערכת של גיליון "פלייבוי" הראשון, ויותר של בחורים ששותים בירה, מספרים בדיחות על פלוצים ועושים וודג'י אחד לשני.

אולם בניגוד לציפיות, מגזין "פלייבוי", כמו המייסד שלו, שרד, גם אם קמל מעט. מתוך מגזיני הצעירים המרכזיים, רק "מקסים" עדיין מחזיק מעמד, ואחד מעורכיו לשעבר, ג'ימי ג'לינק, בן 36, מונה לפני שנתיים לעורך של "פלייבוי", שני בדרגה להף. "אני כבר מבוגר מדי לקהל של 'מקסים'", אמר לאחרונה. "מגזיני הצעירים התבססו על סיפוק מיידי, על חיים ללא התוצאות של המעשים שלך. זאת היתה בועת האשראי, והכסף היה זול. יכולת לעשות מה שרצית. המגזינים היו גם תסמין וגם מטאפורה לכל מה שקרה".

בממלכת מגזיני הגברים, "פלייבוי" מייצג ערכים מיושנים ועמידים. ג'לינק משווה אותו לתקליט ויניל בעולם של קובצי MP3. הפנר עדיין מפקח על התכנים ובוחר את התמונות, שבסטנדרטים של היום הן כמעט חסודות. למצולמות העירומות של "פלייבוי", בוהקות ומטופלות בפוטושופ, יש איכות לא טבעית, כמעט אפלטונית. המבקרת ג'ואן אקוסלה אמרה פעם, שהשדיים העצומים גורמים להן להיראות באופן משונה פחות סקסיות ויותר ילדותיות ותמימות.

המגזין השתנה רק במעט במרוצת השנים. היועץ של "פלייבוי" עדיין שם, משיא עצות מעשיות; הבדיחות הלא כל כך מצחיקות עדיין בצד האחורי של דף האמצע: ג'האן ווילסון עדיין מצייר קריקטורות; הקוראים עדיין כותבים מכתבים בנוגע למי ירה בקנדי; והף עדיין איתנו, מוקף בלונדיניות. "פלייבוי" ממשיך להציע כתבות איכותיות, כפי שעשה מאז שנות ה-60, והוא עדיין מגזין פנטזיות. כמעט 60 שנה מאז הגיליון הראשון, כשהפנר עדיין בראש, אופייה המדויק של הפנטזיה מתבהר מעט. החלום של "פלייבוי" לא היה מעולם רק על סקס ללא מגבלות ורגשות אשם; הוא היה חלום על סקס שכזה כהתגשמות של רעיון מרחיק לכת יותר: האפשרות שתוכל לחמוק לנצח מהעניין המביך הזה שנקרא להזדקן.

הפנר הוא ללא ספק איש משונה, אבל הוא לא חלאה. בניגוד לבוב גוצ'יונה החלקלק או לארי פלינט הוולגרי, סגנונו של הפנר פתוח וישיר ושפתו נקייה מגסויות, כמו היה אחד מבאי מועדון רוטרי במערב התיכון. בעיניו, אחרי שנפטר מהבושה והצביעות הכרוכות במין אצל רוב האמריקאים, חייו מושתתים על כנות ומוסר. מדובר גם בחיים מתועדים במיוחד. נכתב עליו כל כך הרבה ולעתים כה קרובות שבראיונות הוא חוזר על אותם דברים, אבל כאילו חשב עליהם בו ברגע. הוא מתלונן רבות על הגישה הפוריטנית ומלאת הסתירות של אמריקה למין, ואוהב לומר שהוא "איש עם עין אחת בעולם של עיוורים". הוא גם סבור שמרבית הגברים היו מוכנים להרוג כדי להיות במקומו.

איש לא מרותק מהצלחתו של הפנר יותר מהפנר עצמו. הוא גם המציא את עצמו, וגם מתעד את עצמו ללא לאות. בעליית הגג של אחוזתו יש ארכיון מתעדכן תדיר של אלבומי תמונות, קרוב ל-2,400 כרכים, המאוחרים שבהם כוללים בעיקר תצלומי מסיבות באחוזה: הפנר, לפעמים מעט עייף, מחייך את החיוך המפורסם שלו וזרועותיו חובקות יפהפיות בחזה חשוף, או שלא. הדפדוף באלבומים מותיר את הרושם שהאירועים, שפעם היו נועזים ומהוללים, נערכים היום פשוט כדי שיהיה מה לצלם.

האלבומים המוקדמים מעניינים בהרבה. חלקם מתעדים אוספים שהפנר החל לצבור בילדותו: קומיקס, סיפורי בלשים בהשראת ארתור קונן דויל, גיליונות של מגזין האימה "Shudder". הפנר הנער - חולמני ומתבודד, מבריק אך לא בוגר - התעסק כבר אז בהוצאה לאור, והיה כותב ומדפיס עותקים לקוראיו. יצירתו המרשימה ביותר היא ספר קומיקס שנקרא "בלבול בבית הספר" שהפנר (או האלטר-אגו שלו, גו הפנר) חיבר בשנותיו בתיכון בשיקגו, המתאר את חיי הבטלה של חבורת תלמידים.

הפנר באמת היה במרכז חבורה כזאת. בסוף כיתה י"א, בראשון מבין שורה של שיפוצים עצמיים, הוא שינה תספורת, קנה בגדים חדשים, למד לרקוד ג'יטרבג והפך מיו, נער צנום, משונה ומודע לעצמו, כפי שאפשר להתרשם מהתצלומים מאז - להף, או הפ הף, חיית הסווינג. המטמורפוזה הצליחה, כך נראה, והפכה את הפנר לפופולרי. אולם ספר הקומיקס, שצויר בקפידה ונצבע בעדינות, מעיד על כך שהוא גם בילה שעות ארוכות בבית ספר דמיוני.

האלבומים הבאים מתמקדים בקריירה הצבאית של הפנר (הוא התגייס מיד אחרי התיכון, שירת כקלדן ומעולם לא השתתף בקרב) ובהקמת "פלייבוי" ב-53', כשהפנר היה בן 27 ובנקודת שפל בחייו. "כשהייתי צעיר תמיד חשבתי שאהיה מישהו מיוחד", סיפר לי, אך בתחילת שנות ה-50 ההצלחה לא נראתה באופק. הוא היה תקוע בעבודה מזופתת, רק עכשיו יצא מבית הוריו, והיה מתוסכל בחיי הנישואים שלו למילדרד וויליאמס, בת כיתתו מהתיכון.

הפנר התפתח מינית בגיל מאוחר, אונן לפי עדותו לראשונה בגיל 18, ואיבד את בתוליו בגיל 22. אולם הוא קרא את קינסי כאילו היה נביא, ונבר במדריכי נישואים ומין. "פלייבוי" היה המגזין המתוחכם וההרפתקני מינית שהוא פינטז עליו. הוא קושש כסף, כולל אלף דולר מאמו, והפיק את הגיליון הראשון משולחן המטבח, כשהוא חתום על רוב החומר. המזל הגדול שלו היה בחירתו בנערת האמצע הראשונה: תצלום עירום של מרילין מונרו שנעשה ארבע שנים קודם לכן ללוח שנה. בעוד שלכל נערות "פלייבוי" הבאות היתה הילה של מועדון בריאות, כאילו בדיוק קמו ממיטת שיזוף או יצאו משיעור פילאטיס, מונרו היתה סמוקה ורפויה, וסקסית בהרבה.

מהר מאוד הפך "פלייבוי" את הפנר לאיש עשיר, ועד סוף שנות ה-50 איפשר את המהפך השני של חייו. הפנר, כעת גרוש, הפסיק להשאיר עקבות של עצמו בתמונות המגזין - עניבה, מקטרת, כוס קוקטייל - ועבר לחזית. הוא נהיה למר פלייבוי, מומחה חדר המיטות שבאמת חי את החיים שהמגזין שלו פינטז עליהם. מנקודה זו ואילך כמעט בלתי אפשרי להבחין איפה "פלייבוי" נגמר והפנר מתחיל.

הף החדש מתגלה בבהירות בקליפים של "הפנטהאוז של פלייבוי", תוכנית טלוויזיה בשחור-לבן ששודרה במשך כמה עונות בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60. הצופים הוזמנו מדי שבוע לדירת הגג שלו שבה, בטוקסידו ומקטרת, ערך הף מסיבות בהשתתפות דמויות כמו טוני בנט, קאונט בייסי, באדי ריץ' וסמי דיוויס ג'וניור. על אף שהיתה זו תקופה שבה מוזיקאים לבנים ואפרו-אמריקאים בקושי הופיעו יחדיו, הם היו מנגנים ונהנים מהאלכוהול שהוגש בתוכנית, שבאותם ימים היה אמיתי לגמרי.

החיים בסרט

ימי השיא של מר פלייבוי היו בשנות ה-70. אז, כשהכסף זרם כמו מים, הפנר התחיל ללבוש פיג'מה מסביב לשעון, לעבוד מחדר השינה, ולנוע בעולם ב"ביג באני", מטוס הנוסעים 9-DC שהותאם לצרכיו. שנות ה-80, לעומת זאת, היו השנים הקשות. העסק התרחב יתר על המידה וקירטע. הפנר התעמת עם ממשל רייגן ו"הרוב המוסרי", וב-85' לקה בשבץ, שנגרם בחלקו, כך טען, מיחסי הציבור השליליים שנעשו לו לאחר הרצח ב-80' של דורותי סטראטן, שהיתה נערת פלייבוי.

הפנר טוען היום כי נישואיו ב-89' לקימברלי קונרד, שהיתה נערת ינואר של "פלייבוי" שנה קודם לכן, היו ניסיון למצוא "נמל מבטחים מהגלים". "הייתי במצב רע, והרגשתי את השנים מכבידות עלי", סיפר לי. "הרגשתי זקן בהרבה משאני מרגיש היום". הוא וקונרד נפרדו ב-98', אך התגרשו רשמית רק 12 שנים מאוחר יותר. "בעת נישואי הייתי נאמן", הוא הדגיש בפני, "והיא לא" (הפנר גם מעולם לא התאושש לגמרי מווידויה של אשתו הראשונה כי בזמן שהיתה מאורסת לו ניהלה רומן עם המורה להתעמלות בתיכון). התוצאה של חוסר הנאמנות של נשותיו, הוא מודה כעת, היתה "פיצוי יתר": הוא החל לצאת עם כמה וכמה נשים במקביל, כולל בחורה בשם ברנדי וזוג התאומות סנדי ומנדי. "אי אפשר להמציא דברים כאלה", אמר בלעג עצמי. בתחילת שנות ה-80 הוא חי עם שבע נשים וניסה לשווא לאכוף עוצר החל מתשע בערב כדי למנוע מהן לצאת עם אחרים.

"אם חשבת שהמעיין הזה יתייבש, שיש גבול למספר הנשים שמוכנות להפוך לנערות פלייבוי - אז לא. הוא ממשיך לנבוע", אמרה לי מארי אוקונור, העוזרת בת ה-82 של הפנר. ארבעה עשורים היא עובדת איתו, וכבר ראתה הכל. בתקופה שהמטה של "פלייבוי" היה בשיקגו, היא ניהלה את אחוזת פלייבוי, שהיתה בחלקה מעונות לשפנפנות שעבדו במועדון של הפנר. בין שאר חובותיה, מלבד קנייית הבד לפיג'מות של הפנר וקביעת תורים אצל הרופא, היא גם קובעת את רשימת המוזמנים לאחוזה; המעטים שנכנסים לארמון המפורסם, למסיבות שהלבוש בהן הוא אופציונלי בלבד. היא גם מזמינה את הנשים החדשות לאירועים של הפנר. "קשה לתאר כמה תמונות אנחנו מקבלים מנערות שאומרות: אני אוהבת אותך הף, אני רוצה להיות החברה שלך", אמרה אוקונור.

ביום ראשון שלפני חג המולד היו מספר נערות פלייבוי פוטנציאליות באחוזה, כולן בשמלות אדומות, מרביתן עם כובעי סנטה קלאוס. הן הצטלמו והסתובבו באולם הכניסה העצום, יוצרות שדה מגנטי בלתי נראה שמבקר ביישן בגיל העמידה לא יכול שלא להרגיש מאוים ממנו. עורן זוהר, נטול פגמים, בוהק ברעננות. אם מזג האוויר היה טוב יותר (לוס אנג'לס היתה בעיצומו של מבול שנמשך כמעט שבוע), הן היו יכולות לבקר בגן החיות של האחוזה, לקפץ על הטרמפולינה בחצר האחורית או להשתעשע ללא חזייה במערה התת-מימית. במקום זאת הן שיחקו פינבול בחדר המשחקים, נהנו מקוקטיילים ומהבופה ואז נאספו בסלון - חלקן על הרצפה, חלקן על הספה של הף, מקומן נקבע בדיוק כמו בקבלת פנים של מלך השמש - להקרנת הסרט היומי.

הפנר אוהב סרטים, ומקרין לפחות שלושה בשבוע: סרטים קלאסיים בשישי ושבת, סרט חדש בראשון. 50-60 אורחים מגיעים לצפות יחד איתו. שני בערב הוא ערב הגברים, שבו הפנר נפגש עם החברים שלו, רבים מהם מתייצבים כבר שנים. בשלישי זה ערב הנערות, שבו הוא משחק דומינו עם הפמליה שלו. רביעי מוקדש לקלפים (ולחברים עתיקים יותר) וחמישי זה ערב המשפחה, לבילוי עם מרטסון בן ה-20 וקופר בן ה-19, בניו מנישואיו לקימברלי קונרד. ישנן גם מסיבות-נושא עונתיות, כמו בפסחא, ליל כל הקדושים ויום ההולדת של הפנר, וההילולה הפרועה של "חלום ליל קיץ", הנערכת באמצע אוגוסט, שקוד הלבוש בה הוא בגדים תחתונים או פיג'מה. מסיבות אלה הן כמו טקסים, מסורת מקודשת המקובעת בלוח השנה של הפנר. והן כמובן גם מקום לפגוש אנשים.

הפנר שם לב לראשונה לקנדרה ווילקינסון, כוכבת "The Girls Next Door" שיש לה כבר סדרת ריאליטי משלה, כשחילקה משקאות ביום הולדתו ב-2004; היא לא לבשה דבר מלבד צבע גוף בנקודות אסטרטגיות. בקריסטל האריס הוא הבחין כשהיתה לבושה במדי משרתת צרפתייה, במסיבת ליל כל הקדושים ב-2008.

מה נשים מוצאות בו? ניתן לשער שחבר, מורה דרך ומקור פרנסה, יותר מאשר סמל מין. חיים של נערת פלייבוי באחוזה כוללים - או לפחות כללו עד שהפנר התארס לקריסטל האריס - משכורת של אלף דולר בשבוע, שהפנר משלם במזומן כל יום שישי, עיצוב שיער חינם, החזרי נסיעות ומענקים לשתלי חזה ושיניים וללבוש לאירועים מיוחדים. סקס עם הפנר אינו חובה, רשמית, אם כי נראה שמרבית הדיירות, שמכונות כאן חברות, שוכבות איתו, אם זה מתוך הכרת תודה או בעקבות לחץ מצד אחרים.

כששאלתי את האריס אם מערכת היחסים שלה עם הפנר היתה מינית, היא הביטה בי. "אני לא יודעת איך לענות לזה", אמרה, ואחרי רגע שאלה: "אתה מתכוון יחסי מין? בטח". אבל אז היא המשיכה: "הף היה בקשר עם המון אנשים, אבל זה לא מה שגורם לו אושר היום. הוא הרבה יותר מרוצה מהתכרבלות עם הכלב". הם צפו בהמון סרטים ישנים יחד, סיפרה, והיא גם אוהבת לנסות להוציא אותו מהשגרה הקבועה שלו. באחרונה היא שיכנעה אותו לנסות סושי ופאי רועים.

"טוב, כנראה שאני יודע מה אני אוהב", אמר הפנר כששאלתי אותו אם זה לא תמוה בעיניו שעל אף שהוא מזדקן, החברות שלו נשארות באותו גיל, כולן בשנות ה-20 לחייהן, עם שיער בלונדיני וחזה גדול. הוא לבש את בגדי היום הקבועים שלו - מקטורן משי אדום ומכנסי פיג'מה שחורים, גם הם ממשי - ולגם פפסי כשישבנו בספרייה דלילת-הספרים של האחוזה, תחת פסל קרמיקה עם שדיים עצומים של ברבי בנטון, אחת מהברונטיות היחידות שלכדו את מבטו.

"צריך לעשות ויתורים בדרך", המשיך הפנר, והודה שמרבית הנערות שלו מעולם לא האזינו למוזיקה האהובה עליו - ג'אז וביג בנד משנות ה-30 וה-40 - ומעולם לא שמעו על בטי גרייבל ואליס פיי (שככל הנראה הטביעו בו את תבנית הבלונדינית הסקסית מלכתחילה). "אבל יש גם דברים טובים. יש משהו נהדר במערכת היחסים הזאת של מורה ותלמידה - הגילוי מחדש, ההזדמנות למערכת יחסים עם אשה צעירה. זה מאפשר לך לראות את הדברים שאתה אוהב במבט רענן, הופך אותם למרגשים שוב. ואני חושב שאין ספק כי אדם המקיף עצמו בנעורים מזדקן פחות".

דוד הפנר המפנק בסדרה "The Girls Next Door" אינו הפלייבוי החלקלק וחיית הלילה של העשורים הקודמים, וזה עשוי להסביר חלקית את הצלחת התוכנית ששודרה לראשונה ב-2005 בימי ראשון בערב. ההתחלה הפתיעה אפילו בכירים ברשת !E כשמשכה קהל עצום, שלא הורכב מנערים מתבגרים בלבד, אלא גם מנשים בנות 18-34. אפילו קווין ברנס, חברו של הפנר שהפיק את הסדרה, התקשה להסביר את ההצלחה. אחת מהתיאוריות המעמיקות יותר שלו היתה ששלוש הנערות (מלבד ווילקינסון, הופיעו בתוכנית הולי מדיסון וברידג'ט מרקרט) מייצגות את המשולש האריסטוטלי של אתוס, לוגוס ופאתוס - או מוסר, שכל ורגש. הף, מצדו, כפי שהמבקרת דפני מרקין ציינה, נראה פחות שטוף זימה ויותר מלא רגש ופזור דעת. מעין דמות אב שכזה.

תחתונים על המנורה

אנשים בחברת פלייבוי מדברים רבות על "המותג", הצומח מהמגזין, שלדעתם חרג ועקף את הף עצמו. בתו של הפנר, כריסטי, שהיתה מנכ"ל ויו"ר חברת פלייבוי בשנים 1988-2009, סיפרה לי כי בביקור בסין (ששם מוכרים מוצרים של פלייבוי אבל אסור לפרסם את המגזין), מישהו שאל אותה מתי הצטרף אביה לחברה. המותג הוא תווית שניתן להצמידה למוצרים - לא רק תחתונים ותליוני ראש שפן, כמו שקארי ברדשו ענדה ב"סקס והעיר הגדולה", אלא גם כוסות, מקלות ביליארד, מוצרי אמבטיה וחולצות לכלבים - ויש להם שוק עצום ומתרחב, בייחוד באסיה ומזרח אירופה.

המותג, לא המגזין, הוא מקור הרווח העיקרי בימים אלה. חברת פלייבוי חוזרת לעסקי ההימורים ומוכרת רישיונות של המותג שלה לבתי קזינו ממקאו ועד לאס וגאס. ערוץ הטלוויזיה של פלייבוי, במקביל, מנסה להתקדם מוולגריות למגניבות בתוכנית חדשה בשבת בערב, "Brooklyn Kinda Love" שלכל תושבי ברוקלין המופיעים בה אין ילדים אבל יש המון קעקועים ופירסינג. אדון מבוגר מעשן מקטרת נראה לגמרי לא במקום שם. אולם המותג של פלייבוי עדיין תלוי ברמה מסוימת בדימוי של הג'נטלמן המפוקפק שהקים את המגזין, בחור שיודע מה לעשות בחדר השינה, אבל גם מבין בעניבות ונעליים, ומנצח על מסיבות ענק באחוזה שלו.

חבריו ועמיתיו של הפנר אוהבים לומר עליו שהוא "אייקון", ובאחרונה נעשה ניסיון לצחצח ולשמר אותו. ב-2008 פירסם סטיבן ווטס את "מר פלייבוי: יו הפנר והחלום האמריקאי", ביוגרפיה רשמית שהתייחסה למושאה בכבוד ועומק השמורים למדינאים. בקיץ שעבר יצרה ברידג'ט ברמן את "יו הפנר: פלייבוי, אקטיביסט ומורד", סרט תיעודי מתחנף (שנעשה בשיתוף פעולה עם הפנר) המדגיש את תרומתו לזכויות האדם ולחופש הדיבור. כבר שנים שהמפיק בריאן גרייזר והבמאי ברט רטנר מדברים על צילום ביוגרפיה אפית בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, והיו גם דיונים על מחזמר על הפנר.

מה יקרה כשהאייקון כבר לא יהיה בסביבה? למרות שהוא לא מקדם יורש, הפנר מרוצה מכך שבניו הצעירים החלו להפגין עניין במגזין. הוא סיפר לי שקופר, צייר קריקטורות נלהב, מזכיר לו מאוד את עצמו כשהיה בגילו. אולם על סמך כמה שיחות קצרות, לא נראה כי הבנים מבריקים כמו אחותם למחצה כריסטי בת ה-58, שסיימה בהצטיינות את אוניברסיטת ברנדייס. גם לא ניכר בהם כושר ההמצאה הנובע משאפתנות ומוזרות כאחד, שאיפיין את אביהם בתחילת דרכו. הם נראים צעירים לגילם, מתוקים ומעט מרחפים.

"אני מעדיפה לחשוב על כך שהוא לא יהיה פעיל, לא שהוא לא יהיה", אמרה כריסטי הפנר לגבי העתיד. היא וריצ'רד רוזנצוויג, סגן הנשיא של חברת פלייבוי וחבר ותיק של הפנר, מקווים שהוא יהפוך לדמות אהובה ומותג נצחי כמו וולט דיסני. "יהיה קל יותר להנציח את הסיפור שלי כשכבר לא אהיה בסביבה", אמר לי הפנר. "כי אף אחד לא יתרגז על כך שאני עדיין מזיין". הוא גם ציין כי אמו חיה עד גיל 101.

עלינו אל חדר השינה האגדי שלו, שבימים אלה מעט מבולגן: ערימות קלטות וידיאו ודי-וי-די של סרטים ישנים, פיצ'פקס בכל מקום, תצלומים מהילדות ניצבים על האח, תחתונים תלויים מהנברשת, ומאות בובות של חיות מפרווה. זה נראה פחות כמו קן אהבים ויותר כמו מאורה של אספן כפייתי שלא מסוגל להרפות.*

מחלה מתפשטת 13 עובדי המטבח של אחוזת פלייבוי בלוס אנג'לס אולי יודעים איך זה קרה.

לאחר אירוע צדקה שערך יו הפנר בביתו ביום חמישי, 3 בפברואר, קרוב ל-200 מהאורחים נהיו חולים. שלשולים, הקאות, חום, שיעול. אנשי המשרד לבריאות הציבור בלוס אנג'לס סבורים שייתכן שמדובר ב"מחלת הלגיונרים", שנגרמת על ידי החיידק לגיונלה פנאומופילה; חיידק שמרגיש הכי טוב במים חמים, כמו בג'קוזי או סאונה, או לחלופין, במערכות מיזוג אוויר גדולות.

ביום שני שאחרי, כתב הפנר בטוויטר שאין הוכחה לכך שאנשים חלו דווקא אצלו באחוזה, אבל הוא ואנשיו ישתפו פעולה עם נציגי בריאות הציבור. המסיבות באחוזה, מכל מקום, יימשכו.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ