חגי רם ויורם מיטל | לא כל המזרחנים גזענים

הזירה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רבות נכתב באחרונה על כישלונה של המזרחנות האקדמית בישראל בחיזוי האירועים הדרמטיים שמתחוללים ברחבי המזרח התיכון. על מנת להסביר את הכישלון, ניתנו על פי רוב שני נימוקים: האחד, שהמזרחנות הישראלית עודנה שבויה בהנחות אוריינטליסטיות, אנכרוניסטיות וגזעניות ביחס למושאי מחקרה, קרי החברות המוסלמיות; והשני, שמזרחנות זו קשורה בטבורה למוסדות הביטחון של המדינה ולכן היא מסתכלת על האזור מבעד לכוונת הרובה.

למרבה הצער, יש מידה רבה של אמת בדברים אלה, ומזרחנים רבים אינם חורגים מגבולות מושג ה"אנחנו" המדומיין, כלומר מתחום האינטרסים האתנוצנטריים והגיאו-אסטרטגיים של מדינת ישראל ועוגניה האידיאולוגיים. ואולם, אין די בהסברים אלה כדי למצות את המחקר הרב-תחומי המאפיין את ה"מזרחנות", ומן הראוי לערוך הבחנה ברורה בין חוקרות וחוקרים של המזרח התיכון לבין עמיתיהם "הביטחוניסטים", המזרחנים-מטעם.

לדאבון הלב, אלה האחרונים לוקים תכופות ביחס פטרוני, שלא לומר גזעני, כלפי חברות ערביות, וכאילו לא די בכך הם משתפים פעולה, בגלוי או בהיחבא, עם הממסד השלטוני ו/או הביטחוני של ישראל, ומפרים בבוטות את הגבולות החוצצים בין האקדמיה למוסדות המדינה. אותם מזרחנים בוגדים למעשה בתפקידם כאנשי רוח, שחובתם לפרוע את ההיגיון הלאומי הקונסנסואלי ולאתגר אותו.

הטענות שמעלים הביטחוניסטים משרישות בשיח הציבורי את מיתוס "העריצות המזרחית" האוריינטליסטי ומלבות את האיסלאמופוביה. את התקוממות החברה המצרית על מגזריה השונים הם מתארים כמצב של אנרכיה שחולל "אספסוף" חסר הנהגה ונעדר תודעה פוליטית "מודרנית". אובדן שלטון מובארק הוצג כהתמוטטות הסכר האחרון, שבכוחו למנוע השתלטות איסלאמיסטית על מצרים; כידוע עד כה, תחזית זו לא התממשה.

ראוי לציין, כי העריצים במדינות ערב מודעים היטב לפוביה זו, הרווחת במערב ובישראל, ומנסים לנצלה לטובתם. לפיכך, ערב התפטרותו הכפויה הזהיר מובארק, שאת "היציבות" שסיפק משטרו יחליפו מעתה האחים המוסלמים; ואילו מועמר קדאפי, ששלטונו תלוי כעת על בלימה, הזהיר שנפילת משטרו תוביל להשתלטות "אל-קאעדה" על לוב. אזהרות אלה נועדו לאוזניים מערביות, ולמרבה הצער, יש בישראל העושים את הצהרות אלה קרדום לחפור בו.

ולמרות כל זאת, יש להסתייג ולומר שהמזרחנות הישראלית - ממש כמו "הרחוב הערבי" - אינה עשויה מקשה אחת. אף שרבים בקהילת המזרחנים בישראל אינם מפרידים בין צורכי המחקר האקדמי לצורכי המדינה, ומתעקשים ליישם על המזרח התיכון תפישות מיושנות שימיהן כימי הקולוניאליזם הקלאסי - הרי שמאז נסדקה הפרדיגמה האוריינטליסטית בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, יש רבים אחרים העוסקים במחקר אקדמי לשמו, הבוחן חברות מוסלמיות תוך כדי שימת לב למורכבותן ולעושרן ההיסטורי, התרבותי והחברתי.

דור זה של חוקרי המזרח התיכון השתחרר זה כבר מן הכבלים המוסדיים והרעיוניים, המנחים עדיין את עמיתיו הביטחוניסטים, ומסרב בתוקף להתיישר עם המכנה המשותף הפרשני המצופה ממנו, קרי הערכת היציבות (או ההתערערות) של המשטרים באזור.

אדרבה, על פי תפישתם ויושרם האקדמי, מטרתם העיקרית היא העמקת הידע על חברות מזרח תיכוניות כשלעצמו, מבלי לרתום אותו לצרכיה האתנוצנטריים של ישראל, ומבלי לכפות עליו הנחות אפריוריות הדנות חברות מוסלמיות לנחשלות.

על כן, ההכללה המשתמעת, לגנאי על פי רוב, מן הדיסציפלינה "מזרחנות" מטשטשת את ההבדלים המהותיים בין גישתם של חוקרות וחוקרי המזרח התיכון לבין המזרחנים-מטעם. בהקשר זה לא ניתן אלא להצר על כך שהתקשורת מעדיפה לשתף פעולה דווקא עם הביטחוניסטים, ותורמת אגב כך להגברת הבורות בקרב הציבור בישראל ביחס לנעשה בחברה, בתרבות ובכלכלה של המזרח התיכון.

ולגבי שאלת החיזוי, העולה ונשנית בתקשורת ובקרב המזרחנים-מטעם, הרי שהיא שמורה במקרה הטוב לקהילת המודיעין שבינה לבין שיח אקדמי אין ולא כלום.

פרופ' רם ופרופ' מיטל מלמדים היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ