בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סכנת הגזענות, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט

חליפת המכתבים בין גרשם שלום לחנה ארנדט, שיצאה לאור בגרמניה, עוקבת אחריהם מאז היו לידידים קרובים ועד שנהפכו לשני גלדיאטורים אינטלקטואליים, המתגוששים ביניהם בזירת הלאומיות והציונות

תגובות

Hannah Arendt - Gershom Scholem: Der Briefwechsel. Edited by Marie Luise Knott. With the assistance of David Heredia. Frankfurt a.M.: Juedischer Verlag, 2010, 695 pp.

"לבי יוצא אליך - זאת אומרת, מאחר שאינו נזקק לדרכון או לכסף או ל'חופשה', הוא פשוט קנה לו כרטיס ושט בשקט לפלשתינה. הם ודאי יתייצבו בנמל בחיפה וידאגו לכך שלא יאפשרו לו לעלות לחוף", כך סיימה חנה ארנדט את מכתבה מ-27 בנובמבר 1946 לפרופ' גרשם שלום, אחד המכתבים המעטים שאפשר בעזרתו, ובעזרת מעט דמיון, לשער שיחסי הרעות ביניהם עשויים היו להפליג גם לכיוון אישי ומעט רומנטי, מה גם שמלות הפתיחה שלה הן: My heart goes out to you.

ככלל, במכתביה של ארנדט לשלום אפשר למצוא לא פעם גילויים של חום, השתתפות ודאגה - שלא לדבר על חבילות הדואר עם חפיסות שוקולד, קפה ונקניקים משובחים שטרחה לשלוח לו. מכתביו של שלום אליה עצורים ומאופקים יותר, הגם שלא חסרים בהם גילויים של ידידות: "חברתי היקרה", הוא פונה אליה תכופות; "חבר יקר" היא על פי רוב פניית הפתיחה שלה, ותכופות הם פנו זה לזה בשמותיהם הפרטיים. ואין זה דבר של מה בכך לפנות זה לזה בגוף שני; ידיד אחר, הנס יונאס (1903-1993), חוקר גנוסטיקה ופילוסוף, נאלץ, לדאבון לבו, להסתפק בגוף שלישי בהתכתבותו עם שלום.

141 מכתבים הם שלחו זה לזו בין 29 במאי 1939 (מכתבה של ארנדט לשלום מפאריס) לבין מכתבו של שלום לארנדט מ-27 ביולי 1964, שבו מסר לה שמות של בתי מלון באירופה ואת תאריכי שהייתו בהם כדי שתוכל ליצור עמו קשר אם תרצה בכך. אך היה כבר מאוחר מדי. שני המכתבים המפורסמים שהחליפו ביניהם אחרי פרסום ספרה מעורר המחלוקת על משפט אייכמן יצרו קרע שאי אפשר היה לאחותו.

היה להם הרבה מן המשותף: שני אנשי רוח ואקדמיה מובהקים שרחשו כבוד רב זו לזה, אולי גם משום שהכירו בכך ששניהם היו אינטלקטואלים משכמם ומעלה. נדמה שארנדט רחשה כבוד רב יותר לעשייתו האינטלקטואלית-אקדמית של שלום מאשר להפך. כדרכם של אקדמאים רעבים להכרה, הם הרבו להחליף ביניהם מפרסומיהם, אך בעוד שארנדט הפנימה היטב את עיקרי משנתו של שלום, כפי שאפשר ללמוד ממאמר ביקורת ארוך, יסודי ונרגש שכתבה על ספרו המונומנטלי "Major Trends in Jewish Mysticism", שלום אמנם דאג שיהיה לו אוסף שלם ככל האפשר של פרסומיה, אך לעתים רחוקות גילה מה הוא חושב עליהם. בספרה השאפתני "יסודות הטוטליטריות", שתורגם זה עתה לעברית על ידי הפרופסור עדית זרטל, מצא פגמים לרוב.

שניהם גם רחשו הערכה רבה לידידם ולטר בנימין. האהבה המשותפת לידיד ששלח יד בנפשו - היא שבישרה לו על מותו - והמחויבות שחשו להנציח את גדולתו ומקוריותו באמצעות פרסום כתביו ומכתביו אחרי המלחמה, עוברות כחוט השני בהתכתבות ביניהם. בהקשר זה מעניין לציין שארנדט, חרף אמצעיה המוגבלים, סייעה כלכלית לידידם המשותף כשהיה במצוקה, להבדיל משלום, שבמבוא לאסופת המכתבים שהוחלפו בינו לבין בנימין הודה בכך שלא סייע לו (אך סירב להסביר את התנהגותו).

דבר נוסף שחלקו ארנדט ושלום הוא הסלידה מאנשי אסכולת פרנקפורט, ובמיוחד ממקס הורקהיימר, ששניהם מצליפים בו, ובמיוחד שלום: "הרכישה של הורקהיימר כנכס במאבק נגד אנטישמיות על ידי המתבוללים האמריקאים - הכוונה ל-American Jewish Committee - עוררה בי השתוממות רבה יותר מכפי שהיית אולי מאמינה. המאמר הקטן היחיד שכתב איש זה על שאלת היהודים באירופה בכתב העת של המכון למחקר חברתי - בשנת 1939 - היה כה בלתי-ייאמן בשל התערובת של חוסר בושה ובורות גלויים שבו עד שמאמר זה בלבד, ללא התייחסות לאופן שבו האירועים באירופה (בדבר רצח היהודים) סתרו אותו מכל וכל, חייב היה לפסול אותו בשל היותו המחבר" (עמ' 61).

שלום וארנדט התגייסו שניהם להצלת שרידי הספריות היהודיות - כמה מיליוני ספרים - שבזזו הנאצים לשם הקמת מכונים שונים ומשונים לחקר "השאלה היהודית" שהטרידה אותם. למעשה מדובר היה במאבק מתמיד בין שליחי היישוב - וביניהם הספרן לשעבר שלום - שביקשו את הרוב ואת המיטב לספריות ארץ-ישראל, לנציגים של מכונים וספריות יהודיים בארצות הברית ולגופים מקומיים, יהודיים וגרמניים, שביקשו שלא יישכחו בעת חלוקת השלל. בסופו של דבר חולקו הספרים ביחס של 20:40:40 לערך - כך עולה מנספח מעניין פרי עטו של דוד הרדיה - בין הצדדים הנצים (לפי סדר זה). שלום הרבה לפנות אל ארנדט בנושא זה, ונדמה שהיא נטתה להיענות להפצרותיו. דעותיהם השליליות על היהודים שנותרו בגרמניה ועל הגרמנים היו קרובות למדי.

ספר זה הוא בגדר מרובה המחזיק את המרובה, אך אי אפשר להיפרד ממנו מבלי להתייחס לשתי מחלוקות מרות שפרצו בין שלום לארנדט, ובמיוחד לזו שגרמה לניתוק ביניהם. ארנדט הרבתה לכתוב מאמרים פובליציסטיים בענייני שעה יהודיים וציוניים ב"Aufbau" (שבועון יהודי בשפה הגרמנית) ובכתבי עת יהודיים אחרים, ושלום בוודאי רווה נחת מרובם: מאלה שבהם קוננה על העדר ידע יהודי בקרב יהודי ארצות הברית, ואולי גם מאלה שבהם צידדה בהקמת צבא יהודי. ארנדט, שנעצרה על ידי הגסטפו ב-1933 וברחה מגרמניה בעור שניה, היתה פעילה ב"עליית הנוער" בצרפת באמצע שנות השלושים וביקרה בארץ לפני שברחה ממחנה ריכוז בדרום צרפת ב-1940 והיגרה לארה"ב דרך פורטוגל. עוד ב-1936 כינה אותה שלום "ציונית גדולה ואשה מופלאה". כל ימיה ראתה עצמה כיהודייה וציונית.

ארנדט אף הפקידה בידיו את כתב היד של הביוגרפיה שכתבה על רחל פרנהאגן (1771-1833), יהודייה בת ברלין (שהרבתה להתלבט במשמעות יהדותה) ומי שאירחה בדירתה הצנועה סלון ספרותי בעל שם ועשתה רבות להפיץ את שמו של גיתה בגרמניה. כתב היד הזה ראה אור בכמה מהדורות ושפות (אך עדיין לא בעברית).

בתחילת 1946 שלום יצא חוצץ נגד מאמרה "Zionism Reconsidered" (הציונות בבחינה חוזרת) שנפתח כך: "התוצר הסופי של חמישים שנות פוליטיקה ציונית היה מגולם בהחלטה האחרונה של הפלג הגדול ורב ההשפעה ביותר של ההסתדרות הציונית העולמית. בוועידה השנתית האחרונה שלה באטלנטיק סיטי באוקטובר 1944 אימצו הציונים האמריקאים, מן השמאל ועד הימין, פה אחד, תביעה לכינון של ?קהילייה (Commonwealth) יהודית ודמוקרטית בת-חורין... שתכלול את כל פלשתינה, בלתי מחולקת וללא פגיעה בשלמותה'. מדובר בנקודת מפנה בהיסטוריה הציונית, בניצחונה של התוכנית הרביזיוניסטית, שהוכחשה בחריפות במשך זמן כה רב. ההחלטה שנתקבלה באטלנטיק סיטי הולכת אפילו צעד אחד רחוק יותר מאשר ?תוכנית בילטמור' (1942), שלפיה המיעוט היהודי הבטיח זכויות מיעוט לרוב הערבי (בפלשתינה). הפעם הערבים לא הוזכרו כלל ועיקר בהחלטה, שמותירה בידיהם את הבחירה בין הגירה מרצון לבין אזרחות מדרגה שנייה".

פיסקת פתיחה זו היתה היחידה שזכתה להסכמתו של איש "ברית שלום" לשעבר, אך הוא ביקר את ביקורתה החריפה על העשייה הציונית מתחילתה כמעט, במיוחד בנקודות רגישות, כגון, הסתירה שבחתירה לעצמאות בכל מחיר וכריתת ברית עם מעצמה אימפריאליסטית. האם חרה לשלום שארנדט דגלה בכל מאודה ברעיונות הקרובים לבית היוצר של "ברית שלום" בשעה שהוא פנה להם עורף מכבר?

מעניין ביותר לעקוב אחר האופן העיקש והנחרץ שבו היטיבה ארנדט להדוף את טענותיו של שלום אחת לאחת: היא הכחישה שהיא סובלת מ"תסביך אנטי-פלשתינה" כלשהו. את מאמרה כתבה, כך טענה, מתוך חרדה עמוקה לעתידו של המפעל הציוני; בתוקף הדפה את האשמתו, שמאמרה עמד בסימן "שעתוק של ביקורת קומוניסטית" - ביקורת תמוהה במקצת אם זוכרים ששלום ראה עצמו כל ימיו כאנרכיסט עשוי ללא חת. דברים נוקבים ביותר הפנתה נגד "איזמים" למיניהם, שמהם ביקשה כל ימיה להתרחק - קומוניזם, אנרכיזם או לאומיות. היא הביעה את פליאתה על קירבתו הפתאומית של שלום לאיזם האחרון והזהירה ש"במצב הדברים הנוכחי יש מקום לחשוש שלשוחרי לאומיות עקביים לא תיוותר ברירה מלבד להיות לגזענים. וסכנה זו, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט".

עקיצה נוספת: "לא נפגעתי כלל וכלל ממכתבך; אך אינני יודעת כיצד תקבל את זה שלי. אתה הרי משתייך למין הגברי, ומכאן באופן טבעי (אולי) אתה פגיע יותר". את מכתבה סיימה בניסיון גישור: "בעיני קשרים אישיים הם לרוב הרבה יותר חשובים מאשר ?שיחות גלויות-לב' כפי שמכנים אותן. במקרה הזה ייחסת לי הרבה יותר פרובוקציה מכפי שמן הדין היה לעשות. אולי תוכל להחליט לנהוג במקרה הזה כמוני; דהיינו, (נהג כאילו) בן-אדם הוא בעל ערך רב יותר מאשר דעותיו, מן הסיבה הפשוטה שבני אדם הם תמיד יותר ממה שהם עושים או חושבים" (עמ' 111).

חנה וגרהרד השלימו ביניהם והמשיכו להתכתב, אך מחלוקת זו היתה כמו חזרה כללית לחליפת המכתבים הנודעת ביניהם לאחר הופעת ספרה מעורר המחלוקת "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". שלום מצא פגמים, בין היתר, בסגנון הכתיבה של ספרה והצביע על כך שאין בו זכר למה שכינה "אהבת ישראל". זו היתה הנקודה היחידה שבנוגע אליה היא ניאותה להכיר בצדקת טיעוניו: היא הודתה בכך שמידה זו אינה מוכרת לה וביקשה הבהרות לגבי טיבה של אותה אהבה. נוסף לזאת, וכדרכה תכופות, התריעה מפני סכנות הלאומיות, ותיארה את תגובת הבעתה שלה בעקבות פגישה עם אישיות ישראלית רמת דרג, שציינה באוזניה ש"בתור סוציאליסט אינני מאמין באלוהים, אני מאמין בעם היהודי". אישיות זו היתה שרת החוץ גולדה מאיר, ולידידתה, ההיסטוריונית לעתיד לני יחיל, ציינה אז: "מה שעורר בי פלצות, הוא פשוט שעם זה, שבמשך אלפי שנים האמין באלוהי הצדק, מתחיל עתה לדבוק במה שהיינריך היינה בצדק כינה בשם האמונה המצרית הנפוצה והחולנית, במה שמועיל לו, ?מאמין בעם היהודי', דהיינו, בעצמו. וזאת, תסלחי לי, היא עבודת אלילים ממש" (עמ' 445).

זרע הפורענות נזרע על ידי שלום. הוא ביקש את הסכמתה לפרסם את חליפת המכתבים ביניהם בצורת מאמרים, והיא לא יכלה לסרב, והסתפקה בבקשה שהתכתובת ביניהם תשמור על צביון אישי. היא שמה לב ששלום הסיר את הסיומת האישית ממכתבו ונהגה כמוהו. עורכי הספר שלפנינו מצאו בארכיונו של שלום טיוטה בצורת מאמר של המכתב שלו לארנדט, אך לא צוין אם טיוטה זו הוכנה מראש או אחר כך. בכל מקרה, ארנדט עתידה היתה לחוש שהוא טמן לה מלכודת, כפי שציינה פעמיים לפחות בהתכתבותה עם ידיד הנפש שלה, הפילוסוף קרל יספרס (1883-1969), ואף רמזה לכך באחד ממכתביה האחרונים לשלום.

כמו ב-1946 המשיכו השניים להחליף איגרות ביניהם גם אחרי פרסום שני מכתבי המחלוקת הנ"ל, שפורסמו בראש חוצות, בשפות שונות ובבימות רבות. בהתכתבותם בהמשך הם כמו ניסו לגבור זה על זה; מחדדים את טיעוניהם, מדקדקים ומסייגים ללא הרף, מתקשים להבין מדוע בר/בת הפלוגתא שלהם לא מצליח/ה לרדת לסוף דעתם, גלדיאטורים אינטלקטואליים לכל דבר. שלום חזר על כמה מטענותיו הישנות, כגון היותה שבויה באידיאולוגיה שמאלנית כלשהי, דבר שהכחישה שוב, אך לשווא; הוא הגיב בחוסר אמון מלווה בסרקזם להכחשותיה ולטענתה שכל ימיה ראתה את עצמה כפילוסופית בעיקר. בהתכתבות פרטית-אינטימית זו מצוי סקופ קטן: מתוך זלזול במניעיה ועמדותיה הקדים בשנות דור את צבא הציונים הגמורים ונזקק לתיבה לשונית שהיתה, למיטב ידיעתי, בלתי-נודעת עד אז: חנה ארנדט כתבה את אשר כתבה, כך שלום, בשל השתייכותה למחנה עכור חדש של "פוסטציונות" (ללא מקף).

הפערים בין שני הידידים לשעבר היו, מן הסתם, בלתי ניתנים לגישור: ארנדט דגלה בסוג אישי מאוד של הומניזם קוסמופוליטי, וביקורתה על הציונות - ועל דרכה של מדינת ישראל בפרט - ניזונה, בין היתר, מסברה שעליה חזרה תכופות בעניין מדינות בכלל ומדינות לאום בפרט, שהן עתידות לחלוף מן העולם. זו היתה עמדה תמוהה במקצת במחשבתה של מי שביקשה לקנות את עולמה כהוגה בתחום הרעיונות הפוליטיים (ויש רבים וטובים הסבורים שהדבר עלה בידה). שלום, איש "ברית שלום" לשעבר, שהירבה עד סוף ימיו להצהיר על דבקותו ברעיונות אנרכיסטיים, נחשף בתור מה שהיה מתחילת דרכו, לאומי-ציוני בכל רמ"ח אבריו.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו