הסערה שמחוללים תצלומי הנעורים של לארי קלארק, מרגיעה אותו - תרבות - הארץ

הסערה שמחוללים תצלומי הנעורים של לארי קלארק, מרגיעה אותו

לארי קלארק כבר חשש לרגע שתצלומי הנעורים שלו איבדו מהרלוונטיות שלהם. אלא שאז החליטו להגביל את גיל הכניסה לתערוכה שלו בפאריס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היצירה החדשה היחידה בתערוכה החדשה של הצלם והיוצר הקולנועי לארי קלארק, היא קולאז' בשל ואופייני ושמו "I Want a Baby Before U Die". שיער ערווה של אישה בצילום קרוב מאוד, שמתחתיו נראה קעקוע של השם "לארי", מתחרה על תשומת לבנו לצד תמונת של מתבגרים תמימים מקיימים יחסי מין. במקום אחר, דיווחי עיתונים על מקרי מוות אלימים של מתבגרים, נאבקים על מרחב עם תמונות של ישבן מכוסה בחומר שיש לקוות שהוא ממרח שוקולד. באופן מוזר יש שם גם כרטיס קולנוע ל"הארי בראון", מותחן בריטי מ-2009. הגיבור הראשי בסרט, כמו קלארק, הוא גמלאי שכל מעייניו נתונים לנוער עבריין. אבל לעומת בראון, שיורה בבריונים, קלארק נוטה יותר לקחת אותם לגלוש בסקייטבורד ואז לצלם אותם גולשים ונפגשים עם חברים.

התערוכה, "What Do You Do for Fun?", המוצגת כעת בגלריה סיימון לי בלונדון עד 2 באפריל, לקוחה מתוך רטרוספקטיבה שנפתחה בשנה שעברה בפאריס ועוררה מחלוקת מהסוג שבלעדיו דבר הנושא את שמו של קלארק לא ייראה אותנטי. ראש העיר הגביל את גיל הצפייה בתערוכה ל-18 ומעלה. "ניסו לצנזר אותי - ועוד בצרפת!" פולט קלארק, בן 68, איש גבוה ודק בעל עיניים חומות וחמות, צדעיים מכסיפים ושיער מסורק לאחור מפניו הארוכות והגרומות.

המהומה שקמה עזרה לו לעבור משבר אמון קטן, תחושה שעבודתו איבדה מהרלוונטיות שלה, בתקופה שבה כל מתבגר בכל מסיבה יכול לצלם במכשיר הטלפון הסלולרי שלו תמונות צורבות כמו התמונות שהן לחם חוקו. "אף אחד לא יודע שום דבר על צילום", הוא רוטן. "צילום זה אור וצל ותחושה. תסתכלו בסרטים פורנוגרפיים: הם כל כך מכוערים כיום, אנשים מצלמים את עצמם עושים את זה עם החברה שלהם". הוא נשמע כמו טהרן שמתלונן על תלייה לא מיומנת של ציור של אחד המאסטרים הגדולים. "אבל אז אני מופיע בפאריס וקמה מהומה גדולה. אני שמח לגלות שהעבודה שלי עדיין מסוכנת אחרי הכל".

לא היתה לו כוונה לזעזע, אלא לדבר בכנות על משמעות היותך צעיר. "כל העבודה שלי התמקדה בקבוצות קטנות של אנשים, שזו ההזדמנות היחידה להכיר אותם", הוא אומר בגאווה.

השפעתו על התרבות הפופולרית החלה לפני 40 שנה עם פרסום "Tulsa", תיעוד מצולם של נרקומנים בעיר מולדתו טולסה שבאוקלהומה. הספר נפתח בהודאתו של קלארק בהתמכרות ("מרגע שהמחט נכנסת, הוא כבר לא יוצאת לעולם") ולוכד בדיוק מקפיא את הקיום חסר התכלית של המכורים להירואין: מזריקים, משחקים באקדחים, מקיימים יחסי מין ומזריקים שוב. "יש אנשים שאהבו את טולסה כי היתה בה התנגדות לסמים. חוקרי אמנות אהבו אותה. ובחורות במעילי אופנוענים שחורים רצו להזדיין אתי".

אחרי סרט הבכורה שלו, "קידס" מ-1995, על החיים מלאי האלימות והאכזריות, גדושי המין והסמים, של מתבגרים בניו יורק, הוא נהפך לדמות מעוררת מחלוקת. יש הרואים בו אמן המתייחס באהדה לנעורים בשוליים. יש הסבורים שהוא סוטה זקן שתחום המחקר שלו - הוא מקדיש חודשים לזכות באמונם של האובייקטים שלו, נערי הרחוב - קרוב לניצול.

איך הוא עונה למבקריו, שטוענים שלא ראוי שאדם בשנות ה-50 לחייו, כפי שהיה כשצילם את "קידס", יצלם מתבגרים במצבים חשופים? "את הסרט הזה היה צריך לעשות מתבגר", הוא עונה. "אבל שום מתבגר לא היה מסוגל לעשות סרט כזה. אין למתבגרים פרספקטיבה או צלילות דעת. הם היו מייפים את התמונה בדרכים מסוימות".

ומה בדבר תהליך פיתוי המתבגרים להשתתף בעבודתו? הפעולה של פנייה לצעירים וההצעה לצלם אותם היתה יכולה להיות קלישאה קומית, אילולא נדף ממנה ריח של פדופיליה. אך קלארק, אב לשני ילדים בוגרים, מתעקש שהוא נוקט גישה אחראית ומוקפדת. "בדרך כלל עובר זמן עד שהם מקבלים אותי", הוא מעיד. "אני פוגש את ההורים שלהם, אנחנו מדברים על העניין".

לפני שעשה את "Wassup Rockers", סרטו על בני 14 לטיניים מלוס אנג'לס, הוא הקדיש סופי שבוע רבים לבילוי עם המצולמים. "לקחתי אותם לגלוש", הוא מספר. "הייתי מקשיב להם, כותב את הסיפורים שלהם". אם עבודתו של קלארק מעוררת אי נוחות בקרב כמה מבוגרים, הרי הצעירים ברובם מקבלים אותה בזרועות פתוחות: לדבריו המחמאה הגדולה ביותר שקיבל אי פעם הייתה מנער שאמר על "קידס": "לא הרגשתי שזה סרט בכלל. זה היה כמו החיים".

ההתעקשות הזאת על היושר עומדת בבסיסם של כמה מהקולאז'ים בתערוכה החדשה. תמונות אמצע של אלילי נוער מוצגות לצד תצלומים פורנוגרפיים נועזים: דווקא הסוג הראשון - כרזות בעידוד התעשייה של צעירים המציגים לראווה את בטנם הלבנבנה, או חושפים פטמה בקוקטיות - מתקבל פחות טוב. קלארק קורא תיגר על מה שהוא מכנה "השקר ההוליוודי על מתבגרים", בכך שהוא מציג אלה לצד אלה תצלומי מסך של מאט דילון מתוך הסרט "חמודות קטנות" וכתבות עיתונאיות על מוות של מתבגרים מחנק עצמי למטרות ארוטיות.

מכאן מגיעים ליצירה המרתקת ביותר בתערוכה: קיר שלם של 200 הדפסים בשחור-לבן, שבכל אחד מהם נראה דוגמן מתבגר, המזכיר מכרסם, מבושיו גלויים מבעד למכנסיים הקצרים שלו, והוא מצולם בתנוחות התאבדות עם חבל תלייה או אקדח. הפרויקט הזה, מ-1992, בישר על התרחקותו של קלארק מסגנון הרפורטז'ה של טולסה ומ"Teenage Lust" מ-1983, והתקרבותו אל תצלומים מבוימים במלואם עם נרטיב מודגש - שכעת הוא מודה שהיו המבוא לפרק השני בקריירה שלו, הקולנוע.

בחזרה לחיים

הוא רצה מלכתחילה להיות במאי קולנוע. התערוכה כוללת סרטים של קהל בטולסה, שהוא צילם במצלמת 16 מ"מ ולא הוצגו עד כה. קולו נסדק מעט כשאנחנו נעצרים לפני התמונות המהבהבות. "רובם מתים עכשיו", הוא נאנח. "כשאני צופה בזה שוב, החברים שלי חוזרים לחיים".

ב-1990 הוא ראה את "דראגסטור קאובוי", סרטו של גאס ואן סאנט על מכורים נודדים. "אמרתי לעצמי, 'הבנזונה הזה נכנס לשטח שלי! אני מוכרח לעשות סרט'. הייתי מכור לסמים ואלכוהוליסט כל כך הרבה זמן", מספר קלארק, "אבל אחרי שגאס עשה את הסרט הזה החלטתי להתנקות ולשקם את התדמית שלי, כדי שאוכל להשיג את הכסף לעשות סרט משלי".

קלארק החל לבלות בוואשינגטון סקוור פארק שבניו יורק, להתיידד עם המתבגרים ולהשתמש בסיפוריהם. "הילדים היו עונדים על הצוואר שרשרת מקונדומים שמחולקים חינם", מספר קלארק, "וכולם הרצו לי על מין בטוח. אבל כשהם התחילו לתת בי אמון הם התחילו לספר את האמת: 'בחיים לא אשתמש בקונדום. על הזין שלי!'".

דמותו של "מנתח הבתולות" מתוך "קידס", שמנסה להימנע מלהידבק באיידס בכך שהוא שוכב רק עם בתולות, התבססה על נער שפגש. "בתוך כמה חודשים ראיתי אותו מפתה שלוש בתולות", הוא מספר. "אמרתי לו, 'מה אם תכניס אותה להריון?' הוא ענה: 'זה לא כתוב בכוכבים'".

כשקלארק מדבר, מתבהרת אמונתו במטרה המוסרית שמאחורי עבודתו: כוונתו לקרוע את החזות המנחמת של המתבגרים, בדיוק כשם שבתצלומיו המוקדמים ניסה להפנות את תשומת הלב של אמריקה למשבר הסמים המתבשל מתחת לאפה העוטה אבקה לבנה.

תצלומיו של קלארק אינם יפים בדרך כלל, גם אם השחקנים והדוגמנים שלו יפים. אבל אין עוד אמן שמפליא כמוהו ללכוד את הפיוטיות התמימה והמבולבלת של נעורים טבעיים. "אנשים התרגזו מ'קידס'. אמרו שזאת פנטסיה של אשמאי זקן", הוא נזכר. "אבל מספיק לקרוא את העיתונים כדי להיווכח בזה. אני פשוט נכנסתי לזה מוקדם. אותו דבר קרה בטולסה. השתמשתי בסמים משנות ה-50, אז ראיתי שסמים זה רע, וכשהגיע העניין ההיפי כבר ידעתי שזה בולשיט. סמים היו סוד מלא בושה כשאני הייתי נער. מה קרה לבושה, לכל הרוחות?".

אף שהוא לא תיאר את סגנון החיים של הנרקומנים באופן זוהר, האסתטיקה שלו נוכסה בידי אלה שכן עשו זאת. "הם לקחו את ההשפעה שלי והשתמשו בה כדי למכור חרא. המסחר תמיד כובש את האמנות", הוא אומר.

גם כשראה הדים לתצלומיו בעליית עיתונאות האופנה בסגנון ה"הרואין שיק", הוא מעולם לא נטל לעצמו את הקרדיט. "אני אמן", הוא מושך בכתפיו. "אני לא עושה עבודות מסחריות. אילו יכולתי לעשות את זה, הייתי מיליארדר. הציעו לי הרבה מאוד, אבל זה לא נחשב בעיני".

הוא מודע היטב גם להשפעת הסרטים שעשה. "סקינס", סדרת הדרמה הבריטית על מתבגרים הדוניסטים מבריסטול, היא ביסודה הגרסה הבריטית ל"קידס". קולנוענים צעירים עדיין מדברים על "קידס" בנימת הערצה. "מוצא חן בעיני כמה קלארק כן ולא שיפוטי", אמר אולי בלקבורן, במאי הסרט "Donkey Punch".

הסרטים הבאים שעשה קלארק התקבלו בתגובות מעורבות: "קן פארק" מ-2002, סרט בעל סצינות מין מפורשות, לא הופץ בבריטניה, לאחר שקלארק הכה את המפיץ בשעת ויכוח על אסון התאומים. יש לו כמה תסריטים מוכנים, אבל הוא לא מצליח לגייס את הכסף הנחוץ להפקתם. "הייתי יכול לעשות סרט הוליוודי אילו הייתי מוכן לוותר על החופש האמנותי", הוא טוען. ערוץ כבלים דחה תסריט שכתב ושמו "Liar". בתסריט מופיע במאי קולנוע ושמו לארי קלארק, שאחד משחקניו הצעירים רוצח אותו. "הוא דוחף אותו מהגג", מחייך קלארק. "והדבר האחרון שהוא עושה לפני שהוא נחבט בקרקע הוא לצלם". *

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ