בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאזין לדממה: ראיון עם המחזאי והתסריטאי סר רונלד האוורד

הוא לעולם לא יכתוב מחזה בהזמנה, אבל לא יתחיל לכתוב תסריט בלי חוזה. סר רונלד הארווד ("המלביש"), שמבקר בישראל, מספר איך עיבד לתסריט את "הפרפר ופעמון הצלילה", למה בחר בו פולנסקי לכתיבת "הפסנתרן" ומי החזיר אותו אל היהדות

תגובות

רונלד הארווד - שהיה המלביש של השחקן השייקספירי הדגול והבלתי נלאה סר דונלד וולפיט והנציח את יחסי השחקן ונושא כליו במחזה "המלביש" - נושא זה יותר משנה בעצמו בתואר "סר". כשאנחנו נפגשים במלון תל-אביבי (הוא אורח של החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב) אני שואל אם אני חייב לקוד. "לא חייב, אבל היה נחמד אילו קדת", מחייך סר רונלד, שלא מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי.

ליידי אנטוניה פרייזר מספרת בספר זיכרונותיה העוסק בחייה עם הרולד פינטר על חופשות שבילה הזוג באיים היווניים, עם הארווד ואשתו והמחזאי סיימון גריי ואשתו. בחופשה הזאת הם העבירו זמן בקריאה משותפת של מחזותיהם. "כולנו נתבקשנו לקחת מחזות, לפי הוראה של פינטר, כי הוא היה המארח", מספר הארווד. "זה היה בפקסוס, אני חושב. הרולד ביקש שאביא את 'המלביש', כי הוא רצה לשחק את המלביש. ועשינו את זה במשך כמה ימים אחרי ארוחת הערב, ואני שיחקתי את 'סר'. אני לא זוכר איזה מחזה של סיימון עשינו. אני והרולד קראנו את שני התפקידים ב'המלצר האילם' (תורגם לעברית כ'מעלית'). נסענו לחופשות כמה פעמים, אבל קראנו מחזות רק פעם אחת".

מה למדת מהערב הזה?

"כמה שאני שחקן רע. זה הכל בעצם".

נושא הרצאתו לפני הסטודנטים בחוג לאנגלית הוא "לכתוב לתיאטרון, לכתוב לקולנוע", ואם יש למישהו זכות לדבר על כך זה לו: הוא כתב 18 מחזות, שהידוע שבהם הוא "המלביש" (בארץ הוצגו גם "ארץ אחרת" ו"המנצח" בקאמרי ו"הרביעייה" בהבימה); שלוש פעמים היה מועמד לאוסקר על תסריט מעובד: על "המלביש", על "הפרפר ופעמון הצלילה" בבימויו של ג'וליאן שנאבל ועל "הפסנתרן" של רומן פולנסקי, שגם זיכה אותו בפרס.

מתוך שלושתם, "הפרפר ופעמון הצלילה" היה האתגר הגדול ביותר. מחבר הספר, ז'אן-דומיניק בובי, עורך "אל" הצרפתי, לקה בשבץ והכתיב את ספרו באמצעות מצמוץ בעין אחת. הארווד מעולם לא חשב לעבד את הספר למחזה. "בסרט הוא משותק ורגע אחר כך חי את הזיכרונות. את זה אפשר לעשות רק בסרט", הוא אומר.

אשתו של הארווד קראה את הספר לפני כמה שנים והמליצה לו עליו. "קראתי את הספר ואהבתי אותו מאוד", הוא אומר, "אבל לא עלה על דעתי להפוך אותו לתסריט. אמריקאים קוראים ספרים כדי לראות אם יש בהם סרט. אני קורא ספרים כי אני אוהב לקרוא".

ובכל זאת, כשבאה ההצעה לעבד את הספר לתסריט, הסכים הארווד מיד. לא היה לו שמץ רעיון איך לעשות זאת. אחר כך נסע לפאריס, שם יש לו דירה, לתחקיר, להכיר את הסביבה ואת האנשים שהכירו את בובי, ורשם פרטים מפיהם. "קראתי את הספר מחדש וחשבתי 'אין שום דרך להפוך את זה לסרט', והתכוונתי לטלפן למפיקה קתי קנדי ולהגיד לה שאני מחזיר את הכסף. אבל אין דבר שמרכז את מוחו של מחזאי יותר מהאפשרות שיצטרך להחזיר את המקדמה. ובדיוק כשהייתי בדרך לטלפון עלה הרעיון 'ואולי נעשה את זה כשהמצלמה היא בובי, והסרט הוא מנקודת מבטו'".

בין שפה לדימויים

ביסודו של דבר, מה שהארווד מתכוון לספר לסטודנטים מניסיונו בכתיבה בשני התחומים הוא שהתיאטרון נועד לאוזן; "בתיאטרון אתה מאזין. לכן האולם נקרא אודיטוריום. התיאטרון הוא על שפה. הסרט הוא על דימויים. בסרט אתה יכול לצלם את התגובה שלך על דברי בתקריב של פניך. בתיאטרון אתה צריך להגיד, או לא להגיד, משהו. זה ההבדל העיקרי".

הוא יודע שכיום במאי תיאטרון מקרינים על מסך את פני השחקנים שעל הבמה בתקריב, אבל לא אוהב את זה. "אני חושב שהם לא סומכים על הקהל. בהפקה הראשונה של 'המנצח' (מחזה על וילהלם פורטוונגלר, שהואשם אחרי מלחמת העולם השנייה בשיתוף פעולה עם הנאצים, מ"ה), שפינטר ביים בצ'יצ'סטר, באחת ההצגות הראשונות עמדנו מאחורי הקהל ופינטר אמר, בערך אחרי 20 דקות, משפט פינטרי טיפוסי: 'תקשיב לדממה'. הם היו מרותקים".

ב-1999 הועלה "המנצח" בפאריס. "פולנסקי ראה את ההפקה, שרצה שנתיים בפאריס ומחוצה לה, וחשב לעצמו: 'רגע, רגע, זה על נאצים ומוסיקה, אולי זה האיש שיכתוב את התסריט ל'פסנתרן''. אמרתי לו: אין לך דמיון בכלל; נאצים ומוסיקה, תשיגו לי אותו. קראתי את הספר בנשימה אחת והסכמתי מיד".

בעיבוד של מחזה שלו לתסריט, הבעיה היא להתנתק מן המחזה שכתב, במידת האפשר. להארווד זה קרה עם אישטוואן סאבו ב"המנצח". ועתה סיים תסריט על פי מחזהו "הרביעייה", על ארבעה זמרי אופרה בבית אבות למוסיקאים, שבו אמור לשחק דסטין הופמן. "את המחמאה הגדולה ביותר על 'המלביש' קיבלתי מבילי ויילדר", מספר הארווד, ועובר לחקות את הבמאי: 'ראיתי את 'המלביש', איזה סרט נורא. כל הזמן מדברים, מדברים, מדברים. אני יודע, ראיתי אותו שש פעמים'". הארווד מוכן שעל מצבתו ייחרט "קיבל מחמאה מבילי ויילדר".

ההצלחה הבינלאומית של "המלביש" היתה הפתעה מוחלטת להארווד. "ביום שסיימתי את המחזה באתי ללונדון - גרתי אז בכפר - למסור אותו לסוכנת שלי. הלכתי לסעוד במועדון גאריק, וביציאה פגשתי את ג'ון גילגוד. הוא שאל מה אני עושה, סיפרתי לו, והוא אמר 'מחזות על מאחורי הקלעים אף פעם לא מצליחים', והלך. הייתי שבור. הסוכנת חשבה שהמחזה דווקא בעל סיכויים, אבל אני טענתי שלא. ומאז הבכורה במנצ'סטר ב-1980 אין יום שבו לא עושים את המחזה באיזשהו מקום בעולם. אפילו במקומות שאין מסורת תיאטרונית עמוקה. אומרים שהסיבה היא שזה על יחסי אדון משרת, שהם נושא אוניברסלי. מבקר אמריקאי אחד כתב שזה על יחסי אמא יהודייה והבן שלה. זה נראה לי הכי נכון".

שתויה או פיכחת

אחד המחזות האחרונים שלו הוא "טרגדיה אנגלית", סיפורו של ג'וליאן אמרי, בנו של חבר פרלמנט אנגלי מתומכי צ'רצ'יל, שבמלחמת העולם השנייה שימש תועמלן למען הנאצים. אמרי הבן נשפט אחרי המלחמה והוצא להורג בתלייה.

מדוע זו טרגדיה אנגלית?

"מפני שאמרי היה יהודי למחצה ורצה להיות אנגלי. מבחינה זו זה מחזה אוטוביוגרפי. יש תמונה במחזה שבה הוא אומר 'אני רוצה להיות אנגלי מוחלט'. זאת הטרגדיה. גם אני רציתי, וחזרתי ליהדות שלי בגלל סר ישעיהו ברלין.

"הוא אהב את המחזות שלי, ואני הוחנפתי. הוא היה ה'ניים-דרופר' הגדול בעולם. אכלנו יחד כמה פעמים בשנה, במועדון הגאריק. ידעתי שהוא ציוני, אבל מעולם לא דיברנו על דת, חוץ מפעם אחת. הוא סיפר שפגש סטודנט שלו לשעבר שהוא רב ושאל אותו 'אתה באמת מאמין בשטויות האלה?' והרב אמר 'כן, אני מניח שכן'. 'מוזר ביותר', אמר ברלין.

"לא ראיתי אותו בשנת חייו האחרונה. כחודש אחרי מותו הייתי באירוע גיוס תרומות לישראל וישבתי ליד בתו החורגת. שאלתי אותה איך זה שהאזכרה לברלין התקיימה בבית הכנסת הגדול בלונדון, כשגברים ונשים יושבים בנפרד. והיא סיפרה שבשנה האחרונה לחייו רצה ברלין שיתייחסו אליו כיהודי במותו. ניסוח נפלא, לדעתי. וזה חדר בי כפיגיון. וחשבתי שגם אני רוצה שיתייחסו אלי כיהודי במותי. אני חבר בבית הכנסת הרפורמי בצפון לונדון, אומר קדיש על בני משפחתי ארבע פעמים בשנה, מבקר שם בחגים. זה תורם לי הרבה מאוד".

זה מעורר כמובן את שאלת יחסה של דעת הקהל האנגלית כלפי ישראל ומדיניותה. הארווד, יליד דרום אפריקה, ממהר להדגיש כי גם לו יש ביקורת על המדיניות של ישראל, או בריטניה או ארצות הברית, אבל אין לו ספק בעניין זכותה של ישראל להתקיים. "זה מוזר, בשמאל הליברלי האנגלי: במקום לתמוך בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הם תומכים במשטרים מיזוגניים, טרוריסטיים, הומופוביים. ואת זה אני לא יכול להבין. אני תמיד אהבתי להיות יהודי. גם אם אני לא חי חיים יהודיים, אני לא נשוי ליהודייה".

אף אחד לא לחץ עליו לא לבוא לישראל. "מעולם לא הטרידו אותי. אני חושב שהם יודעים שיחטפו ממני". הוא לא היה נוסע לטורקיה, האוסרת סופרים על מה שכתבו, או לקובה, מאותה סיבה. "הייתי נוסע ללוב, כדי לגלות מה קורה שם. הייתי בלוב שבוע בראשית שלטונו של קדאפי, כי אחד מספרי מתרחש שם. זה היה נורא. אבל לא כתבתי בספר שזו לוב".

הארווד השלים עתה כתיבת מחזה על אחד מפקידי משרד החוץ האנגלי בשנות ה-30, שנחרד מכך שממשלתו משקרת לפרלמנט בדבר יחסי הכוחות מבחינת החימוש בין גרמניה לאנגליה. הוא הדליף את העובדות לצ'רצ'יל, נתקף ייסודי מצפון על שבגד במשרד החוץ ובאמון בשירות הציבורי והתאבד. בנוסף לכך הארווד כותב אוטוביוגרפיה, שנראית לו משעממת, כי הוא יודע את הסוף.

בשיחה הוא חוזר לנושא האנטישמיות; לדעתו, חוגים מסוימים נאחזים בביקורת על המדיניות הישראלית כדי להביע עמדות אנטישמיות שעד עתה התביישו בהן. אך הוא מסכים שישראל במדיניותה תורמת למצב. "ידידי ג'ורג' ויידנפלד, אתה בוודאי מכיר אותו, חושב שישראל תמיד צודקת. אני מצטט באוזניו את האימרה של צ'סטרטון, 'להגיד 'זאת המדינה שלי, בטוב וברע' זה כמו להגיד 'זאת האמא שלי, שתויה או פיכחת'. אבל גם ויידנפלד אמר לאחרונה, 'צריך לבחון את עניין ההתנחלויות האלה'. ובאמת, האסוציאציה של 'מרחב מחיה' (הארווד משתמש במושג הגרמני 'לבנסראום') היא חזקה מדי".

הוא רואה עצמו מחזאי יותר מתסריטאי (הוא לעולם לא יקבל הזמנה לכתוב מחזה; בניגוד לתסריט, שלא יתחיל לכתוב בלי חוזה), ו"הרומנים שלי פופולריים מאוד בין בני משפחתי". עתה הוא כותב תסריט על שחקן קריקט יליד דרום אפריקה, שחור-עור, ששיחק בנבחרת האנגלית, וכשזו היתה אמורה לבקר במולדתו, ראש ממשלת דרום אפריקה ביטל את הסיור.

אני מספר לו על שערוריית אריאל והופעות התיאטרונים והשחקנים שם. הוא מביע הערכה לאומץ לבם של השחקנים שסירבו להופיע באריאל, "כי זה מה שהתיאטרון מיטיב לעשות". עם זאת, הוא אומר, הוא נגד חרם תרבותי מכל סוג שהוא.

בנעוריו נטל חלק בחרם על דרום אפריקה - והוא מצטער על כך עד היום. "אני בקונפליקט כאן. כי אם אתה כותב מחזות שאתה סבור שיש להם ערך, אז יש להם ערך בעבור האנשים שאתה רוצה לשנות. אני כותב מחזות על דילמות מוסריות. האם לא צריך להתמודד עם זה בדרום אפריקה?"

אבל מגיע הרגע שבו אתה צריך להגיד "לא".

"נכון, עשיתי זאת, ואני מצטער. אני חושב שנסחפתי ולא הערכתי את הנושא בעצמי".

גם אם לא ייסע לטורקיה או לקובה, אין לו כל התנגדות שיציגו אך מחזותיו שם. "הם הציגו את 'המלביש' בטורקיה; לא שזה שינה משהו. את 'המלביש' הציגו בסין. לא, בעצם בטייוואן. זה לא נחשב".



מתוך הפרפר ופעמון הצלילה. האתגר הגדול ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו