בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותי זה לא מצחיק: ראיון עם כוכב הקולנוע הצרפתי פסקל אלבה

אחרי שמאס בקומדיות רומנטיות החליט פסקל אלבה, יהודי ממוצא אלג'ירי, לביים בעצמו סרטים על נושאים חברתיים רגישים. לרגל פתיחת פסטיבל הסרטים הישראלי בפאריס שהוא משמש השנה כנשיאו, הוא מספר למה הוא רואה במעבר לצד השני של המצלמה השקעה לעתיד

תגובות

"רתחתי מזעם כאשר שמעתי שמייק לי וקן לואץ' קראו להחרים סרטים ישראליים", אומר השחקן, הבמאי והתסריטאי היהודי-צרפתי פסקל אלבה בראיון עמו בפאריס. "כצרפתי אני סבור כי תרבות היא דבר הכרחי לדיאלוג. האם אילו הגשרים שהם מבקשים לשרוף? להשתיק את הקולנוע הישראלי? זה מגוחך. הרי הוא גם כלי של ביקורת, ובגלל זה מצליח. הוא נוגע בנושאים רלוונטיים וכואבים, בעוד שבצרפת מעדיפים לעשות קומדיות טיפשיות שמבטיחות הצלחה ולא מאתגרות".

אלבה, המכהן השנה כנשיא פסטיבל הסרטים הישראלי ה-11 שייפתח היום בפאריס, יבוא בחודש הבא לישראל כדי לצלם שני סרטים, האחד בבימויו והשני בהשתתפותו.

לפני שנה יצא בצרפת הסרט הראשון שביים, "ראש של טורקי" ("Tete de Turk"), שעליו היה מועמד לפרס הסזאר (האוסקר הצרפתי) בקטגוריית סרט הביכורים הטוב ביותר. בסרט, שקיבל ביקורות מעורבות אבל זכה להצלחה בקופות, מגלם אלבה עצמו את דמותו של רופא ממוצא ארמני הנקרא לעזור לאשה גוססת בשכונת מצוקה בפאריס. צעירים מקומיים משליכים חפצים על מכוניתו, שהם חושבים לניידת משטרה, ובקבוק תבערה שזורק נער ממוצא טורקי מעלה אותה באש. מתוך חרטה על מעשיו, חש הנער להציל את הרופא מהרכב הבוער. עלילת הסרט נעה בין שאלות בנוגע לתפקוד המשטרה לשאלות על סולידריות חברתית ומדגישה את המתחים הפוליטיים באמצעות הקשר בין הנער ממוצא טורקי לרופא ממוצא ארמני.

"העבודה על הסרט היתה הרפתקאה מבחינה אמנותית", אומר אלבה. "בצרפת לא קל להפיק סרטים, במיוחד כאלה הדנים בנושאים חברתיים רגישים שבכותרות הראשיות של העיתונים. לפני הסרט אמרתי לעצמי שאולי זה יהיה הסרט האחרון ושעלי לפעול לפי תחושותי".

הנער ממוצא טורקי בסרט חש אשם ולכן אינו רוצה לקבל אות כבוד מהמדינה על מעשהו. עם זאת הוא יודע כי הדבר יסייע לאמו החד-הורית לקבל אזרחות צרפתית. את האם מגלמת רונית אלקבץ.

"בזמן התחקיר לסרט נפגשתי עם אמהות חד הוריות בפרוורים", מספר אלבה. "אלו נשים אמיצות הנאבקות כדי להחזיק את משפחותיהן בסביבה אלימה. רציתי שדמות האם הטורקייה תבטא את היכולת לעמוד זקוף גם כאשר הכל מתפרק. היא שורדת בזכות אצילות הנפש והענווה שלה. המשחק של אלקבץ טוטאלי. היא נתנה לי הכל. על אתר הצילומים היא נלחמת בשבילך. אני חייב לה המון".

רשות הדיבור

המעבר לבימוי אחרי 15 שנות משחק היה משמעותי בשביל אלבה, שהוא בן 44. "יוצרי קולנוע מסחרי בצרפת ניצבים כיום בפני שתי אפשרויות: קומדיות שטחיות פופולריות או סרטי דרמה רציניים. יש מעט מאוד קומדיות טובות, כי הרבה יותר קשה לכתוב כאלה, אבל גם דרמה טובה צריך לדעת לעשות.

" אושר לא מצטלם טוב אבל קל מדי ליצור סרט שהוא התגלגלות של אירועים עצובים ודרמטיים. בשני המקרים אנשים לא באים לקולנוע כדי לשמוע סיפור. הם רוצים ליהנות, לחוות. רציתי לשבור את המסגרות הללו. ההצלחה של קולנוע ממדינות כמו ארגנטינה, מקסיקו וישראל טמונה בכך שהסרטים משם מצחיקים, עצובים ומותחים גם יחד".

עיניו נוצצות כשהוא מדבר על בימוי. הוא מודה כי זו, בין השאר, השקעה לעתיד: "גורלי כשחקן כבר נחרץ. יועדתי לתפקידים בקומדיות כמאהב, חבר ובעל. בדרך זו, עוד כמה שנים התעשייה היתה קוברת אותי.

אבל כבמאי אני יכול לראשונה לבחור בסיפורים המעניינים אותי, בשחקנים שאני רוצה לעבוד עמם ובתפקידים שאני מעוניין לגלם. החלטתי לשנות את גורלי, הענקתי לעצמי את רשות הדיבור".

בפאריס, הוא מוסיף, "עיר שבה מספר בתי הקולנוע הוא מהגבוהים בעולם, יש גם הרבה מבקרי קולנוע. נוח להיות רק שחקן. זה מסיר מעליך שכבה עבה של אחריות. גם כתסריטאי אתה לא הכתובת לחצי המבקרים. הלחץ המוטל על כתפיו של הבמאי לפני יציאת הסרט לאקרנים הוא אדיר. אבל בסופו של דבר אין דבר טוב יותר מלהציג יצירה שלך".

בפגישה עמו, במסעדה והמלון הטרנדיים "הוטל אמור" בכיכר פיגל, הוא בא מצויד במשקפי שמש ולבוש בז'קט צמר עדין. השיחה אתו על בימוי וקולנוע משכיחה במידה מסוימת את היותו, בראש וראשונה, כוכב קולנוע. עם זאת הוא אינו נראה מוטרד מהלחשושים והמבטים מהשולחנות הסמוכים.

כבמאי בחר אלבה לעסוק בעצבים החברתיים חשופים של המציאות היום-יומית בצרפת. כשחקן הוא היה מזוהה בעיקר עם קומדיות רומנטיות מצליחות כמו "Mes amours, mes amis" (מאהביי, חבריי) מ-2008, בבימוי לורן לוי, שבה גילם את דמות המאצ'ו הרגיש והיפה.

ב-2006 החליט אלבה לאתגר את הז'אנר בקומדיה הרומנטית "אמונה רעה" שכתב עם השחקן רושדי זם. התסריט מגולל את סיפור אהבתם של קלרה היהודיה (ססיל דה פראנס) וישמעאל המוסלמי (רושדי זם), שבסביבתם הקרובה מסרבים לקבל את הקשר ביניהם. זוהי מעין גרסה צרפתית לקומדיות של בן סטילר שבמרכזן קלישאות על משפחות יהודיות ואחרות. אבל צרפת אינה אמריקה וזוג יהודי-מוסלמי בה נחשב עדיין לאנומליה חברתית.

התסריט של אלבה עורר גיחוך במקום שבו בדרך כלל מצויות שתיקה ומבוכה. בסצינה אחת מביא ישמעאל פרחים להוריה של קרלה. האם פותחת את שער הכניסה, לוקחת את הפרחים ומודה למי שחשבה לשליח ערבי. "היה לי חשוב להגחיך את ההפרדות החברתיות הנעשות בין יהודים ומוסלמים בצרפת", מסביר אלבה. "אין דרך טובה יותר לדון בנושאים אלו מאשר בעזרת הומור".

נוף ילדותו של אלבה, יקיר מדורי החברה, רחוק מאוד מאורות פאריס. הוא נולד בעיר היין האלזסית קולמר, בן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני שהיגרה מאלג'יריה. הוא למד בבתי ספר ציבוריים וחי את רוב שנות צעירותו בשטרסבורג הסמוכה.

"לא היינו חלק מהקהילה היהודית, להורי היה חשוב שנשתלב כמה שיותר. אבל חשתי כל הזמן בחריגותי בבית ספר, הייתי ילד יהודי כהה, חשתי שונה. נהגתי לחלוף על פני בניין התיאטרון הלאומי בשטרסבורג, מפנטז על קהל שואג כאשר אני מולו. רציתי יותר מבינוניות".

בגיל 18 הוא עבר לפאריס ללמוד משחק, למורת רוחם של הוריו. עם סיום לימודיו, שיחק בעיקר תפקידים משניים, תחילה בתיאטרון ולאחר מכן בקולנוע. שנת 2003 היתה נקודת תפנית בשבילו לאחר שלוהק לקומדיה "הבנים של אבא" בבימוי מישל בוז'נה. על תפקיד זה היה מועמד לפרס הסזאר לשחקן המבטיח ביותר. מאז המשיך לככב בקומדיות ובהן "כמו כולם" (2008) ו"קוץ בתחת" (2009), לצד כמה מותחנים משטרתיים כגון "השחקנים הרעים" מ-2005. הוא גם כתב שלושה מחזות, שהאחרון שבהם, "בשביל אלה הנשארים", הועלה ב-2005. בקרוב ישוב לבמה בפאריס בתפקיד ראשי בגרסה תיאטרונית ל"כשהארי פגש את סאלי", לצד השחקנית סנדרין קיברלן.

כמו ציפורים אקזוטיות

בישראל יצלם אלבה את הסרט השני בבימויו, מותחן פשע בסגנון "תפוס אותי אם תוכל" של סטיבן ספילברג. הסרט, שעדיין אין לו שם, מבוסס על סיפורו האמיתי של עבריין צווארון לבן צרפתי שנמלט לישראל לאחר שהסתכסך עם הרשויות. בעת התחקיר לסרט נפגש אלבה עם העבריין המתגורר כיום באשדוד.

"אין לי בעיה להראות את הצד המכוער של הקהילה היהודית הצרפתית", הוא מסביר. "רבים שואלים אותי מדוע אני עושה סרט על יהודי שגנב מיליונים, ועוד בתקופה שלאחר מיידוף. זה נושא טוב ואני לא רואה כל סיבה להצניע אותו מכיוון שהגיבור יהודי. על הקהילה להתמודד עם דמויות מסוג זה באופן גלוי. מעבר לכך, בשבילי זו הזדמנות לעבוד בישראל ואף ללהק שחקנים מקומיים". בנוסף, הוא יצטלם כאן לסרט "Le Fils De L'Autre" ("בנו של האחר").

הסרט הראשון שביים היה בשבילו הזדמנות לספר בעקיפין את הסיפור שלו עצמו. "כשהורי היגרו לצרפת הם עשו הכל כדי להשתלב בחברה הצרפתית. אבל אני, כמו חברי שהם בני מהגרים מוסלמים, מרגישים עדיין כציפורים אקזוטיות. החיים שלנו כאן הם מאבק מתמשך. היכולת לכתוב ולביים סרט נהפכה להזדמנות לתרום למאבק זה. כשעבדתי על הסרט חזרתי לילדות. היה לי ברור שאני רוצה לדבר על חוויית הזרות. בסרט היא מקבלת ביטוי במתח שבין המדינה, המשטרה לבין בני המהגרים".

כשהוא נשאל אם צריכה לדעתו להיות סולידריות בין יהודים למוסלמים כשתי קהילות של מיעוטים בצרפת, הוא נשמע מהוסס יותר. "כיהודי אני מרגיש קשר לישראל, אבל איני מצפה מחברי המוסלמים להגן עליה כפי שהם לא ידרשו את תמיכתי בהתנגדות לה. אין זה סותר רגעים שבהם אני חש אי נוחות בגלל פעולות ישראל. הממשלה הנוכחית בישראל היא אסון. אבל ככלל, בחברות ובעסקים אני מעדיף להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לתחום".

מוכרחים להמשיך להקרין: שארל זריהן, מנהל פסטיבל הסרטים הישראלי בפאריס שייפתח היום, לא חושש מהמחאות נגדו

"פעם הייתי", סרטו של אבי נשר, יפתח היום את פסטיבל הסרטים הישראלי ה-11 בפאריס. הפסטיבל יימשך עד 29 בחודש בבית הקולנוע "Le Cinema des Cineastes" בכיכר קלישי. את הרעיון הגה המפיק היהודי-צרפתי שארל זריהן לאחר שנים שחילק את חייו בין ישראל, לוס אנג'לס ופאריס. כשהשתקע לבסוף בצרפת החליט ליצור מסגרת שיוצגו בה סרטים ישראליים. "בשנים אלה עלתה המודעות לקולנוע הישראלי", אומר זריהן, "עמוס גיתאי ואחרים היו כבר שמות מוכרים בצרפת, אבל היתה חסרה התשתית להציגם".

כעת, לאחר יותר מעשור, נהפך הפסטיבל למוקד מרכזי להפצתם וקידומם של סרטים ישראליים בצרפת, ששוק הקולנוע בה הוא מהגדולים באירופה. אבל לדברי זריהן, הוא ממשיך להיתקל בקשיים. "ב-2000, השנה הראשונה של הפסטיבל, פרצה האינתיפאדה השנייה. בית הקולנוע שאירח אותנו דרש שנשנה את השם ל'פסטיבל הישראלי-הפלסטיני' מחשש שהמקום יוחרם. לאחר סירוב ואיום בביטול יצאנו לדרך עם השם הנוכחי. באותה שנה הזמנו את עלי נאסר להציג את סרטו 'שביל החלב', והדבר עורר תשומת לב גדולה בתקשורת".

את הפסטיבל מממנים עיריית פאריס ומשרד התרבות הישראלי. על פי זריהן, גופים מסחריים צרפתיים מסרבים להשתתף במימון משום שהם חוששים להיות מזוהים עם ישראל. אבל באופן אירוני, הוא מוסיף, גם בקהילה היהודית המקומית יש המתנערים מתמיכה בפסטיבל בשל הקרנת סרטים המותחים ביקורת על ישראל.

"מאז שנוסד הפסטיבל היה לי חשוב להציג את המפה הקולנועית מישראל כפי שהיא בשביל הקהל הצרפתי והאירופי, בין שאלה קולות מימין ובין שהם מהשמאל", הוא אומר. "אני לא חושב שאפשר לקדם תדמית חיובית של ישראל באמצעות השתקת הקולות הביקורתיים שבה".

למרות הקשיים, הוא אומר, זוכה הפסטיבל להצלחה. בשנה שעברה היו בו, לדבריו, יותר מ-8,000 צופים. "מעולם לא רצינו להיות פסטיבל קהילתי. להיפך, אנו רוצים למשוך בעיקר קהל שאינו מכיר את ישראל והאזור. להערכתנו, יותר מחצי מהמבקרים בפסטיבל אינם נמנים עם חברי הקהילה היהודית".

בכל שנה נבחר לפסטיבל נשיא כבוד, דמות מוכרת מתחום הקולנוע. לפני ארבע שנים היתה זו השחקנית רונית אלקבץ, לפני שנתיים הבמאי הצרפתי יליד ישראל איוון אטאל. השנה נבחר לתפקיד השחקן, הבמאי והתסריטאי פסקל אלבה.



אלבה. תרבות היא דבר הכרחי לדיאלוג


אלבה ואלקבץ ב''ראש של טורקי'', הסרט הראשון שביים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו