טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחת מטרייה אחת

"מטריות שרבורג", המחזמר הקולנועי מ-1964 של מישל לגראן, מוצג כעת בגרסה תיאטרונית בלונדון. הכל התחיל כשהמלחין הצרפתי עטור הפרסים התאהב מחדש בז'אנר, כשצפה לפני שנתיים בסרט ישן

תגובות

באביב של שנת 2008 התאהב המלחין הצרפתי מישל לגראן מעל הראש - בהצגת תיאטרון. המלחין, שבאמתחתו כמה פרסי אוסקר וגראמי, שהה בלונדון ועבד על בכורה של מחזמר חדש, "מרגריט". הוא נכנס לבית הקולנוע היימרקט, שם הועלתה הפקה לא שגרתית של "Brief Encounter" (סרט בשם זה מ-1946 נקרא בארץ "היכרות חטופה"). "זו היתה הפעם הראשונה", הוא אומר, "שראיתי מחזמר שיש בו כל כך הרבה רעיונות ליריים, כל כך הרבה המצאות, סגנון חדש, גישה חדשה למחזות זמר".

לגראן נכבש, וחיפש ומצא דרך לעבוד עם יוצרי ההצגה, להקת התיאטרון "ניהיי" ובייחוד המנהלת האמנותית אמה רייס. הוא רצה שרייס תיצור גרסה בימתית חדשה ל"מטריות שרבורג". הסרט המוסיקלי שיצר עם ז'אק דמי ב-1964, ועליו היה מועמד לאוסקר בקטגוריות הפסקול הטוב ביותר והשיר הטוב ביותר, הפך אותו לכוכב. היתה רק בעיה אחת קטנה: רייס לא ראתה את הסרט.

"מטריות שרבורג" הוא אחת מקלאסיקות הפולחן הגדולות של הקולנוע. הסיפור פשוט: בחור אוהב בחורה, הבחור והבחורה נאלצים להיפרד, החיים נמשכים. אבל סיפור הרומנטיקה וההתפכחות הזה קיבל את ייחודו בשל הצבעים הרוויים להפליא של הסרט, ומשום שכל מלה בו אינה מדוברת, אלא מושרת. זו אינה אופרה, וזה גם לא סרטי מוסיקלי הוליוודי של שנות ה-50 וה-60 שבו הדמויות דיברו באופן נורמלי יחסית, עד שהוצפו ברגשות ופרצו בשיר. כל הדיאלוגים של דמי, גם היום-יומיים ביותר, מושרים.

כשרייס צפתה בסרט, היא נדהמה משני דברים. הראשון: "אין מבנה לשירים, הדמויות לא שרות יחד. אז כשמישהו אומר, ?למה לא תעשי מזה מחזמר בסגנון וסט אנד?' חלק ממני חושב, יש בזה משהו שמתאים לתבנית המחזמר של וסט אנד". וחלק אחר: "לא החלטתי אם זה זה מדליק או קצת מביך. אבל אני יודעת שזה כמו קסם, אתה נכבש ומרותק למסך". רייס קיבלה עליה את המשימה.

זה היה צעד נועז, משום ש"מטריות שרבורג" כבר הועלה כהצגת תיאטרון בעבר - ונכשל כישלון חרוץ. לגראן היה מעורב בהפקה ההיא, בניו יורק בסוף שנות ה-70, והוא אומר בביטול: "הבימוי היה גרוע במיוחד, המשחק לא היה טוב וההצגה היתה פשוט משעממת". הוא גם סבור שההצגה עלתה מוקדם מדי: "היינו צריכים לדלג על דור אחד כדי לשכוח את הסרט, כדי להציג משהו רענן וחדש לגמרי".

נקניקיית ג'ז

רענן וחדש הן מלים נרדפות לשיטת העבודה הרגילה של תיאטרון ניהיי. "Brief Encounter" היה מקרה מבחן: הוא הציג בנאמנות את הסיפור המרכזי, שובר הלב, אבל יצר סביב הדמויות מערבולת תוססת של חיים. הבימוי היה מנתץ מוסכמות, מלא מעוף (בייחוד בסצינה שבה האוהבים מתנדנדים על נברשת), גמיש מבחינה טכנית בשימוש בפילם, ועם זאת ישיר ועושה את העבודה, ומלווה בשירים עממיים מנוגנים בידי נגנים ששוטטו בעליזות ברחבי הבמה.

בחזרות המוקדמות רייס ניסתה גישה דומה ביחס ל"מטריות שרבורג", אבל גילתה שהחומר אינו מתמסר לכך, באופן מפתיע. "נכנסתי לזה בעיניים תמימות", היא מודה. "חשבתי שתהיה בחומר יותר גמישות. אבל זה לא מבנה שאפשר לגזור ולהדביק ממנו. אני קוראת לזה נקניקייה של ג'ז". ו"נקניקיית הג'ז" הזאת מורכבת הרבה יותר מכל דבר שהמוסיקאים של ניהיי, שבאים בעיקר מרוק ופופ, התמודדו אתו בהצגות הקודמות של הלהקה. בשל כך, אומר המנהל המוסיקלי של ההפקה החדשה, נייג'ל לילי, "הנגנים לא יכולים להתרחק יותר מדי מעמודי התווים שלהם".

רייס הצליחה בכל זאת להשפיע במשהו על המוסיקה - היא צימצמה את התזמורת באופן קיצוני. לגראן כתב במקור תפקידים לתזמורת של עד 75 כלים. רייס הצליחה לשכנע אותו לרדת לשבעה. "זו לא החלטה כספית", היא אומרת. "זו החלטה רוחנית - רציתי שהקהל יזכור את הפנים של המוסיקאים לא פחות מאשר את הפנים של השחקנים, ושהכלים עצמם ייהפכו לדמויות".

לצורך הצמצום נדרשה בחינה מחדש של המוסיקה, בייחוד מאחר שלדברי לילי, "לא רצינו להשתמש בסינתסייזרים כדי להעמיד פנים שיש לנו חטיבת כלי מיתר, או שאנחנו גדולים יותר ממה שאנחנו". אבל לשאלה אילו שינויים הוכנסו בפרטיטורה שלו, לגראן עונה ברוגז: "הפרטיטורה היא בדיוק אותה פרטיטורה של הסרט, תו בתו. המלודיות אותן מלודיות, ההרמוניות אותן הרמוניות".

מבחינה מעשית, אומר לילי, הוא צודק, אבל המלודיות האלה מנוגנות עכשיו בעיקר בפסנתר, בקרן צרפתית ובנבל. מלבד זאת לגראן הלחין מוסיקה חדשה בהיקף נכבד לקולות. "במקומות שבהם בסרט יש חטיבת מיתרים שלמה שמשתוללת", אומר לילי, "השחקנים שלנו שרים הרמוניה בארבעה קולות כדי ליצור את הנפח הזה".

וזה נוסף על מה שהשחקנים צריכים ממילא לשיר במסגרת התפקידים שלהם - יותר ממה שעשו השחקנים בסרט המקורי. שם, אומר לגראן, "היו לנו שחקנים ושחקניות יפהפיים, אבל אף אחד מהם לא ידע לשיר. את השירה ביצעו זמרים נהדרים, וככה יכולנו לשלב פרצופים יפים וקולות נהדרים".

גוונים בתוך המגבלות

בימים אלה עלה המחזמר בתיאטרון גילגוד שבלונדון. ג'ואנה ריידינג, המגלמת את מדאם אמרי, בעלת חנות המטריות ואמה של הגיבורה ז'נבייב, שרה מגיל שש, והופיעה במחזות זמר רבים בווסט אנד. לדבריה, המוסיקה של לגראן "מסובכת יותר מכל חומר שלמדתי אי פעם למחזמר. לפעמים יש לי תחושה שאני צריכה לקטוף צלילים משום מקום, בגלל הג'זיות הקולית של המוסיקה. אני לא זמרת ג'ז, ולפעמים אני חושבת, ?אתה רוצה שאני אשיר את הצליל הזה? כשאין לי שום מקום לקחת ממנו את הצליל?".

הקושי מסתבך עוד, לדברי ריידינג, משום שהיא לא שרה מלות שירים, אלא דיאלוגים. לגראן אומר שכשדמי כתב את התסריט במקור, "הוא רצה לצלם אותו כסרט רגיל בשחור-לבן, סרט במתכונת רגילה. אבל אני הרגשתי שיהיה נהדר לשיר את הסיפור הזה". דמי הסכים לעשות ממנו מחזמר, אבל התעלם מהדגם האמריקאי של שירים השזורים בקטעי משחק. במקום לשכתב את התסריט, דמי פשוט ערך אותו כדי שיתאים למוסיקה שכתב לגראן.

"שמרנו על הדיאלוגים הפשוטים שלו, כי שימוש במלים יום-יומיות עם המוסיקה יצר תחושה של סגנון שונה", אומר לגראן. והסגנון הזה פשוט לא פחות משהוא מורכב, מסבירה ריידינג. "את לא נדרשת לעניינים כמו ויברטו, את לא אומרת תראו כמה יפה אני יודעת לשיר. המוסיקה עוקבת אחר הטקסט וקצב הדיבור, בלי אקרובטיקה ווקאלית".

בתחילה הרגישה ריידינג שהנוקשות של המוסיקה מגבילה אותה. "בדיאלוג יש יותר מקום למשחק בדינמיקה של סצינה", היא אומרת. "אבל כאן אין שום מקום לפאוזה דרמטית או לשינוי פתאומי בגוון הקול: המוסיקה פשוט ממשיכה הלאה. הקצבים והאינטונציה וההטעמות, הכל קבוע - וצריך למצוא גוונים בתוך המגבלות האלה".

כך הרגישה גם רייס. לעומת "Brief Encounters", שבו הכניסה שינויים קיצוניים בעיבוד לבמה, ב"מטריות שרבורג" היה עליה להיצמד לסרט באופן נאמן למדי. אבל היא מציגה את המחזה בתיאטרליות האופיינית ל"ניהיי": אביזרים מחוכמים, פיסיות מפתיעה, קטעי בובות מדליקים ומתקן מסגרת שבו זמרת הקברט מיאו מיאו מככבת כמורה נועזת לצרפתית, המלמדת את הקהל את אמנות האהבה. במקום לבקש מלגראן לכתוב מוסיקה חדשה למיאו מיאו, רייס ולילי פשטו על קטלוג השירים שלו ודלו משם שיר קטן שלא נעשה בו שימוש, "דיג-דינג-דונג". כשרייס אמרה ללגראן שהם עומדים להשתמש בשיר, "הוא צחק ואמר, ?הו, אמה! מה שרי!".

לגראן אינו נוח כל כך תמיד, ולילי תולה את יחסו הידידותי בהתפעלותו מ"Brief Encounter". "הבנו מהר מאוד שההצגה הזאת היא המפתח ללבו של מישל", הוא מגלה. "אנחנו רק אומרים ?אמה' והוא מתהפך על הגב". *



מישל לגראן


למעלה: ההפקה החדשה; למטה: מתוך הסרט ''מטריות שרבורג''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות