טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "פוטיש - אשה צעצוע" - אגדה פמיניסטית רבת חן המשלבת אירוניה ומלנכוליה

קתרין דנב וז'ראר דפארדייה -שתי האיקונות שבמרכז סרטו החדש של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון - מוסיפות לו רבדים היסטוריים-קולנועיים

תגובות

אילו אפשר היה לומר על סרט קולנוע שהוא מחייך אלינו, הייתי מתאר את "פוטיש - אשה צעצוע", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, כסרט שחיוך תמידי נסוך על שפתיו. וזהו חיוך מואר כבוקר שטוף שמש עדינה, ממש כמו זה שבו מתחילה עלילת הסרט, אבל הוא גם ספוג באירוניה ומידה לא מועטה של מלנכוליה. ואמנם, לאורך כל הצפייה בו מחייכים, וגם אם לא מחייכים הלכה למעשה, הרי מחייכים בנשמה, וזה הרי החיוך שנחשב באמת. "פוטיש" יפתח מחר את פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-8 בסינמטקים בישראל ויעלה לאקרנים בסוף השבוע הבא.

"אשה צעצוע", כותרת המשנה שנוספה כאן לשמו של הסרט, הוא רק דרך אחת לתרגם את המלה "פוטיש", שמו המקורי. הכוונה היא לאשה שהיא קישוט, חפץ נוי. ולמין פוטיש שכזה נחשבת בתחילת הסרט הגיבורה שלו, סוזאן פוז'ול (קתרין דנב), אשתו של רובר פוז'ול (פאבריס לוקיני), בעל בית חרושת למטריות בעיר צרפתית קטנה.

ומה שחמור עוד יותר, בתחילת הסרט לפחות, סוזאן עצמה מקבלת את מעמדה כמין פוטיש שכזה, ואולי אף מתייחסת אל עצמה כמין פוטיש, אף שכפי שהסרט יחשוף שלב אחר שלב, היא מעולם לא היתה פוטיש באמת; חייה כרעיה וכאם הם אלה שכפו עליה את התואר הזה.

הסצינה המקסימה והמבריקה שפותחת את הסרט מציגה את סוזאן, כלומר את דנב - ולאורך הסרט כולו לא נוכל להפריד בין הדמות לשחקנית שמגלמת אותה - עושה ג'וגינג כשהיא לבושה בטרנינג אדום, נעולה בסניקרס לבנים ושערה, המסודר ברולים, עטוף במטפחת. תנועותיה מכניות מעט, כנהוג כשרצים, חיוכה קפוא מעט, אבל אז היא נעצרת, מתבוננת סביבה בטבע שעוטף אותה ופניה מוארות כשהיא רואה עופר, שנעצר להתבונן בה, צמד ארנבים מזדווגים וסנאי, שאותו היא כנראה מכירה כבר מריצותיה הקודמות באזור (ואם זה לא אותו סנאי, למי אכפת; לה בוודאי לא). פניה מתמלאות בפליאה, ופתאום היא נדמית כדמות שיצאה מסרט מצויר, וחיות היער סובבות אותה כדי להעניק לה תחושה של נועם ונחמה, ממש כפי שעשו זאת בזמנו לשלגיה בסרטו המצויר של וולט דיסני.

ואמנם, לסרטו של אוזון, גם אם אינו סרט מצויר, יש לעתים קרובות נפח של מלאכותיות מסוגננת, כפי שהיתה בזמנו גם לסרטיו של הבמאי הצרפתי ז'אק דמי, שבכמה מהנודעים שבהם (כגון "מטריות שרבורג", "העלמות מרושפור" ו"הנסיכה בעור החמור") כיכבה דנב וסרטו של אוזון מתכתב עמם בעדינות כובשת לב.

"פוטיש", שעלילתו מתרחשת ב-1977, הוא אגדה פמיניסטית רבת חן, אירוניה ועצבות - כמו אותו חיוך שעוטף אותה. היא מתרחשת במציאות ריאליסטית, שהיא גם מציאות של העבר, ולפיכך מציאות מומצאת, מציאות משוחזרת, שעוטה הד של זיכרון חמקמק; והיא אומרת משהו על מה שאירע לאותו זיכרון מאז שהתהווה בתודעה ובהיסטוריה שהוא מייצג.

רובר, בעלה של סוזאן, שאולי התחתן אתה רק משום שהיתה בתו של מייסד בית החרושת שהוא מנהל, הוא בעל בוגדני, אב משפחה רודני וקפיטליסט שמתייחס לעובדיו בנוקשות. הוא גם אידיוט לא קטן. כאשר שביתה פורצת בבית החרושת שהוא מנהל, והפועלים אף לוקחים אותו כבן ערובה, הוא לוקה בהתקף לב. מי ימלא את מקומו במפעל בזמן אשפוזו והתאוששותו? לא בנו לוראן (ז'רמי רנייה) בעל הנטיות האמנותיות, לא בתו ז'ואל (ז'ודית גודרש), שמתייחסת אל עצמה כאשה מודרנית אך בהדרגה מתגלה כדמות השמרנית ביותר במשפחת פוז'ול, אלא אשתו, אותו פוטיש שלו, שהוא סומך עליה שתמשיך את דרכו בצייתנות כנועה בזמן היעדרותו.

אבל סוזאן איננה הקישוט, איננה חפץ הנוי, איננה הבובה על החוט שבעלה חשב שהיא. היעדרותו של בעלה ומילוי מקומו בראש המפעל מספקים לה את ההזדמנות להשתחרר מאחיזתו בה ובחייה. מה שיפה בסרט הוא התחושה שזה בא לה בטבעיות מוחלטת, לא עקב תכנון מוקדם.

אופיה האמיתי מתגלה ברגע שההזדמנות נקרית בדרכה. זה מתחיל בכך שהיא מחדשת את הקשר שלה עם מוריס באבן (ז'ראר דפארדייה), היריב הגדול של בעלה, שהוא ראש העיר שהעלילה מתרחשת בה וציר מטעם המפלגה הקומוניסטית, שגם היה פעם המאהב שלה. בהמשך היא מחוללת רפורמה במפעל עצמו בעזרת נאדז' (קארין ויאר), המזכירה של בעלה וגם אחת המאהבות המזדמנות שלו.

האוטופיה האחרונה

כמו שניים מסרטיו הקודמים של אוזון, "טיפות מים על אבנים לוהטות" מ-2000, שהתבסס על מחזה מאת ריינר ורנר פאסבינדר, ו"8 נשים", שהתבסס על מחזה מאת רובר תומא ואותו הפך אוזון לקומדיית מתח מוסיקלית (שדנב היתה אחת מכוכבותיו), גם "פוטיש" מבוסס על מחזה משנות ה-70 שמשתייך למסורת תיאטרון הבולוואר; אותה מסורת של תיאטרון צרפתי עממי ובידורי, שלעתים קרובות, בחסות עממיותו, עסק בנושאים חברתיים פרובוקטיביים למדי.

מבחינות רבות ניתן לקשר בין תיאטרון הבולוואר לבין הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שאהוב על אוזון ואף הוא עסק לעתים קרובות בנושאים פרובוקטיביים במסווה של בידור עממי. מיקומו של "פוטיש" הן בהקשר של התיאטרון הזה והן בעבר מקנה לו את נפחו האירוני והמלנכולי, שמשתלב במהות הקומית המשעשעת שלו. התרחשותה של העלילה ברגע התעצמותה של המהפכה הפמיניסטית מאפשרת לאוזון להשתמש בסיפור ההשתחררות של סוזאן כבסיס לאגדה שהיא אלגוריה העוסקת יותר בשאיפותיה האידיאליות של התנועה הפמיניסטית מאשר בתוצאותיה הריאליות והמעשיות.

סרטו מתאר רגע של שאיפה אוטופית כמעט, והוא עושה זאת במלוא התבונה, החן והפיכחון. כרוכה בו גם ההכרה, שהאגדה שהוא מציג והאלגוריה הפמיניסטית שנבנית על בסיסה הן הוויה שמתעצבת בעזרת המבט שהקולנוע שולח אל העבר וגם אל הזיכרון, הממשי והמדומה כאחד, שהעבר הזה כולל בתוכו.

מכך נובעים רגעי הקסם הרבים של הסרט, ובהם סצינת ריקוד בין דנב לדפארדייה, שבה שניהם מתבוננים היישר במצלמה (והסצינות המשותפות לשתי האיקונות האלה אינן יכולות שלא לעורר בזיכרון את הופעתם המשותפת ב-1980 בסרטו של פרנסואה טריפו "המטרו האחרון", שבו עיצבו את אחד הזוגות הרומנטיים ביותר בקולנוע הצרפתי אחרי מלחמת העולם השנייה). ואולי הרגע הקסום מכל, סמוך לסוף הסרט, שבו דנב, בקולה היא, שרה את שירו הנפלא של ז'אן פרה "C'est beau la vie".

"פוטיש" גדוש בהתייחסויות למורשתו של הקולנוע הצרפתי בתיאור חייה של הבורגנות הצרפתית, אם זה בקומדיות, אם במלודרמות ואם בסרטי מתח (לא רק שמו של ז'אק דמי עולה בזיכרון בזמן הצפייה ב"פוטיש", אלא גם זה של קלוד שברול). חלק ניכר מהעיבוי ההיסטורי הזה נובע ממיקומם במרכז הסרט של שתי האיקונות האלה, דפארדייה ובעיקר דנב. הסרט נדמה גם כמשרטט דיוקן שלה כפוטיש של הקולנוע הצרפתי; זה עשורים רבים אנחנו יודעים שהיא הרבה יותר מאותו קישוט וחפץ נוי, שאת הדימוי שלו ביקשה התרבות הצרפתית הפופולרית לעטות עליה.

לא רק דנב של ז'אק דמי ופרנסואה טריפו מתנקזת אל תוך סרטו של אוזון, אלא גם דנב של לואי בונואל ("יפהפיית היום", "טריסטאנה") ושל כל הסרטים שבהם התעצבו דמותה הקולנועית והמיתוס שלה. והתחושה הנפלאה היא שדנב נהנית מכל רגע מהופעתה בסרטו של אוזון. כבר מזמן היא לא נראתה משוחררת כל כך, מלבבת כל כך.

לא רק הסרט מעלה חיוך. קתרין דנב גורמת לצופים לחייך, והחיוך, כמו הסרט עצמו, גם אם הוא מלווה במידה לא מועטה של מלנכוליה בלתי נמנעת, שהיא תוצאה של הזמן שחלף, אינה מפחיתה מהיותו של אותו חיוך מקור של סיפוק ואפילו אושר קולנועיים.

ב"פוטיש" לא רק החיים יפים, כפי שאומר שירו של ז'אן פרה, אלא גם הקולנוע יפה וקתרין דנב היא קתרין דנב לנצח.

"פוטיש - אשה צעצוע". תסריט ובימוי: פרנסואה אוזון; על פי מחזה מאת פייר בארייה וז'אן-פייר גרדי; צילום: יוריק לה סו; מוסיקה: פיליפ רומבי; שחקנים: קתרין דנב, ז'ראר דפארדייה, פאבריס לוקיני, קארין ויאר, ז'ודית גודריש, ז'רמי רנייה, סרגי לופז



ז'ראר דפארדייה וקתרין דנב ב''פוטיש - אשה צעצוע''. חיוך, סיפוק ואושר קולנועי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות