בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיור מודרך בנפתולי ההטיות הפוליטיות באוניברסיטאות

מסע באוניברסיטאות הישראליות מגלה שהטיות פוליטיות היו כאן תמיד. רק המתלוננים מתחלפים

תגובות

"תרשום", מבקש פרופ' ישראל ברטל: "עוד לפני שאנחנו מתחילים לדבר, השיחה בינינו מתחילה בהטיה". ברטל, חוקר ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ועד לפני ארבעה חודשים דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, משועשע מהרצינות התהומית שאליה נסחף הדיון על ה"פוליטיזציה" של החיים האקדמיים בישראל. "הרעיון שפתאום נודע שיש היסטוריות ונקודות מבט שונות, הוא מצחיק. פירוש המילה היוונית 'היסטוריה' הוא סיפור. כבר לפני אלפיים שנה הבינו שהיסטוריה תלויה בהקשר, בכותב אותה, שסיפורים מתחרים אחד בשני. זה לא רעיון פוסט-מודרניסטי שמספר ההיסטוריות הוא כמספר ההיסטוריונים. זה אפילו בנאלי. רק פוליטיקאים ואנשים בעלי השקפת עולם קיצונית וטוטליטרית עדיין חושבים שיש היסטוריה אחת".

דבריו של ברטל מופנים בין השאר אל המערכה המתמשכת של תנועת "אם תרצו" נגד חוקרים ומוסדות אקדמיים הבוחנים באופן ביקורתי את תולדות ישראל והציונות. "כשהייתי דיקן, הלכתי יום אחד דרך 'הפורום', לב הקמפוס של הר הצופים", נזכר ברטל. "ניצב שם דוכן של 'אם תרצו'. ניגשתי, כי שמעתי אותם טוענים בקולניות שהאקדמיה השכיחה את הרצל. במקרה או שלא, באותו סמסטר לימדתי קורס שנקרא 'הרצל אמר: קריאה באבות הציונות'. כשסיפרתי להם על כך, הם ענו לי: 'זה לא נחשב, כי אתה מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל ולא בחוג לסוציולוגיה'. עד היום לא הצלחתי להבין את הטיעון".

בדצמבר האחרון, באחד משיאי הקמפיין שלהם, איימו ראשי "אם תרצו" לעתור לבג"ץ אם לא תופסק ה"פוליטיזציה", כהגדרתם, במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. במכתב שקדם לאיום בעתירה, דרשו חברי התנועה מנשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, לשנות את הליך הבחירה של המרצים במחלקה, לגבש נוהל פיטורי מרצים התומכים בחרם אקדמי על ישראל ולבחון מחדש תוכניות לימוד (סילבוסים) הלוקות ב"הטיה אנטי-ציונית".

בהשפעת הלחץ הזה פירסמה המועצה להשכלה גבוהה בדצמבר גילוי דעת מיוחד על החופש האקדמי בישראל. לאחר הבעת מחויבות לחופש האקדמי כ"ערך יסוד" שעליו "יש להגן", נכתב בגילוי הדעת כי מינוים של מרצים וקידומם "צריכים להתבסס על מצוינות במחקר ובהוראה ולא על שיקולים זרים כלשהם, ובכלל זה עמדותיהם הפוליטיות". ועם זאת, בסעיף אחר של אותו גילוי דעת הודגש שיש "לדחות כל ניסיון לפוליטיזציה של האקדמיה".

מסע במסדרונות האוניברסיטאות בארץ, המתחיל במשכנו החדש של ברטל, במכללת תל חי, מגלה שהטיות פוליטיות היו כאן בעצם תמיד, ושהניסיון המלאכותי ליצור מרחב אקדמי סטרילי, הוא בגדר היתממות.

סיפור לא שלם

ברטל, שעבר לאחרונה להתגורר במטולה במסגרת שנת שבתון, היה בין השנים 1995-2003 יושב-ראש "ועדת התוכנית" בהיסטוריה לחטיבה העליונה של החינוך הממלכתי, מטעם משרד החינוך. על רקע פעילות הוועדה, המוכרת גם כ"ועדת ברטל", פרץ ויכוח ציבורי סוער על דרך הוראת ההיסטוריה בישראל ועל תוכנית הלימודים שהנהיג ברטל. מימין הואשם ברטל על ידי ד"ר יורם חזוני ממרכז שלם, ב"מחיקת הציונות ועקירתה מספרי הלימוד". מהאגף השמאלי הואשם על ידי אקדמאים כד"ר אמנון רז-קרקוצקין ופרופ' אייל נוה, שזיקק את הסיפור הציוני באמצעות "לוליינות רטורית, במטרה לשמר את התודעה הציונית הרשמית".

"התוכנית שלי באה להחליף תוכנית קודמת שנוסחה בשנות ה-70, תוכנית שהחליפה תוכנית קודמת שנוסחה בשנות ה-50", מסביר ברטל. "התוכנית הקודמת נחשבה לא מתאימה למקצוע ההיסטוריה בעולם המערבי ובוודאי לא למצב החברה הישראלית. היה צורך לערוך שינוי בסיפור של ההיסטוריה של היהודים. בתוכנית שנוסחה בשנות ה-70 עמד סיפור אירופו-צנטרי ויהודי אירופה היו במרכזו. עם הזמן, החברה הישראלית התעוררה לראות שהסיפור לא שלם. בתוכנית החדשה, אחד מארבעת הנושאים הגדולים עוסק בהרחבה ביהדות אגן הים התיכון - לא ביהדות ארצות המזרח או ארצות האיסלאם, כפי שפוליטיקאים אוהבים לכנות. זה היה שינוי רב משמעות, שינוי של פרספקטיבה".

לא כולם אהבו את השינוי שיזמת.

"אני היסטוריון די ידוע בעולם בתחום שלי, חקר מזרח אירופה. מעולם לא שמעו עלי בכל כך הרבה מקומות בעולם עד אשר התפוצצה פרשת 'ועדת ברטל'. מאז, במשך שנתיים, הפכתי לסלבריטי בעיתונים הכי חשובים בארצות הברית, גרמניה, צרפת ובריטניה. היה לסיפור שלנו הד גדול, כי הוא התאים למשהו שהתקשורת הבינלאומית נורא אהבה לספר: תבנית שבה כוחות ליברליים אוניברסליסטיים בישראל נלחמים ליצור תוכנית לימוד ליברלית, כשמולם ניצבים כוחות לאומניים, קיצוניים, יהודים, שנלחמים כדי לשמר את הסיפור השמרני הלאומני".

בדומה למה שמתרחש היום באוניברסיטאות?

"יותר מדי לצערי".

החומות שלא נפלו

במרכז הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, לצד דוכנים למכירת גרביונים ותכשיטים, מפגינים על כר דשא בשעת צהריים עשרות סטודנטים מהחוג לעבודה סוציאלית, בתמיכה בשביתתם של העובדים הסוציאליים. בניסיון למצוא מפלט מרעש הצפצפות והמגפון שעובר מיד ליד בין המפגינים, סוגר פרופ' זאב הרצוג את חלון חדרו בחוג לארכיאולוגיה. הרצוג, יחד עם שותפו לחוג, פרופ' ישראל פינקלשטיין, חולל מהפכה דרמטית ביחסם של הארכיאולוגים הישראלים אל המקרא.

"עד סוף שנות ה-90", הוא אומר, "ההתייחסות למקרא היא שכיוונה את השאלות ואת יעדי המחקר שלנו. במידה רבה, אותה התייחסות גרמה להטיה של המדע לכיוון מצומצם ומוטה, כיוון שההתייחסות אל המקורות המקראיים היתה כאל מקורות היסטוריים. עד אז חפרנו במטרה לחשוף בעזרת הארכיאולוגיה את העבר המקראי. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, במרבית תקופותיה, עוגנה בתפיסה המקראית ולכן גם נקראה 'ארכיאולוגיה מקראית'. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, הארכיאולוגים הגיעו לכאן לחפור עם התנ"ך ביד, במטרה לחפש את יריחו, העי וחצור. גם אני הייתי כזה, למדתי ופירסמתי מאמרים כארכיאולוג מקראי".

הרצוג, שחפר בצעירותו בתל מגידו, תל ערד ותל באר שבע, כתלמידם של אבות זרם הארכיאולוגיה המקראית, יגאל ידין ויוחנן אהרוני, מסמל את קו השבר שממנו בקעה אסכולת הארכיאולוגיה החברתית, שכבשה בהדרגה מעמד מוביל בתיאוריה ובמתודולוגיה הארכיאולוגית. "כתלמיד, אני זוכר שתמיד ניסינו לתרץ", הוא אומר. "אם למשל לא מצאנו את החומות שחיפשנו ביריחו או בעי, שתי הערים שספר יהושע מפרט את סיפור כיבושן, הסברנו זאת בכך שהחומות נסחפו. אבל בסופו של דבר התברר, אחרי שחקרנו 30 ערים שכבש יהושע על פי המקרא, שלא נמצאה באף אחת מהן חומה שניתן לייחסה לתקופה. הערים הכנעניות בתקופת הברונזה המאוחרת לא היו מבוצרות ולא היתה כמובן עדות להרס החומות. באופן פרדוקסלי, ככל שהחפירות התרבו, התבהרה אי ההתאמה. אז נוצר המשבר ובעקבותיו שיניתי את דעתי".

המסקנה העקרונית של הרצוג, פינקלשטיין ועמיתיהם היתה, שיש לעמת את ההיסטוריוגרפיה המקראית מול הממצאים הארכיאולוגיים. במאמר שהתפרסם באוקטובר 99' במוסף זה, תחת הכותרת "התנ"ך - אין ממצאים בשטח", פרש הרצוג את משנתו הארכיאולוגית וטען כי אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל הגיעו הארכיאולוגים למסקנה שמעשי האבות הם אגדות עם, שלא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה.

"בעיקרו של דבר למדנו שהתהוות עם ישראל לא התרחשה במצרים", הוא אומר היום. "למדנו שעם ישראל צמח מתוך אוכלוסייה מקומית שבחלקה היתה נוודית ובחלקה חקלאית. שתי האוכלוסיות הללו התלכדו בעקבות משבר עולמי שהתרחש בראשית המאה ה-12 לפני הספירה, שבמהלכו התמוטטו האימפריות הגדולות של יוון, אנטוליה וסוריה. הממצא הארכיאולוגי חשף את הנתונים על התגבשות האוכלוסייה שממנה צמחו ממלכות ישראל ויהודה. המהלך הזה התרחש לאחר סיומה של תקופת הברונזה המאוחרת ולא כפי שחשבנו קודם".

אבל המיתוס עדיין חי כאמת היסטורית. רק לאחרונה הכריז שר החינוך גדעון סער על תוכנית של טיולים לחברון, שבהם יבקרו תלמידים בעיר ובמערת המכפלה. הוא עדיין רואה חשיבות בביקור ב"מקום קבורתם של אבות האומה", ב"הכרת השורשים ההיסטוריים של עם ישראל בארץ ישראל".

"היום אין ארכיאולוג שיחשיב את תקופת האבות כתקופה היסטורית. מדובר בסיפור אגדה. אף ארכיאולוג לא יתייחס למערת המכפלה כקבר האבות, כיוון שזה בניין מתקופת הורדוס. הסיפורים האלה מבוססים על גרעיני אירועים היסטוריים, מתקופות שונות, שאוחדו יחד לסיפור רצוף ואחיד בתקופות מאוחרות יותר. ברור שההחלטה לאמץ פרדיגמה חדשה אינה פשוטה, אבל כפי שאנחנו מקבלים את העדויות הארכיאולוגיות התואמות לסיפור המקראי, כמו ממצאים המאששים את התיאורים המקראיים על זמנן של ממלכות ישראל ויהודה, יש לקבל את אלה המציגות מציאות שונה. אבל זה לא קל, גם לנו, הארכיאולוגים, נדרש זמן רב כדי להשתחרר מהפרדיגמה הישנה ולאמץ את העובדות בשטח. גם אנחנו ציונים וגם אנחנו האמנו שזאת היתה ההיסטוריה שלנו".

העדפות ברורות

בחדר קטן עמוס ספרים עד התקרה וחלון הפונה לכרמל, פרופ' פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה, היסטוריונית של הרעיונות, אינה מוכנה לקבל את המונח הטיה. "הטיה היא ביטוי שמניח שיש דרך ישר", היא אומרת בקולה הרך. "לכן, אולי בגיאומטריה סטנדרטית או פיזיקה יכולה להתקיים הטיה, אבל בתחומים שאין בהם דרך ישר, כמו בחשיבה הפוליטית או בתורת המוסר, הביטוי הזה לא יכול להיות תקף. הוא פשוט לא שייך. כל מי שמכניס את הביטוי הטיה לשיח הוא אדם שלא מבין מהו שיח אקדמי במדעי הרוח. זו מנטרה שמעולם לא היתה חלק מהשכלתי. זה שהמציאו ביטוי ושלחו אותו לאוויר, לא מחייב אותי להשתמש בו".

כדי לחזק את דבריה, מבקשת עוז-זלצברגר להיתלות באילן גבוה. היא מזכירה שאת התחום שהיא חוקרת, תולדות המחשבה המדינית, ייסד הפילוסוף היווני אריסטו. "הוא עשה את כל מה שאקדמאי מכובד אחריו עשה", היא אומרת. "מסופר שאריסטו שלח את תלמידיו לאסוף 150 חוקות מרחבי העולם העתיק כדי להשוות ביניהן. הוא יצר מדע השוואתי של צורות משטר. אבל זה לא אמר שלא היתה לו העדפה, להפך, היתה לו העדפה מובהקת לגבי צורת המשטר הנכונה, לגבי הדרך שבה אתונה צריכה להתנהל. אריסטו מילא בעצם שתי פונקציות שחוקרים אקדמיים ראויים לשמם חייבים למלא. מצד אחד הוא אסף, השווה, חקר וניתח תהליכים, מצד שני הוא סיפק אמירה ערכית, מה נכון, מה עדיף, מהי חברה טובה, מהו אדם טוב".

גם לה יש העדפות ברורות, שאותן היא לא חוששת לחשוף. "אין דבר כזה ניטרלי או אובייקטיבי, כל מי שמלמד את תולדות הציונות, גם מנקודת ראות ציונית, שזה כולל אותי, יש לו העדפות מסוימות, מחקריות וערכיות", מציינת עוז-זלצברגר, בתו הבכורה של הסופר עמוס עוז. "בשנים האחרונות אנחנו יודעים הרבה יותר על תולדות הציונות. אנחנו יודעים, למשל, יותר מכפי שידענו לפני עשרות שנים על הרצל, האיש, ההוגה, הכותב, הדיפלומט והמדינאי. מתוך הידע החדש יכולות לעלות תפיסות ערכיות שונות משהיו לגבי הרצל. לדוגמה, ידוע לנו שהרצל, באחד מפסקאות היומן שלו, כתב פעם אחת על האפשרות לתת פיצוי לפלאחים ערבים בארץ ישראל בתמורה למעבר שלהם לארץ אחרת".

ממצא כזה יכול להתפרש כמובן באופנים שונים על פי האוריינטציה של החוקר.

"בהחלט. שאלת הפרשנות של הממצא הזה, שבדרך כלל לא נמצא בסילבוסים, היא פתוחה. אנשים לא מעטים, בכללם היסטוריונים פוסט-ציוניים, או להבדיל אויבי ישראל שמתבטאים באתרי אינטרנט פרו-פלסטיניים, משתמשים בשורה הזאת מתוך היומן כדי להגיד: 'הנה, הרצל, אבי הציונות, היה פשיסט, קולוניאליסט וטרנספריסט'. אבל מי שמסתכל על הממצא בצורה יותר זהירה, יגיד 'לא היה ולא נברא'. ראשית, הרצל כתב את הדברים ביומן אישי ולא בחיבור שפירסם. שנית, כנגד המובאה הזאת מהיומן, יש בכתביו אמירות ידועות ומפורסמות התומכות באופן מפורש בכך שתושביה הערבים של המדינה היהודית העתידית, צריכים להיות אזרחים מן השורה ושווי זכויות".

התייחסות האקדמיה הישראלית לציונות כתנועה קולוניאליסטית, החלה מאז שנות ה-80, על ידי כמה היסטוריונים וסוציולוגים. דרושה לדעתך מידה של אומץ כדי להתייצב בדעת מיעוט כזאת מול רוב שעלול לקשור בנשימה אחת בינך לבין אויבי ישראל או לדרוש את סילוקך מהאוניברסיטה?

"הרבה ממה שאמרו האנשים האלה, שהם בני שיח שלי, הרגיז ומרגיז אותי, הוא נראה לי לא נכון מבחינה היסטורית, היסטוריוגרפית ואנליטית. הדבר הנכון הוא להתווכח, יש חוקרים ששינו את דעתם עם השנים. להשתיק אותם לא עולה בדעתי, לצנזר סילבוסים הוא בכלל רעיון נתעב. יש לי ויכוח עצום עם רבים מהסוציולוגים הישראלים, אבל הוויכוח צריך להתנהל בצורה אקדמית, חופשית, ללא צנזורה. אני חושבת שהם מנתחים את החברה הישראלית מנקודת ראות של התפרקות ולא מנקודת ראות של התלכדות. לדעתי, תהליכי ההתלכדות הם לא פחות חזקים מתהליכי ההתפרקות".

גם לך יש חומר מסוים שאת נוהגת ללמד, אבל לא נמצא בחומרי הלימוד המקובלים?

"בעיני מוצא חן שבקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס ב-1897 בבזל, הוענקה לנשים זכות השתתפות, שתוקנה לזכות בחירה מלאה למן הקונגרסים השני והשלישי. זה קרה בזמן שאף מדינה בעולם לא העניקה זכות בחירה לנשים, והיו רק שתי טריטוריות שעשו כן באותה תקופה: דרום אוסטרליה וניו זילנד. בעיני זו סיבה מצוינת לגאווה בתנועה הציונית, גאווה שהיא לא גאווה לאומנית, מתלהמת, הנאחזת בכוחנו הצבאי או ביכולתנו להשתלט על טריטוריות".

עיר מקלט

ד"ר יוסף אלגזי, בשונה מעוז-זלצברגר, חווה על בשרו מצור פוליטי בין כותלי האקדמיה. כסטודנט לאחר מלחמת יום כיפור, מצא אלגזי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, בראשות פרופ' צבי יעבץ, שטח מוגן, "עיר מקלט", כדברו, לקומוניסטים או קומוניסטים-לשעבר שלא יכלו לקבל עבודה בשום מוסד אקדמי אחר בגלל השקפותיהם הפוליטיות. "יעבץ היה איש מיוחד, הוא לא נגרר, הוא נלחם נגד המקארתיזם ששלט באוניברסיטה בשנות ה-70", אומר אלגזי שכעבור שנים לימד בעצמו בחוג שבו למד. "לחוקרים כמו מיכאל הרסגור, ולטר גראב ובנימין כהן, לא היה מקום אחר לפנות אליו, יעבץ היה היחיד שהיה מוכן לקלוט אותם. החוגים האחרים הרימו נגד קומוניסטים חומות בצורות. היתה אווירה נוראה. להם ולי היה מזל שנתקלנו ביעבץ".

אלגזי, שעזב את המפלגה הקומוניסטית בשנות ה-80 והיה אחר כך עיתונאי ב"ארץ", הגיע לחוג להיסטוריה לאחר שכיהן כמזכיר סיעת רק"ח בכנסת. "אני לא הסתרתי את ההשקפות הפוליטיות שלי, הייתי גלוי", הוא מספר. "הממסד לא אהב אותנו אז, ראו בנו גיס חמישי. לכן היה חשוב כל כך שיעבץ פרש עלינו את חסותו. הוא יצר אווירה אחרת, הוא תפס את האוניברסיטה כמקום פתוח לדעות, לחוקרים טובים, הוא לא כפה את דעתו הפוליטית - שהיתה רחוקה מהדעות שלי, למשל".

אבל האקדמיה הישראלית לא הצרה רק את צעדיהם של קומוניסטים. "גם לחוקרות פמיניסטיות לא היה בדיוק קל", מזכירה ד"ר פנינה מוצפי-הלר, מרצה בכירה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. "דחיקת האג'נדה הפמיניסטית היא דוגמה פנטסטית להטיה פוליטית באקדמיה. היום אני יכולה להגיד שאני חוקרת בצורה פמיניסטית, שאני נכנסת לחומרי המחקר דרך אסטרטגיות פמיניסטיות, דרך תפיסת עולם שטוענת שהאופן שבו המציאות מוצגת לא מקובל עלי. אבל החוקרות הפמיניסטיות הראשונות שפעלו בארץ בסוף שנות ה-70, שהחלו לנתח את החברה שלנו, לתעד ולחשוף את אי השוויון בחברה על בסיס מגדרי, נדחקו לשוליים. אף אחד לא רצה לשמוע אותן בהתחלה. דפנה יזרעאלי, אחת מפורצות הדרך של תחום לימודי המגדר בישראל, נזרקה מאוניברסיטת תל אביב כיוון שלא העריכו את העבודה שלה".

מוצפי-הלר הגיעה לאוניברסיטת בן גוריון באמצע שנות ה-90, במסגרת יוזמה של נשיא האוניברסיטה אז, אבישי ברוורמן, לחזק את מגדל השן הדרומי בחוקרים ביקורתיים כיוסי יונה, לב גרינברג, אמנון רז-קרקוצקין ואורי רם. "ברוורמן הוא גם זה שהוביל, בעצם רק לפני ארבע שנים, את ייסוד התוכנית ללימודי מגדר שבראשה עומדת הנרייט דהאן-כלב", אומרת מוצפי-הלר. "להעמיד את דהאן-כלב, שעוסקת כמוני בפמיניזם הפוסט-קולוניאלי שכולל בתוכו את הפמיניזם המזרחי והלסבי, הוא גם אמירה פוליטית חזקה. במינוי כזה ניתן מעמד לדור שלישי של חוקרות פמיניסטיות, שהעבודה שלהן לא מתמקדת בנשים לבנות מהמעמד הבינוני, הנמצאות בלב המחקר של הפמיניזם הליברלי שיובא אלינו על ידי חוקרות ישראליות, אנגלוסקסיות. על נשים, פועלות עניות מירוחם, קשה לדבר במושגים של הפמיניזם הליברלי; סוגיות של קידום נשים לתפקידי ניהול בחברות, לא נוגעות לעולמן".

בדומה לברטל, מוצפי-הלר, ממייסדי תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית ומעורכי הספר "מזרחים בישראל", מדגישה גם היא את הדרתו של הסיפור המזרחי בחיי האקדמיה. "הטענה שלנו היתה שהניתוח של החברה הישראלית יצא מתוך הקבוצה ההגמונית, האשכנזית, השולטת במוסדות המדינה. הניסיון שלנו היה להתחיל להבין את התהליכים החברתיים דרך פרספקטיבות שונות, להכניס את המזרחיות מהשוליים הנחקרים אל מרכז האקדמיה. רצינו לחשוף את הציבור לשיח המזרחי החדש, לפרוץ אל מעבר למסגרות אקדמיות מצומצמות. כי אין אמת צרופה, יש מספר נקודות מבט. כל מחקר, כל מסמך אקדמי שמפיקים, ממוקם ונובע מתוך מערכת של תפיסות חברתיות ותפיסות פוליטיות. אפשר להצהיר על כך, לומר 'אני חוקרת פמיניסטית', 'אני כותבת מזרחית', ואפשר להסתיר, אבל לכל אחד יש מיקום פוליטי בכתיבה שלו. זה לגמרי לגיטימי לטפח סיפורים שונים. זה אינהרנטי, אי אפשר אחרת".

סיפור שהודחק

לבריכת המים הגועשים של האקדמיה נכנס גם השר לשעבר משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה בהכשרתו ובעבר מרצה בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה. בספרו "דגלים מעל הגטו", שיצא לאור לפני כשנה וחצי, קרא ארנס תיגר על הנראטיב המוכר של תולדות מרד גטו ורשה וביקש להאיר מחדש את פועלם של אנשי בית"ר במרד ההרואי.

"במשך שנים היתה לי הרגשה שהנראטיב של המרד, כפי שהוא מקובל בציבור הישראלי, סוטה מהאמת", הוא אומר. "לאחר שפרשתי מהפוליטיקה יכולתי להקדיש את עצמי לעניין, לספר סיפור שנשכח והודחק". הוא חוזר אל העובדות שעליהן אין חולק ומספר כי בספטמבר 1939, כשהתקרב הצבא הגרמני לוורשה, נטשו המנהיגים של יהודי פולין את העיר.

"מי שלקחו לידם את תפקיד ההנהגה והחלו להתארגן לקראת המרד היו תנועות הנוער בגטו", אומר ארנס. "שני צעירים בני 23, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, ופאבל פרנקל, חבר בית"ר, עמדו בראש שני ארגוני ההתנגדות - הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי. שניהם היו גיבורים גדולים שהלכו למוות ודאי. לא היה להם שום סיכוי לנצח ובכל זאת הם היו הראשונים שהתקוממו בזמן המלחמה בשטח הכבוש על ידי הגרמנים. אבל בעוד שכל אחד מאיתנו מכיר את חלקו של אנילביץ', מקומו של פרנקל בנראטיב נפקד".

בביקורת על ספרו של ארנס, שהתפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ", כתב פרופ' דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית: "מצעד מקופחי הזיכרון שנוצר אחרי מרד גטו ורשה הוא ארוך ונמשך על פני עשרות שנים. מדי פעם בפעם עולה לדיון מקופח אחר ומטיח האשמות על טשטוש ומניפולציה מכוונים שנוצרו כדי להעלים את חלקו במרד. בדרך כלל מופנית האשמה כלפי ה'ממסד' רב העוצמה שנשלט בידי מפא"י, התנועה הקיבוצית, יד ושם או כל גורם ממלכתי אחר שבעשורים הראשונים לאחר השואה התאמץ להנציח את מקורביו ולסלק מהפנתיאון את הרחוקים ממנו מבחינה פוליטית".

ארנס כמובן לא נשאר חייב. "גילדות לא היו רק בימי הביניים", השיב במכתב תגובה, "גם כיום קיימות גילדות ואחת כזו היא הגילדה של החוקרים הישראלים של תקופת השואה". דבריו של בלטמן מעוררים בארנס כעס גם היום והוא שב וטוען כי חוקרי השואה בישראל יוצרים עיוות היסטורי ממניעים פוליטיים: "פרופסור ישראל גוטמן, האב הרוחני של הגילדה, כתב ספר מונומנטלי על יהדות ורשה. שליש מהספר מוקדש למרד גטו ורשה. הוא אמנם לא מתעלם לגמרי מהקיום של הארגון הצבאי היהודי ומפרנקל, אבל הוא השאיר אותם בשוליים. הנתיב המרכזי כמובן פונה לאנילביץ'. גוטמן, שהיה בגטו ורשה, חבר השומר הצעיר, נשאר נאמן לתנועה גם בדרך שבה כתב על המרד. הנאמנות יפה בעיני, אבל ההשפעה שלו על דור חוקרים שלם היא בעייתית. הוא יצר מסלול ברור שלפיו הם מספרים את סיפור המרד".

נראה שגם אתה, כחניך בית"ר ואצ"ל, פועל בדרך דומה. המניע שלך במחקר ובכתיבה היה ליצור תיקון היסטורי.

"זה נכון. אין ספק שאחת המוטיבציות שלי בכתיבת הספר היתה לעשות צדק עם חברי התנועה שלי. אבל בניגוד לאחרים, ניסיתי לכתוב בצורה הכי אובייקטיבית, לא כתבתי שאנילביץ' לא היה קיים, שהוא לא היה גיבור. חס וחלילה. בסך הכל הראיתי את כל הצבעים בתמונה של מרד גטו ורשה".

ביקורת הוגנת

בחדר 219, במשרדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל שבאוניברסיטת תל אביב, פרופ' דינה פורת דוחה בסלידה את טענותיו של ארנס. "לא שכחנו את פאבל פרנקל ולומר עלינו שאנחנו גילדה זוהי טעות", היא אומרת. "אני מתנגדת לטענה, שגם הפוסט-ציונים מביעים לעתים, שיש סוג של הכוונה רשמית, ממשלתית כמעט, בתחום של חקר השואה. אף אחד לא אומר מה לכתוב, ואין רשימה של נושאים שצריך לחקור. להפך, פעם, במסגרת התפקיד שלי בוועדה המדעית של יד ושם, עלתה הצעה למפות נושאים שחסר בהם מחקר ולבקש מתלמידים וחוקרי שואה להתמקד דווקא בהם. בסופה של אותה ישיבה שללנו את הרעיון לחלוטין. אנשים חוקרים על פי הנטייה המשפחתית שלהם, על פי השפות שהם מכירים ותחומי העניין שלהם. המחקר צריך לבוא מתוך האנשים ולא מתוך החלטה של ועדה".

יחד עם זאת, פורת מסכימה כי שינויים חברתיים יצרו דגשים שונים במחקר השואה, שהתחלק לרוב לשתי גישות מרכזיות: חקר היהודים וחקר הנאצים. "החוקרים הישראלים התמקדו בעיקר במחקר היהודים, בגטאות, במחנות הריכוז ובתנועות הנוער", היא מסבירה. "בשנות ה-50, בראשיתו של המחקר בישראל, מאז הקמת יד ושם, ובשנות ה-60, אחרי משפט אייכמן, התגבר העיסוק האקדמי בשואה. דור החוקרים הראשון, ניצולים בעצמם, אנשי יד ושם שלמדו באוניברסיטה העברית ונעשו היסטוריונים, כתבו על המקומות שמהם באו. ישראל גוטמן כתב על ורשה, ליוויה רוטקירכן על סלובקיה. בשנות ה-80, הדור השני, בעיקר ילידי הארץ שלא ידעו שפות אירופיות, פנו לחקור את השואה מנקודת המבט של הישוב. היום, הדור השלישי של החוקרים ידון למשל בחיי היום-יום של האשה והילד בשואה, בנושאים שלא קיבלו ביטוי בתקופה הטרום-פמיניסטית והאינדיווידואליסטית".

כיצד את מפרשת את המאבק המתמיד של קבוצות חברתיות על מקומן בסיפור הקולקטיבי וההיסטורי?

"כדי לדבר על הזהות שלך היום, אתה חייב לחזור לזהות שלך בעבר. לכן אנשים וקבוצות חברתיות נאבקים על מקומם בהיסטוריה. משנות ה-80, למשל, החברה החרדית בישראל דואגת להסביר שבזמן השואה הם היו בסדר, שמרו על צלם אנוש, נתנו מפתם לרעב ולא התמנו לקאפואים או לחברים ביודנראט. הם נלחמים על מקומם שם, בשואה, כיוון שעכשיו הם נלחמים על מקומם פה, בארץ. השואה, משום המרכזיות שלה, הפכה לאחת הצמתים שבהם מתנהל מאבק על דעת הציבור. כאירוע המרכזי של המאה ה-20 שסביבו סובבות שאלות מהותיות של אחריות המנהיגים, של סולידריות מזה והאופן שבו ערכים אנושיים נהפכים על פיהם מזה - היא מהווה סמל לדבר עצום".

ועל סמלים מסוג זה נלחמים גם באקדמיה?

"אני מאמינה שחומרי לימוד חייבים להיות מבוססים על מחקר ולא על אג'נדה פוליטית. סילבוס לא יכול להיות מורכב רק מהדעה שלך, במידה שהוא כזה - הוא מוטה פוליטית. ביקורת, כשהיא הוגנת, צריכה לשקף את הצדדים השונים. בסילבוסים שלי נמצאים גם טקסטים של חוקרים שאני לא מסכימה איתם. כך, למשל, לא רק שאני מזכירה את טענותיו של תום שגב בספרו 'המיליון השביעי', אני גם דנה בהן. מרצים הוגנים מציגים לתלמידים שלהם מחקר וידע, אבל גם משקפים ויכוח. זאת המהות של העשייה האקדמית".*

coby.bs@gmail.com

כך הם כותבים מבחר ציטוטים מתוך אתר תנועת "אם תרצו"

הטחת הגידופים "מקארתיזם", "פשיזם", ו"סטאליניזם" ח"י פעמים ביום לא תמנע מהציבור ומהסטודנטים הדורשים תשובות, לשאול שוב ושוב: האם במקומות מסוימים באקדמיה קיים ייצוג יתר להשקפות אנטי-ציוניות?(רונן שובל, יו"ר)

לא היינו הראשונים לכתוב ולחשוף את החד-צדדיות הפוליטית אידיאולוגית, המטמיעה בחלק מן הסטודנטים אג'נדה הנוגדת את זהותה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית.(רועי ברק, רכז במכון הטכנולוגי בחולון)

הדיקטטורה של השמאל הקיצוני הולכת ומתפוררת. ההספדים שמבקשים אותם רודנים מחשבתיים להשמיע, כביכול לדמוקרטיה הישראלית, הם לא יותר מיללות אבל על אובדן השליטה במרכזי הכוח ובמוקדי עיצוב התודעה.(ארז תדמור, מנכ"ל)



איור: אמיתי סנדי


צילום: חגי אופן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו