טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

70 שנה מלאו לשיא שקבע ג'ו דימאג'יו

ב-1941, השנה שבה מתה התמימות האמריקאית, נולד המיתוס של ג'ו דימאג'יו

תגובות

הם קראו לזה "הקיץ הטוב האחרון", "הקיץ החופשי האחרון" - וטוב, וחופשי, אכן היה - שכן חמישה חודשים אחר כך יתקוף חיל האוויר היפני בפרל הרבור, יהרוג למעלה מ-2,400 חיילים, ישמיד ספינות, משחתות ונושאות מטוסים, ויגרור את אמריקה למלחמה שתימשך קרוב לארבע שנים ותגבה את חייהם של מיליונים ותמימותם של רבים עוד יותר. גבורה תהפוך באותו הזמן למושג המוטל בין שוחות; לדרך הטובה ביותר להגדיר את אלו שהיה להם המזל להישאר בחיים. אבל הקיץ שקדם לפרל הרבור היה הרגע המתאים ביותר, אולי האחרון, לגיבורים מסוג אחר.

זה היה הקיץ של ג'ו דימאג'יו, עוד לא בן 27, לימים בעלה של מרילין מונרו, מטאפורה בשיר של פול סיימון וברומן הגדול האחרון של ארנסט המינגוויי, אבל באותה עת פשוט שחקן הבייסבול הגדול בעולם, כוכב הניו יורק יאנקיז, בתקופה הטובה בחייו.

ובאותו יום קיץ חם בקליבלנד, 17.7.1941, כאשר לו בודריאו, שחקנה של האינדיאנס המקומיים, השתלט בהצלחה על הכדור שחבט דימאג'יו, וקטע רצף בן 56 משחקים שבהם השיג האיטלקי-אמריקאי לפחות חבטה אחת, עקרות בית סיציליאניות בניוארק שמטו את הסיר מידיהן, ילדים בגרמי מדרגות בברונקס כיבו את הרדיו, 67 אלף צופים באצטדיון נאלמו דום למרות שהמהלך שירת את קבוצתם. עבורם הקיץ נגמר באותו הרגע.

70 שנה עברו, ורד סמית', מגדולי עיתונאי הספורט האמריקאים, בחר לסיים את טורו האחרון, את תפקיד חייו, במשפט "אמרתי לעצמי לא לדאוג, מתישהו יהיה עוד ג'ו דימאג'יו". קיץ כמו זה לעולם לא ישוב עוד, גם לא בעונה החדשה שנפתחה אמש. השיא עדיין עומד על כנו. אין עוד ג'ו דימאג'יו.

מעבר לחוקי זמן-מרחב

"56", ספר חדש מאת קוסטיה קנדי, על השחקן, האדם, השיא ומקומו בפולקלור האמריקאי, מספר את סיפור אותו רצף משחקים יוצא דופן שבהם השיג דימאג'יו לפחות חבטה אחת ושבה את דמיונה של אומה שלמה - ממגרשי משחקים מאולתרים בפארקים שבמרכזי הערים ועד לשולחן הנשיא דאז רוזוולט, אוהד אישי - שהעניקה לו בתמורה תהילת-נצח כאחת האגדות הגדולות ביותר בענף הספורט האהוב עליה.

בשונה מכל הישג שיא אחר, סימל הרצף של דימאג'יו עקביות, המחמאה הגדולה מכולם בענף שבו גם החובטים הטובים ביותר נכשלים בממוצע בשניים מתוך שלושה ניסיונות. זו אחת הפעולות הקשות ביותר בספורט, אולי המסובכת שבהם - "חבטה" משמעותה פגיעה מספיק מדויקת עם מחבט עץ בכדור הנזרק ממרחק 18 מטר ובמהירות של למעלה מ-150 קמ"ש, ובנוסף, כזאת שתאפשר לחובט להגיע לפחות לבסיס הראשון (מבין הארבעה). זה מצריך קורדינציית עין-יד מושלמת, ראיית נץ, כוח מתפרץ, חלק עליון ושרירי רגליים חזקים, מחשבה, טכניקה. זה נשמע מאוד פיזיקלי, אבל זה מעמיד על הרגליים עשרות אלפים באצטדיונים ברחבי אמריקה כבר קרוב ל-150 שנה.

אדוארד מיילס פורסל, מתמטיקאי זוכה פרס נובל מאוניברסיטת הארוורד, הוקסם גם הוא מהישגו של דימאג'יו. הוא הכניס לתוכנת מחשב את השיאים הגדולים ביותר בתולדות המשחק בחיפוש אחר אמיתות סטטיסטיות מסוימות, והעניק חותמת מדעית לבכירותו של הרגע. המחשב הורה שכל ההישגים, פרט לזה של דימאג'יו, נמצאים בתחום האפשרי מבחינה מתמטית: שאחד (בייב רות') יחבוט ל-714 הום ראנס בקריירה, שאחר (רוג'ר מאריס) יחבוט יום אחד ל-61 הום ראנים בעונה, ואפילו ששלישי (טד וויליאמס) יצליח לסיים עונה עם ממוצע חבטות עונתי של 0.406 למשחק. הסיבה: אף לא אחד מהם מצריך, בהכרח, המשכיות ברמת רצף החבטות של דימאג'יו.

גם חובט לממוצע של 0.400 יכול לסבול מיום רע ולפצות על כך ביום שלאחר מכן, אבל 56 ימים טובים רצופים? לא הגיוני, קבע פורסל. סטייה של המחבט שמינית אינץ' (כ-35 מ"מ) למעלה או למטה הופכת חבטה מוצלחת לכדור שנתפס בקלות על ידי שחקן הגנה. דימאג'יו אולי לא היה הגיוני, אבל הוא היה אמיתי.

הוא נולד במרטינז, כפר דייגים קטן בקליפורניה, ב-1914, השמיני בין תשעת ילדיהם של ג'וזפה ורוזליה, שניהם ילידי סיציליה. כשהיה בן שנה עברה משפחתו לסן פרנסיסקו בעידודה של אמו, הדמות הדומיננטית בבית, בחיפוש אחר מקורות דיג ופרנסה משמעותיים יותר. ג'ו לא יכול היה לסבול את הריח של הדגים ועשה הכל כדי להתחמק ממילוי חובתו בניקיון סירת הדיג של אביו. גם מבית הספר ברח בכל הזדמנות שיכול על מנת לקחת חלק במגוון משחקי ספורט מאולתרים. המורים החשיבו אותו לאטי; מאוחר יותר תיארו חבריו לקבוצה את ריצתו בשדה המשחק כרכבת דוהרת.

יחד עם לא מעט מחבריו מכר עיתונים, שלושה סנט האחד, בקרנות רחוב. הוא הרוויח דולר וחצי ליום עבודה, לכל היותר שני דולר בימים של הוורלד-סיריס, סדרת הגמר בבייסבול, או כשצ'רלס לינדברג חצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה. כן, דברים גדולים התרחשו מדי יום. זו היתה ארץ חדשה, והאפשרויות - הניבטות מכותרות העיתון ועם מעט עזרה מדמיון של ילד - נראו בלתי מוגבלות.

הוריו, אנשי העולם הישן שלא יכלו לקרוא את העיתון שחילק בנם משום שלא ידעו לקרוא אנגלית, התקשו להבין את העניין עם "הבייסבול הזה". כשג'ו הפך בגיל 18 לשחקן חצי מקצועני במדי הסן פרנסיסקו סילס בליגה הפאסיפית, אביו רתח מזעם. הוא קיווה שכל חמשת בניו הזכרים - לבטח זה שנשא את שמו - יהפכו לדייגים וימשיכו את המסורת המשפחתית מהמולדת הישנה. "בייסבול", אמר, "לא נותן כלום חוץ מנעליים הרוסות".

כשהצטרף כעבור 4 שנים תמורת שכר של 8,000 דולר לניו יורק יאנקיז, הגדולה שבקבוצות, שבה העביר את כל 15 שנותיו כשחקן, גם ג'וזפה התרצה; הוא העיר מדי בוקר את האח הקטן דומיניק כדי שזה יקרא עבורו מה כתבו על ג'ו בעיתון. "מתי גם אתה כבר תהיה שחקן?" היה שואל אותו לאחר שסיים.

כוכב הרדיו

הוא היה הפנים האידיאליות של אמריקה שלפני מלחמת העולם השנייה, כמו גם של זו שאחריה; זו התמימה שלפני התקיפה בפרל הרבור, וזו המתאוששת, החזקה, המאמינה בגדולתה ובכוחה בעולם שלאחר הסכמי הכניעה. תמים, ביישן, והטוב מכולם, הפנים היחידות שכולם במגרש הכירו. הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון. 1941, טרום עידן הטלוויזיה (היא החלה לשדר משחקים רק שש שנים מאוחר יותר), היה הרדיו האמצעי המושלם ליצירת אגדות. בתחילת הדרך נדמה היה כי הטלוויזיה תוסיף לתהילתם של הספורטאים. בחלוף הזמן התברר שהתהילה לא נעשתה גדולה יותר, אלא רק הושגה מהר יותר. היא גם התפוגגה מהר יותר. כשם שרדיו היה כלי שיכול להגביר את המיסטיקה סביב השחקן, ערכה הטלוויזיה - בזכות הזמינות, השפע והתיעוד המלא - דה-מיתולוגיזציה לגדולים שבהם. אפשר היה לראות הכל, גם את הטעויות. לא במקרה תהילתו של דימאג'יו, גיבור הספורט הרדיופוני האחרון, הפכה נצחית כל כך. גיבורי הטלוויזיה לא יכלו להתחרות בתהילה שנקשרה לדימאג'יו בעיני מיליונים ששמעו רק את הסייפא שבסיפורו וקשרו במוחם את יתר הקצוות, באין מפריע, לכדי סיפור מהאגדות.

הפן הטלוויזיוני בחייו של דימאג'יו הגיע הרבה לאחר אותו קיץ 41', בין היתר בפרסומות לקפה או בנקים. כשהוא בן קרוב ל-60, עם שיער שיבה, הלך וגבר הריחוק בין דמותו המשודרת - הוא נראה בדיוק כמו אבא שלך! - לזו, העל-זמנית, שנישאה מעל גלי האתר.

כשדימאג'יו שיחק, עמדו לזכותו ביצועיו על המגרש ותו לא. מעריציו שמעו על הישגיו ויצרו בעיני רוחם יצור מופלא, על-אנושי, גדול מחוץ למגרש כשם שהוא גדול בתחומיו. הרדיו, בניגוד לטלוויזיה, דרש מהמאזין להשתמש בדמיון, והרצון האנושי לרומם מעטים מעל רבים עשה את היתר והפך את דימאג'יו לאייקון. היתה לו הזכות לשחק בתקופה שבה יתרונותיו מוקסמו וחסרונותיו הועלמו. אם עשה דבר יוצא דופן על המגרש, כשם שחזר מפציעה בת חודשיים ב-49' כדי לחבוט ל-4 הום-ראנס בשלושה משחקים קריטיים בבוסטון, לא הופיע למחרת בתוכנית טלוויזיה כדי לסתור את ביצועיו יוצאי הדופן כספורטאי בהופעה מגושמת ומבולבלת אל מול עשרות מיליונים. הרדיו דרש מדימאג'יו רק את מה שהוא עשה הכי טוב - לשחק בייסבול.

תוכניות רדיו מיוחדות שהגישו מדי ערב סיכום בן 15 דקות למשחקי היום, תיארו את החבטות של דימאג'יו, גם הסטנדרטיות שבהן, כיוצאות דופן. הוא מעולם לא "רץ", אלא "דהר". הוא מעולם לא "חבט", הוא "העיף את הכדור", עושה בו כבשלו, הופך את המלאכה המסובכת כל כך לטריוויאלית. בעיני מגישי התוכנית דימאג'יו היה צריך להיות הכי גדול, כי דימאג'יו מכר. מאזינים האזינו לתוכנית כדי לשמוע מה מספר 5 עשה. וכדאי לכולם שזה יהיה טוב.

אמביציה בלונדינית

דימאג'יו היה שונה מבייב רות', הכוכב הגדול הראשון של העידן המודרני שלנעליו נכנס במדי היאנקיז, וממיקי מנטל, שתפס את מקומו באותה קבוצה עם פרישתו ב-51'. רות' האקסטרווגנטי, בעל אוסף מעילי הפרווה וחלוקי המשי, בלע את החיים בבטנו הגדולה: הוא אכל נקניקיות ושתה בירה עד שהתפוצץ, ערך מסיבות חשק בלתי נגמרות ונופף לקהל מתוך מכונית פתוחה בחולפו ברחובות הסואנים משל היה קיסר רומאי. מנטל, כפרי מאוקלהומה שהיה משוכנע שימות בטרם יגיע לגיל 40 בדומה לגברים במשפחתו שסבלו ממחלת ההודג'קינס, ניסה ליהנות מכל מה שמעמדו הציע לו לפני שיהיה מאוחר. בגדולה של דימאג'יו לא התקיימה קורלציה דומה בין ביצועיו המרהיבים על המגרש לחייו מחוצה לו. הוא היה גדול מהחיים עם המחבט, ופשוט שונה מהם בלעדיו.

לא ברור מה הוביל למה, אבל תודות לביישנות הקיצונית וליכולות חברתיות לא מפותחות, ייחס חשיבות גדולה לאופן שבו אנשים תפסו אותו בהווה ויזכרו אותו בעתיד. בדומה לגיבורי המערבונים שאהב, הוא היה הטיפוס החזק, אך גם השקט. כשהגשה של שחקן יריב פגעה בגופו בעוצמה, היה ברור לחבריו על הספסל, בין היתר מניסיונם, עד כמה זה כואב. ואולם, דימאג'יו סבל בשקט ולא הפגין כלפי חוץ כל סימן לכאב. הוא נטר טינה זמן לרב לקייסי סטנגל, מנג'ר היאנקיז בשנותיו האחרונות כשחקן, משום שהוריד אותו במורד סדר החובטים והעבירו מתפקיד האאוטפילד, שחדל להלום את גופו המתבגר, לבסיס הראשון, שאליו לא היה מורגל. חברו לקבוצה טומי היינריך שם לב לחולצתו המיוזעת בכל פעם שירד לספסל; לא בגלל עייפות או הטמפרטורות הגבוהות, הבין, אלא בשל החשש של דימאג'יו להביך את עצמו.

מתוך מחויבות לשחק הכי טוב שהוא יכול, עלה לשחק גם בתקופות שבהן בקושי יכול היה לעמוד על הרגליים וחבריו לקבוצה נאלצו לסחוב אותו בסיום מהמגרש לחדר ההלבשה. פעם נשאל על ידי בעל הטור המפורסם ג'ימי קאנון מדוע הוא משחק באותה אינטנסיביות על אף הפציעות ועל אף העובדה שהיאנקיז כבר הבטיחו את הזכייה באליפות האמריקן-ליג. "יכול להיות שיש ביציע מישהו שרואה אותי עכשיו בפעם הראשונה", הסביר.

מודע לכך שהוא אסיר של הביישנות של עצמו, נמנע מכל שיחה שלא סבבה סביב בייסבול, דאג תמיד שלא להיקלע לסיטואציה שבה הוא עלול להרגיש שלא בנוח. "הוא רצה לגעת באור הזרקורים, אך לא להישרף", היטיב להגדיר זאת דיוויד הלברסטם בספרו "49' Summer of". בהתאם לכך, סירב להיטמע בחוגים חברתיים שהיו פתוחים בפניו אך גם יכלו לחשוף את חסרונותיו ברבים. בברים ובמסעדות היה יושב בשולחנות צדדיים ומבקש שיכבו את האור כדי שאיש לא יבחין בו. בסיום משחקים היה מחכה שעות בחדר ההלבשה - שותה בירה, מעשן סיגריה, ועוד אחת - ורק כשהיה בטוח שמבקשי החתימות הסתלקו, היה חומק מדלת צדדית לתוך מונית שהוזמנה מראש, ונעלם.

הוא היה חסר ביטחון בצורה קיצונית גם בכל הקשור לנשים, שעמדו בתור עבור הבחור המרשים, המזכיר במראהו שאנסונר צרפתי. הוא התקשה למצוא עמן נושאי שיחה משותפים, והן מצדן נאלצו, בצר להן, להתחיל להבין בבייסבול כדי להביא לסופן את השתיקות המביכות. לא אחת ביקש ממקורבים ללוות אותו לדייטים משום ש"עד 12 בלילה אני לא מסוגל לדבר עם בחורות", כדבריו. כשכבר ניהל מערכות יחסים - דוגמת זו עם אשתו הראשונה, השחקנית דורותי ארנולד, ומאוחר יותר עם מונרו - חש כי מוטלת עליו חובת הוכחה בלתי פוסקת, והתקשה, בחיפושו אחר הנצח, להמשיך הלאה גם כשהכל נגמר; כך התגייס לצבא ב-43' כדי להוכיח לארנולד את גבריותו, כך המשיך לשלוח זרי ורדים לקברה של מונרו שלוש פעמים בשבוע במשך 20 שנה.

למי צילצלו הפעמונים

מחבריו לקבוצה, שבשיחותיהם הבלתי-פוסקות על בחורות בחדר ההלבשה מעולם לא לקח חלק, ומהעיתונאים הרבים שליוו אותו, הרחיק ככל הניתן את חייו הפרטיים. עבור אנשי הממלכה השביעית זה היה ברור מאליו; וויליאם היינץ, סופר ועיתונאי ספורט, נדהם לגלות איך חבריו למקצוע, מלאים בביטחון וחשיבות עצמית כאשר ראיינו כל שחקן אחר בליגה, הפכו מגברים לילדים כשפנו לדימאג'יו. את הריחוק שלו, תולדה של חוסר ביטחון וחשדנות, פירשו ברצון כאלגנטיות, כמעט מתנצלים על כך שהפנו אליו שאלות. אפשר היה לשמוע את רשרוש הדפים במחברותיהם, דברי היינץ, בזמן שניסו לאזור אומץ לשאול אותו, סתם ככה, כיצד הוא מרגיש.

בלאו הכי לא היו לו תשובות טובות לשאלות מן הסוג הזה. "הוא היה הגיבור הספרותי הקלאסי של המינגוויי", כתב הלברסטם. הסופר, שהעלה לגדולה ברומנים שלו את האדם המתעלה תחת מצבי לחץ, המשהה כל רגש אלא אם הוא מבטא בצורה הנקייה ביותר את מעשיו, הוקסם מהכוכב, משום שדימאג'יו הציג לראווה את היכולת שלו, אך הסווה את רגשותיו.

היופי הסטואי הזה לא הושג מבלי מחיר; דימאג'יו היה אדם עצור ופגיע שסבל מאינסומניה ואולקוס, את מנוחתו על הספסל העביר בעישון סיגריות קאמל בשרשרת ושתיית כוסות קפה ללא הפסקה. הוא היה בודד רוב הזמן כמו שרק מי שנמצא בפסגה יכול להיות. הוא לא הוביל את הליגה רק בחבטות, ציין חברו לקבוצה אדי לופט, אלא גם בשירות חדרים; לילות שלמים הסתגר בבית מלון וקרא חוברות קומיקס - עניין שניסה בכל כוחו להסתיר מחשש שילעגו לו - שאותן קנה עבורו בסתר חברו לקבוצה לפטי גומז. הגיבור המועדף עליו: סופרמן. הגיבור המצויר, המשיג את הבלתי-ייאמן באופן יומיומי, כותב קנדי, חפף במדויק לדימאג'יו, שכמו קלארק קנט הסתיר זהות יומיומית שונה לחלוטין שאיש לא הכיר.

כמקור גאווה עבור מהגרים איטלקים, שעד אותה תקופה השתלבו בתרבות האמריקאית בעיקר דרך הספורט, נעלב עד עמקי נשמתו כאשר בכתבה אודותיו שפורסמה במגזין "טיים" צוין לא בלי פליאה כי הוא מעדיף עוף על ספגטי, ובניגוד לבני ארצו מושח את שערו במים ולא בשמן. קדמו לו ביאנקיז שחקנים דוגמת טוני קרוסטי וטוני לזארי, אך דימאג'יו היה הסופרסטאר האיטלקי הראשון, מיכלאנג'לו עם מחבט, השחקן הנערץ ביותר גם בשכונות האיטלקיות של סנט לואיס, הנקודה הרחוקה ביותר בזמנו על מפת הבייסבול מניו יורק. הוא היה מודע לכך שכל חבטה מוצלחת שלו עזרה להטמיע עוד קצת קבוצה אתנית שלמה בחברה האמריקאית, אך בהתאם לאופיו לא החצין זאת. אחרים עשו זאת עבורו. במכתב ששלח ארגון מהגרים איטלקים למשרדי היאנקיז נכתב כי שינו את שמם ל-DAVEDI כדי לחלוק כבוד שווה לשלושת האיטלקים הגדולים בכל הזמנים: דנטה, ורדי, דימאג'יו.

הוא היה גדול יותר מכל מה שהיה לתרבות מסביבו להציע. ברנרד שור, בעל מסעדת "טוט'ס שור" האופנתית במנהטן ששימשה אכסניה לכל המי ומי של עולם הבידור האמריקאי, סיפר כי שני אנשים יכולים היו לגרום למקום שלו לעצור מלכת - ג'ק דמפסי, אלוף העולם לשעבר באיגרוף, ודימאג'יו. וגם בין שניהם אי אפשר היה להשוות - דמפסי כבר היה מבוגר, עתידו מאחוריו, דימאג'יו בשיא תהילתו.

זמן קצר לאחר שפרש ממשחק ב-51', נכח בקרב איגרוף ביחד עם מספר חברים, ביניהם המינגוויי. כשמאות ילדים זיהו אותו, התאספו סביבו וביקשו חתימה, נעץ אחד מהם מבט בהמינגוויי, שפרצופו עיטר מגזינים רבים באותה תקופה, ושאל: "אתה גם מישהו, לא?" "כן", ענה המינגוויי, "אני הרופא שלו".

שנים לפני שסיימון השתמש בדימאג'יו בשנות ה-60 כדי לבטא ערגה לאמריקה שהיתה ולא תהיה עוד ("Where have you gone, Joe Dimaggio, a nation turns its lonely eyes to you" - השורה המפורסמת משירם של סיימון וגרפונקל), היה דימאג'יו ביטוי ליופי ותום גם ב"South Pacific", מחזמר זוכה פרס טוני מ-49' בעזרת השורה "העור שלה רך כמו הכפפה של דימאג'יו". הוא הוזכר גם ב"הזקן והים" של המינגוויי, כשסנטיאגו מבקש לעודד את מנולין באומרו: "הייתי רוצה לדוג עם דימאג'יו הגדול". שנים אחר כך, בסרט התקופתי "רצח מדרגה ראשונה" (95'), האסיר הנרי יאנג (קווין בייקון) מנסה לשמור על שפיות בצינוק באלקטרז בעזרת שינון הישגיו המופלאים של דימאג'יו בקצה השני של היבשת, ונפתח לראשונה בפני עורך דינו (כריסטיאן סלייטר) כשהוא מנסה לברר דרכו על ביצועיו של הכוכב באותו קיץ של 41'. עבור יאנג היה זה הניגוד המושלם, ביטוי החופש הגדול מכולם - הוא כלוא בין ארבעה קירות, ודימאג'יו חובט, וחובט, וחובט שוב.

כה אמר נהג המונית

245 לשמאל זה החל ב-15.5 בשיקגו. לאחר פתיחת עונה חלשה להחריד, במהלכה חבט ממוצע של פחות מ-0.200, נכנס דימאג'יו לקצב עם חבטה יחידה בתבוסה 13:1 לוויט סוקס. רק כעבור למעלה מחודשיים, ייחסו כולם משמעות מיוחדת לאותה חבטה מוצלחת. כל אותו הזמן הספיק דימאג'יו לחבוט כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה משחקים, כך שהשחקנים, העיתונאים והאוהדים - כל אומת הבייסבול - עקבו במשך כל יום אחרי שידורי הרדיו בשבילו, קנו עיתון כדי לקרוא אודותיו, ביקרו באצטדיונים כדי לצעוק את שמו, מבקשים להיות נוכחים בזמן היסטורי, להגניב מבט לעבר איש השעה. הוא נתן לאמריקה בדיוק את מה שהיא היתה צריכה - משהו לדבר עליו, מלבד החשש ממלחמה.

לאחר הניצחון במלחמה השתמשה אמריקה בהישג של דימאג'יו כסממן נבואי לעלייתה לגדולה, והפכה את פרצופו לדיוקן האומץ, הניצחון והעליונות שהאמינה כעת, יותר מאי פעם, שהם מנת חלקה. בזמן המלחמה הקרה, כשאמריקה אגרה סמלים לאומיים כמו טילים גרעיניים, דימאג'יו ייצג טוב מכולם את כור ההיתוך הגדול שבו הפכו בהצלחה מהגרים מעשרות מדינות שונות לאומה בלתי מנוצחת; "דימאג'יו, בן למהגרים ממדינה שנגדה לחמנו במלחמה, הפך, בעזרת נפלאות החברה שלנו, לאמריקאי כמו גלידה בארבעה ביולי", כתב ריצ'רד בן קרמר בביוגרפיה של השחקן.

בעזרת החופש, האמביציה והשאפתנות - כל אותם חסדים שהרעיפה עליו הארץ - יכול היה לחבוט ולהגיע עד לכוכבים. במבט לאחור, ראו רבים בהישגו של דימאג'יו, שהתרחש בשנה שבה תקפו היפנים את פרל הרבור, לא רק היסח דעת מהמלחמה המשתוללת, אלא אפילו, במובן מסוים, תשובה לה. סביר להניח שאילו היה מודע לעול שהוטל על כתפיו, לא היה מצליח להגיע להישג שכזה. כשחבט, עשה זאת רק למען טובת הקבוצה. זו היתה דרכו להתפרנס. ככה אביו היה רוצה.

כשהגיע לוושינגטון בתחילת חודש יוני למה שהתברר כמשחק ה-14 ברצף, רק 1,500 אנשים הטריחו את עצמם לאצטדיון. "לא יכולנו למשוך אפילו זבובים אז", אמר באקי האריס, המנג'ר של הסנטורס המקומיים, מהחלשות בקבוצות הליגה. כשדימאג'יו חזר לעיר לצמד משחקים כעבור קצת יותר משלושה שבועות כשהוא על סף שבירת השיא של ג'ורג' סיסלר מ-1922 שעמד על 41 משחקים, כבר לא היה יכול לשבת בשקט בלובי בית המלון שלו כפי שכל כך אהב. למעלה מ-32,000 צופים - כמות גדולה יותר משיכול האצטדיון להכיל - הגיעו למשחק הראשון מבין השניים שנערכו באותו יום וקיבלו את מבוקשם באינינג השישי מבין תשעה, כשדימאג'יו חבט בחוזקה לצדו השמאלי של המגרש את ההגשה של דאץ' לאונרד. אוהדים פרצו למגרש, מגששים את דרכם מבעד לסדרנים שניסו לשווא לעצור את ההמונים מלחגוג את רגע ההתעלות של הפרט. דימאג'יו חמק לחדר ההלבשה, נידב מספר שורות לעיתונאים שהמתינו לו ונכנס למקלחת. כשיצא ממנה גילה כי המחבט האישי שלו נעלם. מישהו גנב אותו. בחסות המהומה נלקחה חרבו של הגיבור.

עם מחבט חלופי, נכשל דימאג'יו בשלושת ניסיונותיו הראשונים לשבור את שיאו של סיסלר. כשעלה לחבוט בפעם הרביעית והאחרונה, נתן לו חברו לקבוצה היינריך את המחבט שלו, שדמה במשקל ובסוג העץ לזה של דימאג'יו. ארנולד אנדרסון, המגיש של וושינגטון, קיבל הזדמנות להיכנס להיסטוריה כבר בעונתו הראשונה בליגה. אם יפסול את דימאג'יו גם הפעם, ייזכר לדורות. הוא זרק הכי חזק שהוא יכול, אך זה לא הספיק. דימאג'יו פגש את הכדור בהצלחה והתקדם לעבר הבסיס הראשון. השיא בן 19 השנים נשבר.

בסיומו של המשחק המתין לו בחדר ההלבשה מברק מיוחד שהגיע מסנט לואיס. "ברכותי", פתח סיסלר את דבריו, "אני שמח שחובט אמיתי שבר את השיא, תמשיך להתקדם". אחד מדיווחי הרדיו על שבירת השיא נשמע כך: "הנאצים ממשיכים להתקדם, וכעת, נאמר, נמצאים במרחק של 300 קילומטר בלבד ממוסקבה [עצירה]. ולדיווח שהגיע זה עתה מעיר הבירה: ג'ו דימאג'יו עשה את זה! החובט של היאנקיז חבט ב-42 משחקים רצופים, שיא חדש". כן, זה היה גדול מהחיים והמוות כאחד.

נהג המונית שהביא את דימאג'יו למגרש בקליבלנד ב-17.7 ניבא בפניו כי הרצף ייעצר במשחק הזה. הוא צדק. בודריאו עצר לא רק את הכדור של דימאג'יו, אלא גם את אמריקה. הקיץ נגמר. 30 שנה לאחר מכן פגש דימאג'יו באדם מבוגר. "אני אותו נהג מונית בקליבלנד", אמר לו. "אני כל כך מתנצל". "הרגשתי נורא", אמר דימאג'יו לאחר המפגש, "יכול להיות שהוא מסתובב כל חייו בהרגשה שהוא עשה לי מזל רע. אמרתי לו שלא יצטער. עשיתי מספיק".*

לאן נעלמת, ג'ו דימאג'יו

איך עברו על אגדת הבייסבול השנים שלאחר הפרישה

"תראה, אני לא מתערב בחייהם של אחרים, ואני לא מצפה שיתערבו בחיי", משחזר גאי טליסי בכתבה מהמגזין "אסקוויר" מ-66' שיחה בין ג'ו דימאג'יו לאיש עסקים מניו יורק שהגיע לפגוש אותו במסעדה שבבעלות המשפחה. "יש דברים בחיי, דברים אישיים, שאני מסרב לדבר עליהם", הוסיף. "גם אם תשאל את האחים שלי, הם לא יוכלו לומר לך דבר כי הם בעצמם לא יודעים. אני לא גדול, אני לא אדם גדול, אני רק אדם שמנסה להסתדר".

דימאג'יו התקשה למצוא את השקט שלו קיווה לאחר שפרש. שנים רבות לאחר שירד מהמגרש בפעם האחרונה ב-51', המשיכו מבקרים לעלות לרגל אל עבר המסעדה בתקווה להגניב מבט לעבר מי שהמליכו למלך וכעת היה רק אדם עם שיער מאפיר שמעשן סיגריות בשרשרת, בוהה בסירות הדייגים שבנמל סן פרנסיסקו וחי באותו בית דירות עם אחותו הגדולה שבישלה עבורו וטיפלה בענייניו. את מלאכת קריאת העיתון התחיל בעמודי החדשות, אל חלק הספורט הגיע רק בסוף, לא לפני שווידא כי דבר לא נכתב אודותיו במדור הרכילות.

מערכת היחסים שניהל עם מונרו ליוותה אותו עד ליומו האחרון, על אף שהיו נשואים פחות משנה. על שידה בחדר השינה שלו בחר להציב תמונות שלה על חשבון פרסים שבהם זכה כשחקן, על הקיר בסלון תלה דיוקן שלה. הם היו שונים מאוד זה מזה; דימאג'יו בן ה-39 עייף מאור הזרקורים, מונרו בת ה-27 משתוקקת להם. הזוגיות שלהם לוותה בכעסים, מתחים ויש שאומרים אף אלימות. הוא, מבחינתו, ניסה לגונן עליה ולהרחיקה מהוליווד, אך היא סירבה. הוא רצה עבורה את החיים השקטים שביקש לעצמו, אך היא לא הסכימה.

הוא לא הספיק להציע לה להתחתן עמו בשנית כפי שרצה. מונרו נמצא מתה ב-5.8.1962, ודימאג'יו, שדאג לסידורי ההלוויה, מנע מרבים מאנשי תעשיית הבידור לחלוק לה כבוד אחרון. עם פרנק סינטרה, שאיתו היה מיודד במשך שנים, ניתק קשר משום שהאחרון התיידד עם מונרו לאחר פרידתם. נשים רבות שניסו לקיים עמו קשר נתקלו בצלה הכבד של אשתו השנייה. "טוב, אני מניחה שאני לא מרילין מונרו", אמרה לו פעם אחת מהן. "לא - הלוואי שהיית, אבל את לא", ענה לה.

באוקטובר 98', כשהוא סובל מסרטן ריאות, נכנס לניתוח בבית חולים בפלורידה. הוא נשאר שם 99 ימים ועזב אותו רק כדי למות בביתו שלו, לבד. הוא נקבר בקולמה, קליפורניה. חמישה מחבטים ניצבים לצד אחוזת הקבר שלו כמו זקיפים במשמר מלכותי.



בנופש עם מרילין מונרו. שלח זרי ורדים לקברה שלוש פעמים בשבוע במשך 20 שנה


דימאג'יו, בשנת 68', לאחר הפרישה. המעריצים עלו לרגל למסעדה שבבעלותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות