טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר דגלאס אדאמס חרד לגורלם של בעלי חיים הנתונים בסכנת הכחדה. ומה באמת קרה מאז?

לפני 20 שנה יצא דגלאס אדאמס לצפות בכמה מינים של בעלי חיים הנתונים בסכנת הכחדה, במה שהיתה להערכתו ההזדמנות האחרונה לראותם בטבע. אדאמס מת כעבור עשר שנים, מה קרה לחיות?

תגובות

בדיוק לפני 20 שנה יצא לאור הספר "הזדמנות אחרונה לראות". כתבו אותו שניים: הסופר דגלאס אדאמס והזואולוג מארק קרווארדיין. הספר, שיצא לאור גם בעברית, מתאר את סדרת המסעות של המחברים בחיפוש עיקש אחר כמה בעלי חיים בסכנת הכחדה. אדאמס וקרווארדיין נסעו בתנאים קשים למקומות נידחים והשקיעו מאמץ אדיר כדי לצפות בפעם האחרונה, לפעמים רק לרגע, בבעלי חיים שרובנו מעולם לא שמענו עליהם. מה קרה לגיבורי הספר במשך 20 השנים שחלפו מאז המסעות שתועדו ב"הזדמנות אחרונה לראות"? כמה מהם הצליחו לשרוד ומה מצבם כיום? התשובה המסקרנת על שאלות אלה עשויה כמובן להצביע על מצבם הנוכחי של המאבקים לשמירת הטבע ובעלי החיים בעולם.

תאונה עיתונאית

דגלאס אדאמס, מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" וספרי ההמשך שלו, שנהפכו כולם לרבי מכר בקנה מידה עולמי, כבר היה באותה תקופה אדם מפורסם מאוד. "מדריך הטרמפיסט" יצא לאור ב-79' וזכה במהירות למעמד של ספר פולחן. עד 90' כבר ראו אור גם "המסעדה שבסוף היקום", "החיים, היקום וכל השאר", "היו שלום ותודה על הדגים". הם תורגמו ליותר מ-30 שפות, נעשו לתופעה תרבותית חובקת עולם וקמו להם ולמחבר מועדוני מעריצים.

אדאמס מוכר אמנם בעיקר כמחבר ספרי מדע בדיוני, אבל "הזדמנות אחרונה לראות", שנולד כסדרת תסכיתי רדיו לבי-בי-סי האנגלי, הוא ספר לא בדיוני לחלוטין. זה תיעוד מסעות ממשיים וסכנת הכחדה אמיתית שריחפה מעל ראשיהם של בעלי החיים, שאותם יצאו אדאמס וקרווארדיין לחפש. במבוא כינה אדאמס "תאונה עיתונאית" את סדרת המסעות שהניבה את הספר, שתחילתה במסע למדגסקר כדי לחפש מין כמעט נכחד של למור המכונה איי-איי.

את תפקידו של הזואולוג קרווארדיין הגדיר אדאמס כך: "לשמש זה שיודע על מה הוא מדבר". תפקידו שלו, שלדבריו היו לו כל הכישורים למלאו, היה "לשמש לא-זואולוג בור להפליא, שכל דבר שיתרחש יהיה עבורו בגדר הפתעה מוחלטת". מיד לאחר מכן הוסיף משפט אופייני: "כל שהיה על האיי-איי לעשות הוא מה שעושים איי-איי זה מיליוני שנים - לשבת על העץ ולהתחבא".

דגלאס אדאמס מת מהתקף לב פתאומי במאי 2001, כשהיה רק בן 49. בכמה ראיונות שהעניק לפני מותו הוא ציין את "הזדמנות אחרונה לראות" כספר האהוב עליו מכל ספריו.

איפה הם היום?

האיי-איי (Daubentonia ,Aye-Aye madagascariensis בשמו המדעי), למור לילי שחי רק במדגסקר, היה נתון בשנות ה-80 בסכנת הכחדה חמורה. ההערכה המקובלת, גם זאת שמצאה ביטוי בספר, היתה שנותרו ממנו רק פרטים ספורים, נחבאים, שלא יאריכו ימים על פני כדור הארץ. כל זה נכון במידה מסוימת גם היום, אלא שמצבו של האיי-איי השתפר בשנים האחרונות באופן משמעותי.

באמצע שנות ה-80, כשאדאמס וקרווארדיין טסו למדגסקר כדי לחפש אותו והצליחו לצפות בו רק במשך כמה שניות יושב ובוהה על ענף, הוגדר האיי-איי ב"רשימה האדומה" כמין שנמצא בסכנת הכחדה. כיום הוא מתואר באותה רשימה כ"כמעט מאוים". דרגה פחותה של סכנה. "הרשימה האדומה", שהיא למעשה התנ"ך של המתעניינים בהכחדת בעלי חיים ובהישרדותם, מורכבת בידי הזואולוגים והבוטנאים של הארגון הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN), שמקום מושבו בקיימברידג' שבאנגליה. הארגון עוקב אחר מצבם של רבבות מינים ומפרסם בכל שנה דין וחשבון מעודכן.

המינים בעולם מחולקים בדו"ח לשבע קבוצות, על פי דרגת החומרה של הסיכון. בחמורה ביותר, שצבועה בשחור, נכללים בעלי חיים שנכחדו לחלוטין. בדרגה אחת נמוכה יותר נמצאים בעלי חיים שנכחדו בטבע, אבל חיים עדיין בגרעיני רבייה ובפארקים זואולוגיים (גני החיות של פעם). הדרגות הבאות נשמרות לאלה שנמצאים בסכנה חמורה, אלה ששרויים בסכנה, אלה שפגיעים, אלה שכמעט מאוימים ואלה שלא נתונים בסכנה.

ד"ר דני סימון, זואולוג מאוניברסיטת תל אביב, שהיה גם העורך המדעי של המהדורה העברית של "הזדמנות אחרונה לראות" (ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות, בתרגום ירון בן עמי), אומר שהאיי-איי סבל במשך הרבה שנים מציד מתמשך ומבירוא יערות שפגע בבתי המחיה שלו. ב-20 השנים האחרונות הוקפץ הלמור הלילי שתי דרגות, ועלה מדרגת בעל חיים בסכנה (Endangered), שבה הוצב עד שנת 2000, לדרגת בעל חיים כמעט מאוים (Near Threatened) בתחילת 2011.

יחד עם זאת, העמוד המוקדש ברשימה האדומה לאיי-איי מציין שכמעט חמישית מבני המין הזה נכחדו ב-25 השנים האחרונות. מספרם נמצא לפי הרשימה בירידה גם בשנים האחרונות, אבל המחקרים העדכניים מצביעים על כך שאפשר עדיין למצוא את האיי-איי בכמה שמורות במדגסקר ובאיים הקרובים.

תחיית המתים

התבוננות בפרקי המסע האחרים של אדאמס וקרווארדיין מעידה שיש מקרים המתירים לפתח אופטימיות זהירה. בז מאוריציוס (Falco punctatus), שבשנות ה-70 היה על סף הכחדה מוחלטת ונמנו ממנו רק ארבעה פרטים, התאושש באופן מרשים. כיום מעריכים את מספר הבזים ממין זה בכאלף ואוכלוסיית הבזים נמצאת בגידול מתמיד. אדאמס תיאר באריכות את המפגש עם קארל ג'ונס וצוות השימור שפעל בחברתו במאוריציוס, ומאמציהם הצילו ככל הנראה את הבז מהכחדה. כיום הוא מוגדר ברשימה האדומה "פגיע", אבל לא נשקפת סכנה ממשית לקיומו.

כדי לראות את הקקפו, או בשמו העברי תוכיליל (Strigops Habroptilus), עוף לילי מוזר ושמן שאינו מסוגל לעוף, הרחיקו אדאמס וקרווארדיין עד ניו זילנד. סיכוייו של הקקפו לשרוד הוגדרו אז אפסיים. ב-94' דורג הקקפו ברשימה האדומה כבעל חיים שכבר נכחד בטבע. מ-2000 שונה מעמדו, הוא שב לחיים וכיום הוא מוגדר בעל חיים שנמצא בסכנת הכחדה קריטית.

הקקפו חי רק בארבעה איים קטנים בניו זילנד, אבל אף שמספרו עדיין קטן מאוד, ההערכה האחרונה מצביעה על 124 פרטים שחיים בטבע, האופטימיות ביחס לגורלו עולה. מספר העופות האלה גדל בהתמדה כבר כמה שנים וסיכוייו לשרוד נראים עכשיו טובים פי כמה מאשר ב-90', כשאדאמס הגדיר אותו "ציפור תלושה לגמרי" והוסיף את המשפטים הבאים: "כשמביטים בפניו הגדולים, העגולים, הירוקים-חומים, הוא עוטה ארשת של תמיהה תמימה ושלווה כל כך עד שרוצים לחבק אותו ולומר לו שהכל יהיה בסדר, גם אם יודעים שקרוב לוודאי שלא כך יהיה".

עלייה מתונה יש גם במספרן של גורילות ההרים (Gorilla beringei) בקונגו, מ-320 בשעת ביקורם של אדאמס וקרווארדיין ל-380 כיום. מספרן הכולל באפריקה אינו עולה כנראה על 800. גורילות ההרים עדיין מוגדרות ברשימה האדומה מין בסכנת הכחדה, אבל הגידול במספרים והפעילות הנמרצת שנוקטים חוקרים וארגונים רבים למען הגורילות מעניקים להם יחסי ציבור פנטסטיים, הטובים ביותר שאפשר לחשוב עליהם. בשנים האחרונות נכתבו על גורילות ההרים ספרים, נעשו עליהם סרטים, תוכניות טלוויזיה ואפילו אירוע טרגי כרצח של הזואולוגית האמריקאית דיאן פוסי ב-85' בידי ציידים בלתי חוקיים, נוצל לטובת המאבק לשימורם.

היונה הוורודה ממאוריציוס Nesoenas) (mayeri מוגדרת "בסכנה". במפקד האחרון מנו יותר מ-300 פרטים שלה והמספרים נמצאים בעלייה מתמדת כבר כמה שנים. דומה גם מצבו של העוף רובין שחור Petroica) (traverse מאיי צ'טהם בניו זילנד. לאחרונה נמנו 200 פרטים, המספרים בעלייה והוא עדיין מוגדר "בסכנה". דרקון קומודו מאינדונזיה (Varanus komodoensis), לו הוקדש פרק ארוך בספר, מוגדר עדיין "פגיע" אבל לא מרחפת מעליו סכנת הכחדה. גם מספר הפרטים של הקרנף רחב השפה מקונגו (Ceratotherium simum) עלה בשנים האחרונות ולא מרחפת עליו סכנת הכחדה, אם כי מצבו של תת המין, הקרנף רחב השפה הצפוני, עדיין מעורר דאגה רבה.

אם בוחנים היטב את רשימת בעלי החיים שהוזכרו בספר, נוכחים לדעת שככל הנראה רק מין אחד נכחד לחלוטין ב-20 השנים האחרונות. הפעם האחרונה שבה ראה מישהו את דולפין הנהרות הסיני באיג'י Lipotes) (vexllifer היתה ב-2002. הדעה המקובלת היא שהמין הזה נכחד מבית הגידול היחיד שלו - נהר היאנגצה בסין. ברשימה האדומה הוא עדיין מופיע כבעל חיים ב"סכנת הכחדה קריטית".

הבעיה נפתרה?

מה משמעות העובדה שכמעט את כל בעלי החיים שנזכרים בספר אפשר לראות גם היום, ושמספרם של כמה מהם אף גדל? האם הזעקות והאזעקות שהפעילו מחברי הספר עזרו, והעולם נחלץ למען בעלי החיים הנתונים בסכנה? או שהשד בעצם אינו נורא כל כך ואוהבי בעלי החיים מאיימים עלינו בנבואות זעם מחרידות על הכחדות סופיות וימי דין קרבים ובאים, כאשר המצב אינו חמור או קריטי?

פרופ' קרייג הילטון-טיילור, המנהל את יחידת "הרשימה האדומה" בארגון IUCN, מסביר בראיון טלפוני שהמגמה העולמית היא עדיין ירידה מתמשכת ומדאיגה במצבם של בעלי החיים. סכנת ההכחדה עדיין מוחשית מאוד לדבריו. "אנחנו מגדילים בכל שנה את מספר המינים שאנחנו סוקרים ולכן המספרים עלולים לבלבל, אבל אפשר לומר בביטחון שיש ירידה מתמשכת במספר העופות, אם כי נכון לומר שבשנים האחרונות הירידה אטית יותר. זה נובע בעיקר מפעולות שימור אינטנסיביות ומתוכניות שימור שמופעלות ברחבי העולם".

מצבם של היונקים, אומר הילטון-טיילור, חמור אף יותר והמגמה היא ירידה מתמשכת, עם התייצבות מינימלית. בשיחה הוא מזהיר כמה פעמים מפני פיתוח אופטימיות יתרה. "נכון שכמעט כל בעלי החיים שאדאמס וקרווארדיין נסעו לראות ב-90' שרדו, אבל זה נובע ישירות מכך שהמודעות הציבורית עלתה באופן דרמטי. אנחנו זקוקים לדעת קהל אוהדת מאוד כדי להניע אנשים לפעולה. יש לנו לא מעט סיפורי הצלחה ונוכחנו לדעת שאם פועלים נכון אפשר להציל מינים בסכנת הכחדה, אבל זה דורש מעורבות כללית של דעת הקהל, של הממשלות, של ארגוני שמירת סביבה ושל המגזר הפרטי".

ד"ר מוניקה בוהם ממחלקת המחקר של המכון הזואולוגי בלונדון בוחנת כבר כמה שנים את המגמות שעולות מן "הרשימה האדומה". לדבריה (בכמה תשובות ארוכות בדואר אלקטרוני) מצבם הבעייתי והדירוג הנמוך והמדאיג שמקבלים עדיין בעלי החיים שהופיעו ב"הזדמנות אחרונה לראות" רק מוכיחים כמה ארוכה עוד הדרך: "המסקנה הברורה היא שגם במקרה זה, למרות שבעלי חיים אלה זכו לחשיפה עולמית ולחיבוק אוהב במשך 20 שנה, הם בקושי שורדים. ברור לנו מה זה אומר לגבי רבבות מינים אחרים, שלא קיבלו יחסי ציבור וחשיפה כמו בעלי המזל שהוזכרו בספר. גם ביחס לקקפו, לאיי-איי ולאחרים לא עשינו מספיק. מסקנה נוספת, קצת יותר מעודדת, היא שכאשר אנחנו נחלצים לעזרת בעל חיים יש ביכולתנו להציל אותו. זה בידינו וחשוב לפעול במאמצי שימור נמרצים ככל האפשר. עובדה - בעלי החיים שהוזכרו בספר זכו להגנת פרויקטים של שימור וניצלו".

גם לדעת ד"ר דני סימון השמחה מוקדמת ומוגזמת. הוא מבהיר שבינתיים חל בעיקר חילוף משמרות, וכיום יש בעלי חיים אחרים שנמצאים בסכנה וזקוקים להגנה ולעזרה. האריות, שמספרם באפריקה וברחבי העולם ירד באופן דרמטי, הם הדוגמה הבולטת והמסקרנת ביותר. "זה מקרה קצת חריג, שכן ברור לכולנו שאם אריות אפריקה נמצאים בסכנת הכחדה, על האנושות כולה להתגייס להגן עליהם. קשה לחשוב על בעל חיים שקל יותר לגייס למענו מודעות ועזרה. אבל עצם העובדה שהאריות הגיעו למצב כה גרוע צריכה להדאיג אותנו".

ההערכות המקובלות הן שמספר האריות באפריקה ירד במחצית במשך 30 השנים האחרונות. כיום חיים ביבשת רק 40 אלף אריות והמחמירים ביותר אומדים את מספרם ב-23 אלף בלבד. קריאות האזהרה, שהספר "הזדמנות אחרונה לראות" הוא נציג מצוין שלהן, עוררו לדברי סימון מודעות ציבורית רחבה. "היום אפשר לומר בוודאות שסיפורי ההכחדה, בייחוד בעזרת פרסומים פופולריים כמו זה של אדאמס וקרווארדיין, הצילו אוכלוסיות שלמות. התעשתנו בזכות ספרים, סרטים, תוכניות תיעודיות. המודעות גברה, מתנדבים ותרומות גויסו והמצב של בעלי חיים רבים השתפר".

לדברי סימון, "לגני חיות עירוניים ואוניברסיטאיים רבים יש תפקיד חשוב מאוד כיום להצלת מינים בסכנת הכחדה. למעשה הם מתפקדים כמקלטים משוכללים שמחוברים ביניהם ברשת בינלאומית לטובת הרבייה של בעלי חיים נדירים. לגני החיות בעולם, שהיו פעם מקום בידור עם כלובים לא נעימים, יש תפקיד מרכזי בהעברת מידע, איסוף פרטי אינפורמציה ויצירת שידוכים חוצי יבשות כדי ליצור רבייה. כל גן חיות חשוב מתמקד ומתמחה במינים שונים וכך נוצרו גרעיני רבייה מוצלחים".

אדאמס הצביע ב"הזדמנות אחרונה לראות" על הצד השני של המשוואה ועל חוויית הביקור בגני החיות: "שוב היכה בי משהו שהפך למעין אמת שגורה במסעות הללו, ההבנה שהצפייה בבעלי חיים בגני חיות אינה מכינה אותנו לצפייה בהם בטבע - בעלי חיים אדירים הנעים במרחב אינסופי כביכול, אדונים גמורים בעולמם".

סימון מסביר שהשינוי המשמעותי ביותר שחל ב-20 השנים האחרונות הוא שהדגש עבר משימור מינים בסכנת הכחדה, להגנה על מרחבי המחיה של בעלי חיים. רק כך יש סיכוי להגן עליהם ואף לשפר את מצבם. "כאשר מגינים על בתי הגידול", מסביר סימון, "נוצרת מטרייה רבת ערך. באופן הזה אנחנו מגינים כביכול על מין אחד, אבל בעצם הרבה מינים נוספים זוכים כך להגנה. כולנו יודעים היטב שקל לצאת למאבקים למען חיות עם פרווה ועיניים גדולות. קשה הרבה יותר להגן על בעלי חיים כנדל או ארינמל. הם לא חביבי הקהל, אבל הקטנים הרי חשובים לא פחות מן הגדולים. כל מי שעסק בכך יודע שקל הרבה יותר לאסוף מימון בשביל בעלי חיים 'חמודים'. כאשר מגינים על בתי הגידול, נוצר מצב שבו הגדולים נושאים בעול והקטנים נהנים".

שינוי משמעותי נוסף שעליו מצביע סימון הוא צמיחתו המסחררת של חקר המגוון הביולוגי. "קצת מוזר לחשוב על כך היום, אבל כאשר הייתי סטודנט לתואר שלישי בזואולוגיה לא שמעתי מעולם את צמד המילים ?מגוון ביולוגי'", הוא אומר. "התחום כולו עלה לראשונה לתודעה ב-86'. כיום זה תחום מחקר חשוב ואפילו מרכזי, אבל יש על כך גם לא מעט ביקורת. חוקרים רבים טוענים שמוקדשת לתחום המגוון הביולוגי תשומת לב רבה מדי, כפי שקורה במקרים רבים עם טרנדים פופולריים".

הילטון-טיילור מסביר שהמודעות כיום, לא מעט בזכות פרסומה של "הרשימה האדומה", היא כלל עולמית. "תפקידנו לספק את הנתונים ואת המידע. אנחנו נמנעים מלהציע פתרונות, אבל גופים כמו הבנק העולמי עושים שימוש בנתונים שלנו כשהם מסייעים למדינות רבות. מדינות מתפתחות, בעלות מגוון ביולוגי עשיר ומספר גדול של מינים בסכנת הכחדה, יקבלו היום תקציבים גדולים יותר. ההערכה שלנו היא שללא פרסומה של הרשימה האדומה, מספר המינים הנכחדים בעשור האחרון היה גדול ב-20 אחוז. זאת כמובן לא רק עבודה שלנו, אבל יש לנו היום השפעה אדירה".

קריאת הקרפדה

עיון ברשימה האדומה אינו מעודד במיוחד גם כיום. על פי העדכונים האחרונים של הרשימה, כחמישית מן היונקים המוכרים בעולם, כשליש מן הדו-חיים ויותר מרבע מן הזוחלים נמצאים בסכנת הכחדה. ההערכה היא ש-17,500 מבין כ-50 אלף מינים מוכרים נמצאים תחת איום. הילטון-טיילור, מנהל הרשימה האדומה, מסביר שאנשי צוותו אינם בוחנים ארץ מסוימת, או אף אזור מסוים, אלא בודקים את מצבם של המינים השונים בחתך עולמי. המסקנות שלו הן שהאזורים הטרופיים בעייתיים יותר מן האזורים האחרים. הסיבה לכך נעוצה לדבריו בעובדה שבאזורים אלה קיים המגוון הביולוגי הגדול ביותר, ולכן מצויים בהם יותר מינים שנסקרים ובאופן טבעי רבים יותר גם נכנסים לרשימת המינים שבסכנת הכחדה.

דרום מזרח אסיה הוא לדבריו האזור הבעייתי ביותר מבחינת מצבם של היונקים, ודרום אמריקה ואוסטרליה הן היבשות שבהן צפויה הסכנה הגדולה ביותר לדו-חיים. קבוצת הדו-חיים סובלת כיום לדברי סימון יותר מהאחרות גם בישראל. הדו-חיים משלמים את המחיר הגבוה ביותר על חיסול בתי המחיה שלהם בעשרות השנים האחרונות. בכל יום, מתברר, נעלמים בכל העולם מינים של דו-חיים.

אם בוחנים את המצב בישראל קל לראות ששלוליות החורף, ששימשו בעבר בית מחיה חשוב לדו-חיים, נעלמו מן הנוף. בארץ היו בעבר כ-1,500 בריכות חורף. רק אחדות נותרו ומצבן לא טוב. בישראל חיו בעבר שבעה מיני דו-חיים. רובם נמצאים כיום בסכנת הכחדה כזאת או אחרת. העגולשון שחור הגחון, שהיה תושב קבע באגם החולה, כבר נכחד לחלוטין. החפרית והטריטון נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, הקרפדה והסלמנדרה בסכנת הכחדה, האילנית בסכנה וצפרדע הנחלים בסיכון נמוך.

תיירים, טוב או רע

תיירות בכלל והאקו-טוריזם (התיירות האקולוגית) בפרט הם תחומים שזינקו בשנים האחרונות בקפיצה נחשונית, הן במספר העוסקים בהם והן במיקום המרכזי שלהם בתודעה. גם כאן זהו בלי ספק טרנד, שמושך בכוח עצום כמעט את כל מי שעוסק בתחום. אי אפשר לדבר היום על צפייה בבעלי חיים ואפילו לא על שימור שלהם, מבלי לעסוק בתיירות האקולוגית, זאת שמתיימרת לפגוע מעט ככל האפשר בסביבה שאליה היא מביאה את המבקרים.

הפרדוקס הזה העסיק לא מעט את אדאמס וב"הזדמנות אחרונה לראות" כתב כך: "כל נושא התיירות הוא בעיה סבוכה. אני עצמי רציתי לבקר את הגורילות זה שנים, ומה שעיכב אותי היה החשש שהתיירות ודאי פוגעת באזור המחיה של הגורילות ובאורח חייהם... הדעה הרווחת כיום (כלומר ב-90') היא שתיירות, תחת בקרה ופיקוח קפדניים, היא הדבר היחיד שעשוי להבטיח את הישרדותן של הגורילות בעתיד. העובדה העגומה והבלתי-נמנעת היא שהכל מסתכם בכלכלה פשוטה. ללא תיירים, נשאלת רק השאלה מה יקרה קודם - אזור המחיה של הגורילות יושמד לחלוטין לצורכי חקלאות או בכריתת עצים להסקה, או שהגורילות יוכחדו בידי ציידים בלתי חוקיים. בניסוח הבוטה ביותר, ערכן של גורילות חיות רב יותר, מבחינת התושבים (והממשלה), מערכן של גורילות מתות".

20 שנה חלפו והתיירות האקולוגית צברה כוח אדיר. ד"ר דני סימון מעריך שהיא עשויה לעזור לפתור חלק מן הבעיות. "יש לנו אחריות כתיירים נבונים", הוא אומר. "התפקיד העיקרי שלנו הוא לעודד את התושבים המקומיים לשמור על הטבע. תייר נבון דואג לכך שהתושבים יהנו מהכסף שהוא משלם ולא איזו חברה גלובלית מאמריקה. אם הקהילה המקומית תדע שהיא מרוויחה כסף מן התיירות, ייווצר אינטרס משמעותי לשמור על בעלי החיים ועל הטבע. קל מאוד להבין את המשוואה - אם אין בעלי חיים אין תיירים ואין כסף".

הדולפינים חכמים יותר

"הסכנה הכי גדולה היום היא אופטימיות יתר", טוענת מוניקה בוהם. "נכון, יש לנו סיפורי הצלחה. בעיני הבולט ביותר הוא מספרם הגדל של הלווייתנים. זה נובע מן האיסור הגורף על ציד מסחרי של לווייתנים, שהופעל כבר לפני כמה עשרות שנים. אסור שהצלחה כזאת תעניק לנו את התחושה שאפשר להירגע. בממוצע 50 מינים מוכרים מתקרבים בכל שנה להכחדה. אין איזון. הסיכונים עדיין גדולים פי כמה מן ההצלחות. פעולות השימור לא מספיק מורגשות ושינויים במדיניות השימור עלולים להחזיר לאזור הסכנה מינים רבים שניצלו. אנחנו יודעים שפעולות שימור, כמו אלה שמוזכרות בספר של אדאמס וקרווארדיין, עשויות לעזור, אבל הן לא מספיק מורגשות".

בסצנת הפתיחה לגרסה הקולנועית של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (2005) ממריאים כל הדולפינים מן הים וטסים לחלל. הם שרים ורוקדים ומסבירים שנמאס להם לשכנע את בני האדם להציל את העולם. הם נוטשים את כדור הארץ כאזהרה מפני הקטסטרופה המתקרבת. גם אדאמס נטש, זמן מה לפני שהסרט יצא לאור. אנחנו, רגשות האשמה והמינים בסכנת הכחדה עדיין כאן.*

החוקר שותפו של אדאמס למסע עדיין חי, אך מסרב להתראיין

מארק קרווארדיין הוא זואולוג פעיל גם היום. הוא הסכים להעביר לשימוש "הארץ" כמה תמונות מן המסעות המשותפים שלו עם דגלאס אדאמס, אבל כפי שהסבירה נציגתו, אינו מוכן להתראיין על ספרם המשותף "הזדמנות אחרונה לראות" ומקדיש את זמנו למחקר מדעי.



איי-איי, למור לילי שחי רק במדגסקר. מצבו השתפר משמעותית


דגלאס אדאמס, מימין, ומארק קרווארדיין, בסיור המשותף לפני 20 שנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות