טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט התיעודי "ג'נט" | ריקוד לשתי נשים

מרתה גרהם התחננה לסיוע כספי, אבל הברונית בת שבע דה רוטשילד השקיעה רק בג'נט אורדמן. זה רק אחד הגילויים בסרט התיעודי החדש "ג'נט", שמלמד על הקשר המורכב בין הרקדנית שהקימה את להקת "בת דור" וגידלה דורות של רקדנים בישראל, לבין הפטרונית שלה

תגובות

הברונית בת שבע רוטשילד יושבת באחד הכיסאות באולם הריק ומתראיינת. השנה היא 1978, ימי הזוהר של להקת "בת דור", והערוץ הראשון מפרגן בשחור-לבן. המראיין שואל מה ניתן לבטא בריקוד אך לא בשום אמנות אחרת. הברונית נאבקת בעברית, שאינה שפת האם שלה, מפארת את חיותו של הגוף ומדברת על הביטוי של הטבע.

תוך כדי תשובתה, ללא הנמקה כלשהי, מתרחקת המצלמה וחושפת את האשה שישבה לצדה כל העת: ג'נט אורדמן, בבגד פרחוני ואיפור מסיבי של הופעה. שותקת ומביטה למצלמה.

אף שזהו קטע קצרצר, הוא מאותם רגעים שנחקקים בזיכרון. מדובר בקטע שמופיע גם בסרט תיעודי חדש ושמו "ג'נט", המגולל את חייה ופועלה של אורדמן, שהקדישה את חייה ל"בת דור", הלהקה ובית הספר למחול שייסדה למענה רוטשילד בשלהי שנות ה-60. הסרט, שהקרנת הבכורה שלו תתקיים ב-17 במאי בפסטיבל דוקאביב, מעלה אל סדר היום את אחת העלילות הסוערות ביותר שידע עולם המחול הישראלי. עלילה שבמרכזה דמותה המורכבת והשנויה במחלוקת של אורדמן והקשר המיוחד שלה עם רוטשילד, הברונית שעמה התגוררה במשך 30 שנה בקירוב.

במשך 45 דקות, דרך ראיונות, תצלומים וקטעי ארכיון, מנסה הבמאית רות ולק לחבוק את עולמה של אורדמן, שהלכה לעולמה ב-2007, בת 73. הרקדנית, שנולדה בדרום אפריקה ב-1933, נסעה ללונדון כשהיתה בת 14 כדי ללמוד בלט וב-1964 השתקעה בישראל והחלה ללמד מחול. באותה שנה הקימה הברונית את להקת בת שבע.

נקודת המפנה בחייה של אורדמן התרחשה כעבור כשנה, בעת שהברונית ביקרה עם מרתה גרהם בסטודיו שבו לימדה, ונשבתה בקסמה. רוטשילד שילבה את אורדמן בבת שבע כמנהלת חזרות, אך הרקדנים התנגדו למינוי, עוררו מהומה וגרמו לעזיבתה.

רוטשילד לא ויתרה. ב-1967 החליטה להקים בית ספר למחול בניהולה של אורדמן, ושנה לאחר מכן נוספה גם להקה. תאגיד המחול בת דור השתכן בלונדון מיניסטור בתל אביב, בשטח עצום של 2,500 מ"ר, שכלל כמה חללי חזרות ולימודים, משרדים, חדרי הלבשה ואולם של 380 מקומות ישיבה, שנחנך ב-1971.

באותה שנה גם עברו השתיים להתגורר יחד. למען אורדמן הוקם אגף נוסף באחוזה של רוטשילד בשכונת אפקה בתל אביב, "הארמון" כפי שהיו שנהגו לכנות את המקום, שהיה עמוס חפצים עתיקים נדירים ויצירות של אמנים דגולים כרמברנדט, קנדינסקי וסיסלי, וכלבים רבים (אהבה משותפת של שתיהן) התרוצצו בו.

רבים נוטים לחשוב שהמקום שקק מסיבות ואירועים חברתיים. זה לא היה ממש כך, מספרת מרסיה אורדמן רינדלר, אחייניתה של אורדמן, שהתגוררה עם צמד הנשים במשך חמש שנים, כשלמדה באוניברסיטה. "הן היו נוהגות לעשות מדי שנה מסיבה אחת בערב השנה האזרחית החדשה, ולפעמים כשכוריאוגרפים היו מגיעים הן היו מזמינות לארוחות ערב, אבל לא עם הרבה אורחים".

רינדלר, ילידת דרום אפריקה, חיה כיום בארצות הברית עם בן זוג אמריקאי שהכירה בישראל. חתונתם נערכה בזמנו בבית באפקה. היא זו שיזמה את הפקת הסרט התיעודי, והיא פועלת בהתמדה לשמר את זיכרון דודתה.

הסרט אמנם מנסה לשרטט דיוקן של אורדמן ושל מפעל חייה המקצועי, בת דור, אך גם יוצריו הבינו עד מהרה כי אין להפריד בין סיפורה של אורדמן לסיפורה של רוטשילד, שכן השניים ארוגים זה בזה. "יצאנו לדרך במטרה לעשות סרט שהוא פרופיל של דמות מסוימת", אומר יריב מוזר, מפיק הסרט, "אך גילינו שהדמות הזאת שלובה מאוד בחיים של הברונית, ואי אפשר לספר את הסיפור הזה בלי לספר את הסיפור על הזוגיות ועל שתי הנשים".

סנובית? דיווה?

רוטשילד, בתו של הבנקאי אדוארד דה רוטשילד, נולדה בלונדון ב-1914 וגדלה בפאריס. ב-1940, ברגע האחרון, נמלטה המשפחה לניו יורק, שם למדה בת שבע ביולוגיה באוניברסיטת קולומביה. אחר כך התנדבה לצבא הצרפתי; היא סייעה במלאכת התיאום בין צבאות צרפת לארצות הברית.

עם שובה לניו יורק החלה ללמוד מחול אצל מרתה גרהם. "היא הלכה לרופא שיניים, פתחה דלת אחרת בטעות ונכנסה לסטודיו של מרתה גרהם", מספרת הבמאית ולק. "זה סיפור ששמעתי מכמה מקורבים לה. ואני חושבת שיצאו לה העיניים. ואז נוצר הקשר האישי והיא ניסתה להיות רקדנית. אחותה טוענת שהיא שברה רגל, אבל היא גם היתה כנראה מבוגרת ולא מוכשרת במיוחד. ואז היא לקחה את גרהם תחת חסותה, קנתה לה בניין, מימנה את הופעותיה וממש הרימה אותה".

רוטשילד אף הביאה את גרהם לישראל ושילבה אותה כיועצת אמנותית וכוריאוגרפית בבת שבע, אך לאחר ההיכרות עם אורדמן כנראה חדלה לתמוך בפעילותה. אחד מהישגי הסרט הוא חשיפת תכתובת בין גרהם לרוטשילד, שבמסגרתה מבקשת הכוהנת הגדולה של המחול המודרני תמיכה כספית והברונית משיבה את פניה ריקם. "אני זקוקה לעזרתך נואשות, אחרת זה הסוף בשבילי", כתבה לה גרהם, אך רוטשילד השיבה בקרירות כי היא מחויבת לבת דור וכי אין באפשרותה לעזור.

הסרט גם מספק תשובה מסוימת לשאלה מדוע החליטה הברונית לעבור לגור בישראל, בעוד שאר בני משפחתה בחרו להיוותר בניכר. אחותה של בת שבע, ז'קלין פיאטיגורסקי, כיום בת 99, מתראיינת ומספרת שבת שבע לא היתה מאושרת בניו יורק. האחות תולה זאת בכך שרוטשילד הביאה לעולם ילד שמת כעבור כמה ימים. היא היתה נשואה אז לדונלד בלומינגדייל, בן למשפחה של בעלי בית הכל-בו הנודע, נישואים שלא החזיקו מעמד. ייתכן שהסיום הטרגי של הפרק הזה בחייה הוביל אותה לכאן.

אשר לאורדמן, הבמאית ולק (שביימה את הסרטים "לא רחוק ממרכז העיר", "הגן המפליג למרחקים" ו"המרפסת") מספרת: "התחלתי לגעת בדמות של ג'נט וזה היה בלתי רגיל. מה שגיליתי בהמשך בכלל המם אותי. מיד הבנתי שיש פה סיפור יוצא דופן, אך את המורכבות לא יכולתי לדמיין בתחילת העבודה. היא היתה דמות קיצונית: או שהעריצו אותה או שתיעבו אותה. והיא היתה מלאה ניגודים, הכל היה מאוד חד, מאוד שחור-לבן, אבל עם הרבה עוצמה, ועוצמה שיכולה גם מאוד להכאיב. רק אדם כזה יכול להרים מפעל מסוג זה שהרימה".

הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור, שלמד בבת דור, מנסה לעמוד בסרט על המורכבות של אופיה: "מצד אחד היא היתה קשוחה מאוד, היא היתה יכולה להיות גם רעה, צינית ולא נעימה, ומצד שני היא היתה יכולה להיות אמא טובה, מפנקת, מחבקת ומעניקה".

רבים טענו כי אורדמן לא הסתגלה לאווירה הישראלית, יש שיאמרו סלדה ממנה, מה שהתבטא גם בסממנים חיצוניים: היא נהגה להתהלך במעילי פרווה והעברית לא היתה שגורה בפיה. רינדלר טוענת שזה נבע מהגישה המקצועית חסרת הפשרות שלה, שלא תמיד איפיינה את הסובבים אותה. "המנטרה שלה היתה משהו כמו זו של תומס אדיסון שדיבר על אחוז אחד השראה ו-99% של זיעה. היא חשה שעליה להתמסר לחלוטין ושהצלחה באה כשעובדים קשה מאוד, שמים לב וממושמעים. היא אהבה את ישראל, אבל אני חושבת שהמנטליות הישראלית, האופן שבו אנשים עובדים ומתנהגים, היתה מנוגדת לאופן שבו היא האמינה שעל הדברים לפעול. מה שהיא ציפתה מעצמה, היא ציפתה מאחרים. אם היא עבדה קשה היא ציפתה גם מאחרים לעבוד קשה. זו לא היתה הפילוסופיה הישראלית ורבים לא הבינו אותה. הם חשבו שהיא סנובית ודיווה".

בת דור היה למפעל חייה של אורדמן, והיא השקיעה בו את כל מרצה, מהבוקר עד הלילה. על תרומתו של בית הספר, שהיה מסלול הכשרה מקצועי מגיל צעיר ועד לבגרות, לא היו עוררין מעולם. בימיו היפים פעל בו צוות של 15 מורים, מהארץ ומחו"ל, ובכל שנה למדו בו מאות תלמידים. בין תלמידיו ניתן למנות את אוהד נהרין, עידו תדמור, נעמי פרלוב וטליה פז. חלק מהמרואיינים בסרט אף מבקשים להדגיש כי חסרונו מורגש היטב כיום וכי לא קמה לו אלטרנטיבה ראויה מאז שנסגר.

"המאבק הארוך של ג'נט כדי לגרום לאנשים להיות מקצועיים יותר באופן שהם פנו למחול הוא התרומה העיקרית שלה", אומרת רינדלר. "היא לחמה כדי שלרקדנים יהיו התנאים הנכונים, כי היא האמינה שאתה לא יכול לעשות משהו כמו שצריך אלא אם כן הכל במקום. המקצועיות שלה התגלגלה הלאה להרבה מהאנשים שעבדו אתה או רקדו בלהקה. דברים נהיו הרבה יותר מקצועיים בהשפעתה".

למרות ההערכה שעורר בית הספר, על הלהקה נמתחה לא מעט ביקורת, אף שאורדמן דאגה שיפעלו בה כוריאוגרפים מובילים מכל העולם. ישראלה דורי סיכמה את העניין בכתבתה ב"הארץ" ב-1990: "למרות התנאים הטכניים המעולים שעמדו לרשותה, לא הצליחה אורדמן - כך מבקריה - להעלות את בת דור על מפת המחול העולמית. היא עצמה לא מסכימה לקביעה הזאת ובשיחה אתה הציגה את עלון הלהקה, שהוצא במלאות לה 20, ובו צרור ציטוטי שבחי ביקורת על הופעותיה בארץ ובעולם". על פי דורי, התגבשו שני מחנות, מצדדים וכנגדם קבוצה בולטת של מבקרי מחול ותיאטרון כמו חיים גמזו, מיכאל אוהד, גיורא מנור, גבי אלדור וחזי לסקלי, שהוגדרו על ידי הלהקה כעוינים ולא הוזמנו לסקר את הופעותיה. היתה גם ביקורת על הפנאטיות שבה אומנה הלהקה, מסביב לשעון ובאופן מוגזם.

ביקורת נוספת נמתחה על כך שאורדמן רקדה תמיד בתפקידים הראשיים ולא איפשרה לרקדנים אחרים להתקדם ולככב ביצירות. "הטענות שאורדמן בנתה את הרפרטואר סביבה כי ניסתה להתבלט לא היו נכונות", אומר בסרט ריצ'רד גיבסון, מורה למחול מארצות הברית שהובא בזמנו לבת דור. לטענתו, היתה זו דווקא רוטשילד שדחפה אותה לרקוד בתפקידים הראשיים.

בנוסף לכל אלה, היו גם מי שמתחו ביקורת על כישוריה של אורדמן כרקדנית. "ג'נט היתה מהרקדנים שמאוד חושבים על הפוינט שלהם", אומר אוהד נהרין בסרט. אחרים תיארו את האופן שבו רקדה טכני ונוקשה. "אמרתי לה להיות יותר טבעית וספונטנית", אומר גיבסון בסרט. "זה היה קשה לה".

בועה ושיברון לב

במשך השנים הכחישו אורדמן ורוטשילד נמרצות את השמועות על היחסים האינטימיים ביניהן. בסרט טוען גיבסון כי המשיכה של הברונית לרקדנית נבעה מכך שהיא דמתה פיסית למרתה גרהם. "לדעתי הן היו חברות מאוד טובות, הן השלימו זו את זו", אומרת רינדלר. "בת שבע טיפלה בענייני הניהול היום-יומיים כי לג'נט לא היה זמן לכך, כל הפוקוס שלה היה על בת דור. היתה להן חברות חזקה, הן בטחו זו בזו, כיבדו זו את זו ונהנו מהחברה".

ולק אומרת ששאלת היחסים האינטימיים בין השתיים כלל לא העסיקה אותה בעת עשיית הסרט: "אלה שתי נשים שאהבו אהבת נפש זו את זו, חיו ביחד כמעט 30 שנה. מבחינתי זה אומר הכל".

הבמאית סבורה כי הן היו שתי נשים בודדות שמצאו חיבור נדיר, גם בהיבט האישי וגם בהיבט של האהבה למחול. "ביחד הן יצרו מין בועה שהקהתה את הבדידות שלהן ונתנה להן אחיזה נוקבת בחיים".

הפרידה מהברונית, שהלכה לעולמה ב-1999, היתה קשה לאורדמן, שנאלצה להתמודד זמן קצר לאחר מכן גם עם מות אמה החורגת (אמה הביולוגית מתה בילדותה) ועם מות אחיה. "זה היה כאילו היא חבשה סכי עיניים", אומרת רינדלר, "כמו ששמים לסוסים כדי לצמצם את שדה הראייה, והתמקדה בתפעול הלהקה".

אלא שאורדמן לא תיארה לעצמה אילו מאבקים עומדים בפניה. את שנות חייה האחרונות בילתה לא מעט בבתי משפט.

בצוואתה הורתה רוטשילד להעניק לבת דור כארבעה מיליון דולר ורשות שימוש חינם במתחם הלהקה בלונדון מיניסטור (שהיה בבעלותה של הברונית) במשך עשר שנים, עם אופציה לעשר שנים נוספות. כל זאת בהתאם לתנאים כלליים, בין השאר: בית הספר והלהקה יהיו בניהולה של אורדמן, הם לא יעבירו את זכויות השימוש לגופים אחרים, הלהקה תפעל ותופיע במתחם באופן סדיר וכל התשלומים והמסים יבוצעו בזמן.

את ביתה באפקה ואת כל שאר רכושה, בין מעיזבונה ובין מקרן הנאמנות שהקימה (שהוערכו בעשרות מיליונים), חוץ מכמה חפצים שאינם בעלי ערך רב, הותירה לארבעת אחייניה. אורדמן נאלצה לעזוב את "הארמון" ועברה להתגורר בבית קטן יותר באותה השכונה.

האם אורדמן היתה מאוכזבת מהצוואה שהותירה רוטשילד?

רינדלר: "הייתי אומרת שכן, אני חושבת שהציפיות היו שונות. כשגרתי שם הן היו עוברות על החשבונות מדי שבת, ואני זוכרת שבת שבע ביקשה מג'נט לדבר על כך וג'נט היתה אומרת 'בפעם אחרת' או 'מאוחר יותר'. בת שבע ניסתה, וזה כנראה היה משהו שהן מעולם לא ישבו והבהירו אותו".

אורדמן נאלצה לנצח על הלהקה לבדה ולנסות למצוא פתרונות פיננסיים עתידיים, שכן אותם ארבעה מיליון דולר הזינו את התקציב לפרק זמן שאול. הבעיה היתה שבת דור ביססה את תקציבה בעיקר על התמיכה השוטפת של הברונית ולא על התקצובים ממינהל התרבות שבמשרד החינוך. בשנותיה האחרונות היו שנים שלא נתמכה כלל על ידי המינהל ובשנים אחרות מנתה התמיכה כמה מאות אלפי שקלים, בעוד שלהקות אחרות נתמכו במיליוני שקלים. במינהל התרבות היו טענות על אי-סדרים בניהול של עמותת בת דור. ב-2005 הגישה אורדמן עתירה לבג"ץ ובה דרשה ממשרד החינוך הכרה ותמיכה התואמת את היקף פעילותה.

במקביל היה עליה להיאבק בניסיונות הבלתי פוסקים של עורכי הדין של משפחת רוטשילד לפנות אותה מהמתחם בלונדון מיניסטור. אלה טענו שאינה עומדת בתנאי הצוואה, כמו התשלום הסדיר לחברת הניהול (40 אלף שקלים בחודש) או האיסור להשכיר את הסטודיו לגורמים חיצוניים. לדברי עו"ד דפנה מרגולין, שייצגה אותה, "כשנכנסתי לעבוד ב-2003 כבר התקבלה תביעת פינוי אחת, מועד הערעור עבר ונתלו שלטים בחוץ שאוסרים להיכנס למתחם. ג'נט מכרה דירה שהיתה לה ושילמה את כל החובות לחברת הניהול".

בתביעת הפינוי הראשונה נקצרה הצלחה, אך בתביעה השנייה הפסידה אורדמן בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ורק בבית המשפט העליון קיבלה עיכוב ביצוע של פסק הדין שהורה על פינוי. היא שבה לבית המשפט המחוזי כדי לדון בערעור וזכתה באוזן קשבת אצל השופטים. אלא שבמקביל התנהלה העתירה לבג"ץ נגד משרד החינוך, ושופטי המחוזי החליטו לחכות לתוצאותיה, משום שהיה ברור שאם לא תזכה בת דור לתמיכה ממשלתית היא לא תחזיק מעמד ואין טעם לדון בפינוי. ברוב של שניים מתוך שלושה שופטים נדחתה העתירה נגד משרד החינוך ביוני 2006. כמה חודשים לאחר מכן נסגרה בת דור סופית, וגם אורדמן, שעד אותה העת עוד היתה פוקדת את המקום לבדה, פינתה את המתחם.

מאבק משפטי אחר, נגד עורכי הדין של משפחת רוטשילד, החל עוד ב-2004, כאשר אורדמן ביקשה הכרה כידועה בציבור של רוטשילד ודרשה חצי מעיזבונה. "זו תביעה שאנשים דיברו עליה עם ג'נט כבר ב-1999, אך היא לא רצתה להוציא אותה לפועל", אומרת מרגולין. "עד שכלו כל הקצים מבחינה כספית והיא אמרה שהיא רוצה לעשות את זה למען בת דור".

הפרטים על התביעה הודלפו לעיתונות והתפרסמו בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שכותרתה: "הייתי בת הזוג של הברונית רוטשילד". הסוגיה הוכרעה בסופו של דבר בפשרה סודית מחוץ לכותלי בית המשפט, אומרת מרגולין. "לא קיבלנו מחצית מעיזבונה של בת שבע אבל קיבלנו סכום נאה, שהיה יכול לכלכל אותה בזיקנתה. אבל היא בחרה להשקיע את כל הכסף בלהקה, כפי שהצהירה שתעשה בכותרת כתב התביעה".

למעשה, אורדמן השקיעה בבת דור כל מה שהיה ברשותה, גם כשהיה ברור לכל שאין עוד סיכוי להתאושש. לדברי מרגולין, מדובר בכמיליון דולר מכיסה הפרטי, בנוסף לכספים שקיבלה בהסכם הפשרה. "אני חושבת שזה היה מוגזם להשקיע כל כך הרבה כסף בבת דור, כשכבר די היה ברור לאן הרוח נושבת", אומרת ולק. "אפילו אם היו מאשרים תקציב של משרד החינוך, כמה הם כבר היו נותנים? זה לא שהיו מגיעים מאפס לארבעה מיליון שקלים בשנה".

בינואר 2007, כמה חודשים אחרי הפינוי, לקתה אורדמן בהתקף לב. ב-7 בפברואר מתה. "מבחינה פיסית היא לא היתה במיטבה במשך כמה שנים", אומרת רינדלר. עם זאת, הנימוק השכיח למותה בקרב המרואיינים הוא "שיברון לב". האורתופד ד"ר יצחק זיו-נר, שרקד בבת דור והיה מקורב לאורדמן, טוען בסרט כי היא "מתה בקרב". לדבריו, "היא נלחמה עד הרגע האחרון לנסות לקיים את המקום וכשזה כבר לא הלך היא נעלמה".

בתחילה חשבו ולק ויעל פרלוב, עורכת הסרט, לפתוח אותו בחומרי התיעוד של טקס הלוויה של אורדמן, אך בסופו של דבר נותרה הלוויה על רצפת חדר העריכה. "כששמנו את זה בהתחלה זה יצר מין רקוויאם", מסבירה ולק, "ומה שחשוב לתאר בסרט זה הוא החיות של מה שהיא הותירה אחריה. כל סצינת המחול בארץ קשורה אליה באיזשהו מקום, והיה נכון לכוון את הסרט לחיים הריקודיים שהיא השאירה. לא מספיק אנשים יודעים זאת, אבל כמעט כל מי שהיום הוא אושיה בעולם המחול עבר אצלה, גם המקטרגים הגדולים. כולם היו בניה". ולק מוסיפה שאחת ממטרות הסרט היא להציג את "השלוחות" של בת דור, כיצד ההשפעה של המפעל הזה מתבטאת בהווה.

בסופו של דבר הוחלט לפתוח את הסרט בקטע מתוך התוכנית "נולד לרקוד", שבו ציינו את מותה של אורדמן וחלקו לה כבוד אחרון. "החלטנו ללכת על הדבר הפופוליסטי הזה, שהוא כביכול הפוך ממה שהיא חינכה לו", אומרת ולק ומסבירה כי הקטע מהתוכנית הפופולרית מדגיש את מקומה המרכזי של אורדמן בהנחלת המחול בארץ. "אגב, בשנה האחרונה לחייה היא צפתה בתוכנית בקביעות כל יום רביעי. היא לקחה את זה נורא ברצינות כי כמעט כולם שם היו תלמידים שלה".

מה היו הקשיים המרכזיים בעת עשיית הסרט? "קודם כל", אומר המפיק מוזר, "מבחינת התחקיר לקח הרבה מאוד זמן לאסוף את כל הנתונים ולהבין את כל הדברים. בנוסף לכך, הרבה מאוד אנשים התראיינו לסרט, ורות היתה צריכה לתמרן בין אנשים רבים בעולם המחול הישראלי, שאגיד בלשון המעטה: הם אגואים גדולים מאוד וכל אחד דורש את תשומת הלב שלו".

הסרט נחתם בתיעוד מתוך תחרות המלגות הראשונה על שם ג'נט אורדמן, שהתקיימה ב-2009 ביוזמת האחיינית רינדלר. המלגה מאפשרת לרקדן צעיר להשתתף בקורס קיץ בלהקה נודעת כלשהי. בתחרות הראשונה נשלח רקדן להשתלם בבלט ג'ופרי בניו יורק (ובעת שהותו שם קיבל מלגה מג'וליארד לארבע שנות לימוד); ובתחרות השנייה, שהיתה בינואר השנה, זכתה רקדנית צעירה במלגת השתתפות בתוכנית הקיץ של בלט בוסטון.

בכך לא תמו יוזמותיה של רינדלר: "אנחנו מנסים להביא לכך שיקראו לרחוב בתל אביב על שם בת דור. אם יהיה רחוב, זה משהו שתמיד יישאר, ואפילו אם אנשים לא מכירים הם ישאלו ויגלו. אך זה לא ממש הולך עד כה, כי מדובר בתהליך ארוך. זה משהו שאמשיך להיאבק למענו".



ג'נט אורדמן, אמצע שנות ה-60. עוצמה שיכולה להכאיב


מימין לשמאל: רוטשילד, מרתה גרהם ואורדמן. במי תתמוך הברונית? תצלום: מולה עשת, באדיבות עיזבון ג'נט אורדמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות