בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיר הירוקה: לגלות את תל אביב על אופניים

המתקנים הירקרקים כבר מעטרים את כל פינות העיר. בקרוב תכניסו צ'יפ ותקבלו אופניים מעולים. גדעון לוי הקדים ויצא לטיול רכוב בין תל אביב של פעם לזו של היום על גבי "תל-אופן", מיזם השכרת האופניים החדש. נוסטלגיה על שני גלגלים

תגובות

וידוי: עד גיל 50 לא רכבתי על אופניים. על שלושה דברים התביישתי בילדותי (היפה), על כך שאיני יודע לקפוץ ראש לבריכה, שאיני יודע לשרוק באצבעותי ושאיני יודע לרכוב על אופניים, שני גלגלים. משלושת פגמי, אחד תוקן: ביום יובלי לקח אותי ע' חברי הטוב למדריך רכיבה בהפתעה. מאז אני מדווש ברחובות הכרך. לכן כה שמחתי להצעת המערכת לבחון את ה"תל-אופן", מיזם האופניים להשכרה של עיריית תל אביב, שיושק בימים הקרובים.

תל אביב כפאריס, שימו לב למתקנים הירקרקים שכבר מעטרים את כל פינות העיר. בקרוב תכניסו צ'יפ ותקבלו אופניים מעולים, מתוצרת חברת הרכבות הגרמנית, השותפה במיזם. אם לשפוט על פי תגובות העוברים והשבים, שלא הסתירו את התפעלותם וסקרנותם לנוכח האופניים המבהיקים, העיר הלבנה, או העיר באפור, תיצבע בקרוב בירוק.

שרב ואבק כבד ביום שלפני החג, 40 דקות ו-40 שקלים נתבעו מהדרך הפקוקה במונית אל כיכר רבין, שם חיכו האופניים הבתוליים. לצד בריכת דגי הזהב המשופצת בכיכר ניצבים עכשיו שולחנות וכיסאות כסופים והמראה מרהיב. תל אביב, לא מה שהכרנו. בצל עץ האשל, ששימש לנו קורת שער במשחקי הכדורגל של ימי שישי אחר הצהריים על אדמת הכורכר של פעם, נחים עכשיו פועלי ניקיון אפריקאים - וגם זאת לא תל אביב שהכרנו.

אני עולה על האופניים, כה רכים ונעימים לדיווש, לא כולל בולמי זעזועים, שהיעדרם מורגש בירידות מהמדרכות ובמהמורות הכבישים. בדיוק חזרתי בסוף השבוע מעיר האופניים, אמסטרדם, שם הסכנה הכי גדולה נשקפת להולכי הרגל מחציית מסלולי האופניים הנפרדים באמת, שלא כמו בתל אביב, שאין בה עדיין מסלולי אופניים ראויים בצד הכבישים והמדרכות רוחשי הסכנות. אבל הבה לא נעסוק בזוטות.

שטנד-לכיש

כמו פרפר אל האור נמשכו אופני אל רחובות ילדותי, כחוויה מתקנת בגילי המאוחר. אראה עכשיו להורי ולשכני שאינם עוד איך גם אני יודע להיות על שני גלגלים, כשאר ילדי השכונה. הקץ לבושה, הידד לגאווה, אבל אבוי, איש לא נותר לצפות בפלא.

לא מאיר ולא שאול משתי חנויות המכולת, לא החזן ולא המסגר, לא הקבלן ולא המורה לכינור, לא נהג האוטובוס הבוכרי ולא עגלון הנפט הפולני, לא נהג המונית שהיה מכסה את מנוע מוניתו בשמיכת צמר בימות החורף ולא איש הבקבוקים, עגלון הקרח, עגלון האבטיחים, עגלון הסברס, רוכל האלטע-זאכען, החלבן ומשייף הסכינים והמספריים, הדמויות הבלתי נשכחות של רחוב ילדותי, שכבר כתבתי עליהן בעבר לעייפה.

"מגיע מזל טוב? נו, איך זה?" שואל עובר אורח שמקרוב בא לשכונה, אבל הוא מתכוון לאופניים החדשים, לא לרוכבם. מספרת איציק צדוק במקום צורכי הכתיבה של בלומנפלד, עסקיות צהריים במקום פוטו אורית, "אוליה, סיפור אהבה לשמן זית", במקום השען הקירח שזכוכית המגדלת שלו היתה תחובה תמיד על מצחו כקרן, "ריאל אסטייט, שיווק ויזמות", במקום המכולת של מאיר.

רחוב שטנד משמאל, רחוב לכיש מימין, שעליו שורר ירון אביב, חבר ילדותי: "רחוב לכיש מתחת לכביש, הבית כחול מתחת לחול". אני עוצר את האופניים בין שטנד 8 לשטנד 9, בין בית ילדותי לבית נערותי, המזגן שקנו הורי עדיין נעוץ בקיר, כמותו גם ה"מוזאיקה" במרפסת, מחכה שאולי ייצא מישהו לראות אותי על האופניים. אף אחד לא יוצא.

מיכל כבר לא אוכלת "שלווה" בחלב על המרפסת, גב' לריך כבר לא קוראת ממרפסת אחרת ליעקב, בעלה המסגר, לבוא לאכול צהריים. גם אשת החזן כבר לא מגישה ארוחת ערב על המרפסת, וקול שקשוק המזלגות כבר לא עולה בחום המהביל. דבר לא נותר. זוהי הפעם הראשונה שלי על אופניים ברחוב הזה, באיחור משווע של יובל שנים.

כיכר מסריק

240 שקלים בשנה והאופניים הללו שלכם, לוקחים, מדוושים לחצי שעה ומחזירים היכן שתרצו, באחת מ-150 התחנות שיהיו פזורות בעיר. אחר כך אפשר לקחת שוב. עסקת המאה, המאה ה-21. הפסקת קפה קר בקפה מסריק. בעיתון אני קורא על אלמנתו של גיא תמרי, שרון, שמספידה את בעלה שנהרג יום קודם על אופניו. מבקרים פצעו קופה בגן החיות של קריית מוצקין, ה"מילואימניק הנדיב" מפאריס בא לישראל, נאום בר-אילן 2 יתואם עם אובמה, הבלי-ההבלים של העיתון.

בנו של הקונדיטור נמוך הקומה מבית הקפה שישבתי בו פעמיים בשבוע עם סבי עובר ממול, סוכן נדל"ן, גם הוא כבר אדם קשיש. "טייק א-נאפ", בוטיק אופנה, במקום המאפייה של פרצ'יק: "גילינקו, תביא חצי לחם קימל מפרצ'יק", היתה שולחת אותי אמי באותם הימים שלא ישובו עוד. רק כיכר מסריק יפה כשהיתה.

האופניים נעים במהירות. שביל אופניים ראוי בשדרות ח"ן, המשופצות כשאר שדרות הכרך, ממפעלות רון חולדאי, חולף ביעף על מה שהיה גן יונה וגן גניה, גני הילדים שלי. "בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הרבי אמר אסור להתחתן", מתנגן לו כמו מעצמו שיר המחולות שלנו, במקום שהיינו מקיימים בשדרה את "אסיפות הכיתה", בימי שישי אחר הצהריים, אחרי הסרט באולם ההתעמלות של בית הספר היסודי, עם "השמן והרזה" לפניו.

מהווילה בפינת שדרות ח"ן והנביאים נותרה רק הגדר, גם ה"ואליאנט" הצבאית מספר 1000, מכונית השרד של הרמטכ"ל המנוח, מוטה גור, לא חונה שם עוד, ליד בית הדירות שבו התגוררו, כך סיפרו אז, הוריה של רעיית הרמטכ"ל.

משם עולה הדרך הישר אל תוככי גן יעקב, מפינות החמד של העיר, שגם הוא שופץ להפליא באחרונה. שני עצי השקמה העתיקים מרהיבים עכשיו מתמיד, נטועים על תל נישא שחלוקי אבן ניטעו בו, מזרקות ובריכות מים זכים מפכים בצדם. אל הספסלים בצל השקמים הללו היינו מביאים נערות לתינוי אהבות ראשונות, לא מעט שמות, חצים ולבבות, נחרטו אז על גזעיהם.

מנחם בגין לא שר עוד עם חבריו שירי מחתרת במוצאי השבתות, בדירת הקרקע הסמוכה ברחוב רוזנבאום פינת יוסף אליהו, גם עליזה בגין לא נראית עוד במכולת של אדון גרוסברג שאיננה עוד.

יהודה הלוי

היי דרומה לכיכר היכל התרבות, מבהיקה מלובן, משתפצת גם היא, מבטיחה להיות יפהפייה. האם אפשר להאמין שבקרן הרחובות תרס"ט ודיזנגוף, במקום שסואנת עכשיו התנועה ורמזור דרכים מכוונה, עמד פעם ילד קטן, תמרור עץ בידו, ועצר את התנועה כדי לאפשר לתלמידים לחצות בבטחה את הכביש? הילד הזה הייתי אני. וכלום אפשר להאמין שכבר עברו עשרות שנים מאז עלה הילד הזה לתורה ביום בר המצווה שלו בבית הכנסת ביל"ו בשדרות רוטשילד, שעל פניו אני חולף עכשיו?

משם הלכנו בשבת הגדולה ההיא לחגוג ב"אולמי תכלת", עכשיו סניף של AM:PM. עוזרת בית הודית, אולי סרי-לנקית, מובילה שני כלבים לטיול צהריים בשדרה, גם כדבר הזה לא נודע אז. אני עוצר ליד בריכת דגי הזהב בשדרה, משופצת להפליא גם היא. בחדר המדרגות של הבית ממול נרצח סוחר הקרקעות הערבי שמכר את אדמות בית הקברות הערבי בגן העצמאות בואכה מלון הילטון.

כל אימת שהיינו עוברים ליד הבית ההוא, שהתגוררה בו נאורה שרגר מהכיתה, התמלא לבנו אימה בגלל הרצח, שכמותו כמעט לא היו אז. "אלה האופניים החדשים של העירייה? אפשר כבר לשכור?" שואלת עוברת אורח משתאה.

תחנת הרכבת הישנה לירושלים ביהודה הלוי - מכאן היינו יוצאים למסע לדודים ולדודות הירושלמים, חמושים בכריכים לדרך - נהפכה מזמן למגרש חניה. רק בית המכס נותר על מכונו. גם "דואר חבילות" בפינת טיומקין היה ואיננו. הכל חולף במהירות, העיר הזאת קטנה-גדולה כל כך.

יפו-תל אביב

חיילי נח"ל ליד בית דיזנגוף, שומר רוסי חמוש של "עמישב אבטחה" בפתח, בית גולומב עטוף לשיפוץ, מהבור שעמד בו בית צים, שנשרף ביום שישי טראומטי אחד של ילדותנו, צץ ועולה עכשיו עוד מגדל משרדים. "עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל", על מצבת מייסדי העיר שכבר מזמן אינה בתולה. שברי בקבוק בירה מנותץ על רתמת סוס הברונזה שרכוב עליו מאיר דיזנגוף, מנצנצים בחמה. אין קולנוע עדן בלילינבלום, אין בית משפט עם כותבי הבקשות בפתחו, גם אין עוד שוק שחור, עם סוחרי הדולרים והשעונים המוברחים בחצרות הבתים.

כמו בתחילת המסע הזה, אופני שוב כמו רוכבים מעצמם אל יפו-תל אביב 7 (דרך יפו של היום). כאן היה מקום העבודה של אבא, לכאן היה מביא אותי בחופשות, לנקב חורים במנקב שהיה על שולחנו ולשתות תה הסתדרותי של אז. אני מחנה את אופני "תל-אופן" הזמניים שלי ונבלע באפלולית הבניין, שפעם היה מרכזה של חברה הסתדרותית גדולה ועכשיו הוא בית למתפרות קטנות וגלנטריות זעירות.

"דיוטי מוטי" ו"תמי טוויסט", במקום "חירות". אני עולה בגרם המדרגות, שנותר כשהיה, מנסה להיכנס באפלה לחדר שהיה של אבי. ריח השוקולד שהיה עולה מבית החרושת "ליבר" הסמוך אופף את בניין המשרדים הכעור הזה ומשכר את חושי ילדותי ונעלם כלא היה. דלת משרדו של אבי נעולה. *



אופניים להשכרה בדרך יפו ובשדרות רוטשילד. לוקחים, מדוושים לחצי שעה ומחזירים לאחת מ-150 התחנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו