בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר לאכול תפודים בהול

תגובות

"גמרתי את הכריך", הכריזה הפעוטה, והגננת מיהרה לנזוף בה: "סיימתי!" זו לא בדיחה ולא הגזמה, זה דו-שיח שכיח בגני ילדים ולא רק בהם. כי הפועל ג.מ.ר - גמר את הקריירה, כמו שהיו אומרים פעם. בגלל הקונוטציה המינית המלבבת שדבקה בו, זה נהיה לא מהוגן להשתמש בו במובן הישן והטוב.

ג.מ.ר האומלל הוא רק אחד מני פעלים ומונחים רבים שאבד עליהם כלח. ולא רק הם: גם סימני ניקוד חפים מפשע נעלמים כמו נבלעו במרתפיה של משטרה חשאית. אחד הקורבנות של העברית המדוברת העכשווית הוא, למשל, החיריק. כמו שקורה בדרך כלל בשינויים לשוניים, מדובר בתהליך הדרגתי: כבר ב-1997 הביע המסאי והפזמונאי עלי מוהר (שמת ב-2006), במדורו "מהנעשה בעירנו" בעיתון "העיר", את דאגתו לשלומו של סימן הניקוד הזה: "לפעמים נדמה שאנשים מתחת גיל 25 כבר לא מכירים בכלל את החיריק; הם אומרים: 'הרגשתי', 'התחלתי', 'המלצתי' - הכול בסגול. כאילו אין חיריק בעולם. כאילו לא היה כלל. כאילו אין בכלל בניין ששמו -הפעיל'... סביר להניח שהסיבה היא עצלות: כנראה יותר קל לבטא סגול מאשר חיריק, המאלץ את הדובר להרחיב קצת יותר את פיו ולמתוח מעט את השפתיים לכיוון האוזניים". בהמשך הרשימה המליץ (או המליץ?) "להקים סח"מ, סיירת חיריק מיוחדת, שתורכב מפקחים יודעי לשון, שיהיו להם גם שיניים: יהיה בסמכותם לקנוס את עברייני החיריק".

מאז נכתבה רשימה זו ועד היום המצב רק החמיר, כמובן. לא רק החיריק והגמירה נפלו חלל: היום כבר לא כותבים, רק רושמים; כבר לא באים, רק מגיעים; לא נותנים אלא אך ורק מביאים. הסופרת והעורכת עטרה אופק מציינת שגם הפועל להביט נכחד כמעט, לפחות בדיבור: לכל היותר מסתכלים. "גם לא פושטים ולא חולצים, אלא רק מורידים", היא מוסיפה, "וגם כשזה בעצם לא למטה: חולצה, למשל, הרי מסירים מלמעלה, אבל בכל זאת אומרים 'להוריד'".

כמו לפועל להוריד, גם לפועל לשים היתה עדנה - על חשבון רבים אחרים שנדחקו הצדה וסובלים עכשיו בשקט בחושך: אנשים שמים בגדים ושמים נעליים, ולא מבקיעים אלא שמים גול, ולא מרתיחים אלא שמים מים. אנחנו גם כבר לא רוצים, ואפילו לא מתחשק לנו: רק בא לנו.

יש אף אותיות שנעלמות להן, נשמטות וזהו: כש מפנה את מקומו ל-ש ("שהייתי קטן..."), "נבוא שבוע הבא" ולא בשבוע הבא; בנסיעה ברכבת מכריזים: "תחנה הבאה סבידור מרכז" בלי ה"א הידיעה (זו אולי השפעת הרוסית שאינה חובבת את הה"א הזאת); ילדים, במקרים הנדירים שהם לא אומרים לנו לא, מסתפקים בכ וזונחים לאנחות את הנו"ן הסופית. אופק גם מצביעה על התפוגגותם של פעלים, כמו לקבל או ללכת: "אומרים: 'אפשר את יוסי?' 'אני יכול ארטיק?' 'יש מצב לסרט?'"

יש גם היעלמויות ושינויים שאינם נובעים סתם מעצלנות וצמצום אוצר המלים, שלא לומר התייחסות לספרייה כאל טפט נאה וצפייה ב"אח הגדול" ודומיו, אלא מתמורות חברתיות: כך, למשל, מזכירה אופק, פעם היו נכנסים לבית דרך ההול. היום כמעט אין הול; ולא רק המלה נעלמה אלא גם ההול, שטח הכניסה הקטן ההוא, עצמו. ועדיין בתחומי הבית: "כשהייתי ילדה היו אומרים חדר אורחים", היא אומרת, "לא היה סלון. הספות בחדר הזה היו מכוסות ניילון או סדינים שהיו מסירים כשבאו אורחים. היום חדר האורחים הוא חדר פנוי בבית שמלינים בו חברים או בני משפחה ואילו הסלון הוא ליבינג רום - החדר שבני הבית חיים בו".

אזרחיות אחרות של השפה העברית שיש לחשוש לשלומן הן מלים כמו נהדר או משובח ואפילו נפלא. היום, אומרת אופק, "המחמאות היחידות הן מהמם, מדהים ומקסים". גם הסלנג השתנה כמובן: "אין משגע יותר; אם אומר 'ראיתי סרט משגע', לא יבינו על מה אני מדברת. גם לא 'מדליק', 'מטרף', 'עולמי'. לעומת זאת אומרים סרט בן-זונה או אחלה סרט". גם המלה משונה, ירדה קרנה: "במקום זה אומרים הזוי. כל מה שלא לגמרי במיינסטרים הוא כבר הזוי". "עניין המחמאות יצר טעות מצחיקה", היא מוסיפה. "ביטוי כמו 'מורה בחסד עליון' קוצר ל'מורה בחסד', מה שהופך את המשמעות: כאילו מישהו עשה לו טובה".

היעלמות נוספת, משונה למדי, היא של ההווה. מן הסתם בהשפעת פייסבוק, אנחנו אומרים על דברים שאנחנו רואים או חווים עכשיו: "אהבתי". "מתי אהבת?" תוהה אופק, "עכשיו אתה אוהב. כך גם 'התקשרתי בקשר למודעה'; הרי אתה מתקשר עכשיו. או 'רציתי לברר'".

אגף חביב ונוסטלגי שמור בזיכרון למלים כמו תפודים, מוסיפה אופק, שפעם אמרו והיום כבר לא. וגם: "היו אומרים רטייה במקום תחבושת, והיום היא משמשת רק לעין. ואגד במקום פלסטר. אמא שלי גם טוענת שאצלה בבית היתה גזוזטרה, ואחר כך בלקון, והיום רק מרפסת". היום גם לא הולכים לקנות מרבד, כבעבר, אלא לכל היותר שטיח.

גם בית שימוש כבר לא אומרים, שלא לדבר על בית כיסא, אלא רק שירותים. זה חלק ממגמה מטופשת של "ניקוי" השפה ממלים שקיבלו קונוטציה מסוימת. למחלקה הזאת שייך גם ג.מ.ר ואולי, אומרת אופק, אפשר להסביר בה גם את התפשטותו המופרזת של "סוג של" הנלוז על חשבון "מין" (מין רהיט, מין טיול), בגלל הקונוטציה הסקסואלית רחמנא ליצלן.

טיפוסים שהסתובבו פה פעם והתאיידו הם הבנדיט והחוליגן, וגם הפושטק: במקומם יש ערסים. גם "צאינה וראינה" כבר יצאו לפנסיה: ההטיה של נקבה בעתיד הותאמה לזו של הזכר, באישור האקדמיה ללשון העברית, לרווחתם של תלמידי ישראל שבמשך השנים נאנקו תחת העול. אז כבר לא צריך לומר "היכנסנה", אבל גם "היכנסו" פשט את הרגל: כנסו כנסו, ממש שווה לקרוא. קליק.

אבל מה המשמעות של כל זה? האם צריך לבכות את גניזתם של מלים, ביטויים, אותיות וניקודים, או שזו דרכה של השפה, להשתנות ולהתחדש?

"לפני מאה או מאתיים שנים הצרו על שאין הבדל בין ח' לכ' ובין א' לע' והיום נעלמים דברים שצורמים לנו", אומרת אופק. "מעבר לסיבה שכבר צוינה בעבר, העצלנות של החיך, הקיצורים למיניהם נובעים גם מהודעות הטקסט, הטוויטר וכדומה: הכל מקצרים, הכל בקטן".

אופק, שמכנה את השפה המדוברת החדשה "עילגית", מציגה עמדה אמביוולנטית: מצד אחד היא חוששת לשפה, מהצד האחר היא מספרת על תלמידה מבריקה, עולה מרוסיה, שהסבירה לה למה היא כותבת מלים כמו הסתדרות או התחברות בי': כי כשהיא שומעת אי, היא רגילה שיש I. בעברית, מודה אופק, "אדם אינטליגנטי יכול לא להבין. הכתיב לא מאפשר לו לקרוא נכון".

מלחמות הכתיב המלא והחסר כבר צברו קרבות איןספור, אבל נראה שכיום הם לא מתלהטים. מתעורר חשש שהסיבה היא שלעומת העבר, להרבה פחות אנשים בכלל אכפת מהשפה.

אשר להשפעת האינטרנט אופק מוסיפה: "פעם לא היית יכול לקרוא טקסט שלא עבר עריכה והגהה. בזכות או בגלל האינטרנט אנחנו קוראים דברים לא מוגהים ולא ערוכים וזה מתקבל כתורה מסיני. ואחר כך אתה ממשיך את זה. גם ברדיו יש קריינים שלא יצאו מבית מדרשו של אבא בן דוד וכדומה. התקשורת מלאה עילגית".

ואם התחלנו בפועל לגמור, בוודאי נגמור בו. ונקווה שבכל זאת עוד רחוק חג החנוכה שבו ישירו הילדים סביב הנרות: "אז אסיים בשיר מזמור".



אחיות לומדות עברית, שנות החמישים. צאינה וראינה יצאו לפנסיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו