בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי שייך הזיכרון של יהודי אוסטריה?

בצעד חסר תקדים הגישה הקהילה היהודית באוסטריה תביעה נגד ארכיון העם היהודי בירושלים, שיחזיר לה את אלפי המסמכים המתעדים את חייה עד לשואה. בישראל מתעקשים: מקומם כאן

תגובות

לא פשוט למצוא את ארכיון העם היהודי בירושלים. מיקומו, בקצה המזרחי ביותר של קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, מקשה על הגישה אליו. רק קו אוטובוס אחד עוצר לידו. מי שיבקש להגיע לארכיון במכונית ייעצר במחסום הממוקם בקצה השני של הקמפוס.

אבל בסוף הגענו. מעבר לחניון גדול, במורד גבעה, בין שיחים ועצים וליד הגדר ההיקפית של האוניברסיטה, נמצא המקום. שם המתחם שבו שוכן הארכיון, "כפר ההיי-טק", מתעתע במקצת. במבט ראשון קשה להאמין שבשני המבנים החד-קומתיים הישנים, ששימשו בעבר מעונות סטודנטים, שוכן מה שמתקרא "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי". במחשבה שנייה, אין זו הדוגמה היחידה לאופן העגום, לדעת רבים, שבו מתייחסת ישראל לנכסי העבר שלה ושל העם היהודי.

הארכיון פועל, בגלגולים שונים, מאז 1938. הבעלות עליו נחלקת בין הממשלה, הסוכנות היהודית, שלוש אוניברסיטאות (העברית, תל אביב ובר אילן) וכמה גופים נוספים. האוסף הגדול שבו מתעד את חיי היהודים בתפוצות מהמאה ה-12 ועד ימינו. הוא כולל 60 מיליון מסמכים; 11 מיליון תאי מיקרופילם; 15 אלף תצלומים ו-14 אלף ספרים. גולת הכותרת שלו היא 1,600 ארכיונים של קהילות, ארגונים ומשפחות.

גסטפו

בשבוע שעבר הופרה שלוות הארכיון המבודד והשקט הזה. בצעד חסר תקדים הגישה נגדו הקהילה היהודית באוסטריה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. במרכזה, דרישה להשיב לה אלפי מסמכים, מהמאה ה-17 ועד 1945, המתעדים את חיי יהודי אוסטריה במשך 300 שנים, כולל בימי הכיבוש הנאצי.

מנהלת הארכיון, הדסה אסולין, עובדת שם זה 45 שנים. "זו הפעם הראשונה והיחידה שדבר כזה קורה לנו", אמרה בשבוע שעבר, "אין שום הצדקה שהחומר הזה יחזור לווינה".

אחרי השואה החליטו ראשי הקהילה בווינה להעביר לירושלים את הארכיון שלה. אוסטריה לא היתה אז, לדעתם, מקום ראוי לשמירתו וטיפוחו של ארכיון כזה, וממילא היו שרידי הקהילה טרודים בעניינים אחרים, קיומיים יותר. מאז ועד סוף שנות ה-70 הועברו עוד ועוד פריטים מהארכיון בווינה לירושלים.

אבל הזמנים השתנו. הקהילה היהודית באוסטריה, שמונה כ-20 אלף איש, מחציתם חברים רשומים, פורחת ומשגשגת. "היום אנחנו אחת הקהילות המאורגנות והפעילות באירופה. בנינו בתי ספר ומוסדות חברתיים, שיקמנו את בתי הקברות ועכשיו אנחנו רוצים להחזיר אלינו את הארכיונים", אמר ראש הקהילה, אריאל מוזיקנט, בשיחת טלפון מווינה.

בשנים האחרונות עוסקת הקהילה בתכנון פרויקט הנצחה, חינוך וזיכרון ייחודי, שנוטלים בו חלק מוסדות מכובדים דוגמת מכון ויזנטל לחקר השואה, המכון להיסטוריה מודרנית של אוניברסיטת וינה ומרכז התיעוד של ההתנגדות האוסטרית. במוקד הפרויקט, שיושלם בעוד חמש שנים, מוזיאון ומרכז מחקר גדול שיוקם באתר ששכנה בו בתקופה הנאצית מפקדת הגסטפו. הפרויקט, שעלותו 50 מיליון יורו, ממומן בידי ממשלת אוסטריה ועיריית וינה. בחזונם רואים ראשי הקהילה את הארכיון ההיסטורי שלה מוצג במרכז החדש.

בבדיקות שהם עשו התתברר שהארכיון מפוזר בכמה מוקדים: אוסטריה, רוסיה, צ'כיה, פולין וישראל. "פנינו לכל המדינות האלה. כולן שיתפו פעולה. כולן, למעט שתיים שמתעקשות להמשיך להחזיק בחומר ומסרבות להחזיר אותו", אמר מוזיקנט. השתיים הן ישראל ופולין. בצר לו, נקט מוזיקנט הליכים משפטיים. "רצינו לעשות את זה בדרך היהודית, מחוץ לבית המשפט", אמר. "מאוד קשה לנו, כקהילה יהודית ומאוד פרו-ישראלית, לריב עם מדינת ישראל, אבל אם אין ברירה - נעשה את זה בדרך הקשה. זו בושה, אבל לא נוותר. אנחנו רוצים את החומר בחזרה. זה רכוש שלנו ורק אנחנו נחליט מה יקרה אתו".

במוקד הוויכוח המשפטי עומדת השאלה, האם נמסרו המסמכים לישראל בהשאלה או שניתנו לה למשמרת עולם. עורך הדין גלעד מעוז, ממשרד "אפשטיין, רוזנבלום, מעוז", המייצג את הקהילה האוסטרית, צירף לכתב התביעה תכתובת בין וינה לירושלים, שמעידה לטענתו שהמסמכים הועברו לישראל באופן זמני. "במסגרת הסיכומים בין הצדדים, הובהר חזור והבהר שהמסמכים מועברים בהשאלה בלבד ושהבעלות בהם נשארת - ותישאר תמיד - בידי הקהילה היהודית בווינה", אמר.

אסולין, מנהלת הארכיון בירושלים, חולקת עליו. "יהודי וינה החליטו להפקיד את הארכיון בירושלים שלא על מנת לבקש אותו בחזרה. עשרות שנים הם המשיכו לשלוח לנו חומר", אמרה. הארכיון של וינה מכיל גם מידע על יהודים ממקומות אחרים בעולם, בהם ירושלים ואפילו סיביר. מסיבה זו, לדבריה, מקומו הטבעי בישראל, לצד ארכיוני הקהילות האחרות. "בהרבה מקרים, מתוך חומר של קהילות מסוימות לומדים על אחרות ומשחזרים את ההיסטוריה של קהילה אחרת. מכיוון שיהודים ברחו לכל העולם, החומר צריך להיות מרוכז במקום אחד", אמרה.

לדבריה, "במשך שנים השקענו מהידע המקצועי ומהכסף שלנו במיון התיקים, בקטלוגם, בהכנת רשימה, בשימור החומר ובאחסון ראוי של האוסף. באותה תקופה הגיעו תעודות ותיקים לידי הארכיון ממקורות שונים מחוץ לווינה - ואלה צורפו לאוסף". האוסף הועמד לרשות חוקרים ולציבור הרחב, כולל יוצאי אוסטריה וצאצאיהם. לצד זאת, לדבריה, גם סטודנטים וחוקרים אוסטרים נעזרו בשירותי הארכיון.

"ממילא", הוסיפה אסולין, "רוב הארכיון של וינה כבר צולם והעתקים ממנו נשלחו לקהילה היהודית שם". על כך הגיב מוזיקנט: "אנחנו רוצים את החומר המקורי. יש הבדל בין מקור להעתק. ממשלת אוסטריה לא נתנה לנו 50 מיליון יורו בשביל העתקים".

לא סרוק

חרף מגבלות תקציביות, הצליחה אסולין לשמור את הארכיון במצב טוב יחסית ובתנאים נאותים. עם זאת, רובו עדיין שמור בארגזים ובקלסרים ואינו סרוק. "אפשר לעשות עם החומר הזה יותר ממה שנעשה היום בישראל. זה עניין של תקציב ויכולת. לאוסטריה יש גם את זה וגם את זה", אמר עו"ד מעוז.

מוזיקנט, מצדו, מתחייב שאם יוחזר החומר לווינה, הוא ייסרק במלואו ועותקים דיגיטליים ממנו יועמדו במלואם לרשות הארכיון בירושלים, לצד מסמכים נוספים על הקהילה, שטרם נשלחו לירושלים. "אני מעדיף להימנע ממערכה משפטית מכוערת וממאבק טפשי, ולהגיע לפשרה ברוח הזאת", אמר.

אסולין לא ממהרת להשתכנע. לטענתה, היא עדיין מחכה לקבל מווינה העתקים מחומרים אחרים שהובטחו לה. ב-2002 התגלו באחד מבנייני הקהילה היהודית בווינה תיקים ותעודות משנות הכיבוש הנאצי. הקהילה הבטיחה להעמיד לרשות הארכיון בירושלים רשימה של התיקים האלה. לדברי אסולין, "עד עכשיו לא הגיעה הרשימה הזו לידי הארכיון. למרות בקשות חוזרות ונשנות, הקהילה לא אישרה לנו לקבל העתקים. בכך נמנע מציבור גדול של חוקרים ויוצאי וינה מישראל עיון בחומר הזה".

לצד זאת, היא חוששת שאם יימסר החומר לקהילה בווינה, הנגישות אליו תפחת. חששה מבוסס על מכתב שכתבו לפני שנה וחצי אנשי אקדמיה בעלי שם, שטענו כי הקהילה היהודית בווינה מטילה הגבלות על השימוש בחומרים ארכיוניים שלה ופוגעת בעצמאות המחקר שלהם. בראש החותמים על המכתב היו פרופ' יהודה באואר מהאוניברסיטה העברית ופרופ' דויד בנקיר מיד ושם, שהלך מאז לעולמו.

מוזיקנט דחה את הטענות וטען שמדובר במריבה בין שתי קבוצות חוקרים. "כמו בכל מוסדות יהודיים, היתה גם כאן מריבה. מאז שהיהודים חיו היו ויכוחים אישיים ביניהם, למרבה הצער. אי אפשר לשנות את זה".

בעל הבית

מעבר לטיעונים המשפטיים היבשים, של דיני שכירות, חוזים והשאלות, יש בסיפור הזה היבטים היסטוריים, תרבותיים ומוסריים, שמטבע הדברים מקומם מחוץ לכותלי בית המשפט. "בארץ חיים מאות אלפי יוצאי וצאצאי הקהילה היהודית בווינה, כמוני למשל", אמרה אסולין. "החומר הזה שייך לנו בדיוק באותה מידה שהוא שייך לקהילה באוסטריה. ובכלל, אני לא בטוחה אם בווינה יש עוד מישהו מהקהילה המקורית. סבא שלי קבור באוסטריה, בעוד שראש הקהילה בעצמו, מוזיקנט, נולד בכלל בחיפה".

במידה מסוימת הצדק עמה, אך הרקע ההיסטורי של הקהילה רחוק מלהיות צבוע בשחור-לבן. ערב סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ב-1938, מנתה הקהילה היהודית כ-200 אלף איש, שרובם המוחלט חיו בווינה. בדומה לקהילות יהודיות אחרות, רובם לא היו אוסטרים מדורי-דורות, אלא היגרו לשם מסוף המאה ה-19. מתחילת הכיבוש הנאצי ועד 1941 ברחו מווינה כשני שלישים מהקהילה. כמעט כל האחרים, כ-70 אלף, נרצחו בשואה. את הקהילה הנוכחית מרכיבים בעיקר יהודים שהיגרו ממזרח אירופה החל בשנות ה-50. ראש הקהילה נולד בישראל.

מוזיקנט לא נשאר חייב. דבריו הקשים מדברים בעד עצמם: "הם עזבו את הקהילה, בנסיבות נוראיות אמנם, ובכל זאת הם עזבו. אין להם זכות מוסרית, משפטית או חוקית לארכיון שלה", אמר בהתייחסו ליוצאי וינה שחיים בישראל. "אין להם ארגון מרכזי בישראל ובאופן מעשי הם מתים. גילם הממוצע הוא 95, אז לך תנסה לשאול אותם מה דעתם בנושא".

למוזיקנט ברור מי בעל הבית היום: "אנחנו, שחזרנו והקמנו מחדש את הקהילה. היום יש בה יותר יהודים-אוסטרים מאשר בכל מקום אחר בעולם. אז מי יותר אוסטרי - יהודי בן 95 שנולד בווינה אבל חי בישראל, או יהודי צעיר יותר, שחי וגר באוסטריה כאן עכשיו?"

חרף דבריו של מוזיקנט, בישראל פועל ארגון מרכזי של יוצאי אוסטריה. גדעון אקהאוז, יו"ר הארגון, יליד וינה בן 88, משיב אש. "מוזיקנט יודע היטב על קיומנו, אז שלא יבלבל את המוח", אמר. "יש לנו מועדונים בתל אביב ובירושלים ואנחנו מקיימים פגישות גם בחיפה. 2,500 איש, כולם ניצולי שואה, מגיעים לאירועים שלנו. מה לעשות, פעם היינו פי שניים יותר, אבל לדאבוני אנשים הולכים לעולמם".

גם אקהאוז חושב שהארכיון הווינאי צריך להישאר בירושלים. "אני לא תופס את העניין הזה ולא מצליח להבין את האספירציות שיש לאנשים מסוימים. זה לא שמישהו בא מישראל ולקח להם את המסמכים האלה. הם בעצמם הביאו אותם לירושלים. מבחינתי זה מאוד ברור: יהודים צריכים לדעת שאם הביאו משהו לירושלים, זה יישאר בירושלים. המרכז היהודי העולמי הוא בירושלים ולא בווינה. חד וחלק".

חד וחלק? תלוי את מי שואלים. "יש פה פער בין הראייה הפאטרנליסטית של ישראל, שחושבת שהכל שייך לה כמדינה שמייצגת את כל היהודים באשר הם, לבין הקהילה האוסטרית - שגרה וחיה שם כרגע ורוצה להציג את העבר שלה לילדים ולשכנים", אמר עו"ד מעוז.

"הם סבורים שדווקא במקום הזה, סמל לרציחתם של עשרות אלפים, חשוב להקים תמרור אזהרה לכל העמים באירופה שייכתב עליו ?אנחנו פה, היינו פה ונשארנו פה". *

מפרויד עד מרטין שלאף

יהודים מפורסמים שנולדו או פעלו בווינה

מרטין שלאף, איש עסקים

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה

מתיאס סינדלר, כדורגלן בשנות ה-20 וה-30

שמעון ויזנטל, צייד נאצים

סטפן צווייג, סופר



תיאודור בנימין-זאב הרצל, חוזה המדינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו