טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבשורה על-פי מרקוס

תירגם מספרדית אורי בן-דוד

תגובות

המאורע התרחש בחוות "לוס אלאמוס", במחוז חובנין שבדרום, בימים האחרונים של חודש מארס 1928. גיבורו היה סטודנט לרפואה, בלתזר אספינוזה. נוכל להגדירו לעת עתה כאחד מבחוריה הרבים של בואנוס איירס, ללא כל מאפיינים ראויים לציון, פרט לכשרונו הרטורי, שזיכה אותו בפרסים רבים בבית הספר האנגלי "רמוס מחייה", ולטוב לב בלתי מוגבל כמעט. הוא לא אהב להתווכח; העדיף כי הצדק יהיה עם בן-שיחו, ולא עמו. אף-על-פי שנמשך אל משחקי המזל, הוא היה שחקן גרוע, מפני ששנא לנצח. האינטליגנציה הרחבה שלו היתה עצלה; בן שלושים ושלוש היה עליו להשלים מקצוע אחד, זה אשר ריתק אותו יותר מכל, כדי לסיים את לימודיו. אביו, שהיה חופשי בדעותיו, כמו כל אנשי התקופה, חינך אותו על-פי תורתו של הרברט ספנסר, אך אמו, טרם נסיעה למונטווידיאו, ביקשה ממנו שיתפלל "אבינו שבשמים" ויצטלב כל לילה. במשך השנים לא הפר מעולם הבטחה זו. לא חסר לו אומץ; בוקר אחד החליף, באדישות יותר מאשר בזעם, שתיים או שלוש מהלומות עם קבוצת חברים שרצו להכריחו להשתתף בהפגנה באוניברסיטה. הוא היה משופע, מתוך רוח של הסכמה אילמת, בדעות ובהרגלי מחשבה שנויים במחלוקת. המדינה היתה פחות חשובה בעיניו מן הסכנה כי במקומות אחרים יאמינו שלובשים אצלנו נוצות; הוא העריץ את צרפת, אך בז לצרפתים; הוא לא העריך במיוחד את האמריקאים, אך מצא חן בעיניו הרעיון שיהיו גורדי שחקים בבואנוס איירס; הוא האמין שהגאוצ'וס של המישור הם פרשים טובים יותר מאלו של הגבעות או של ההרים. כאשר דניאל, בן-דודו, הזמין אותו לחופשת קיץ ב"לוס אלאמוס", השיב מיד בחיוב, לא מפני שאהב את אזור הכפר, כי אם מתוך שאננות טבעית, ומפני שלא חיפש סיבות תקפות כדי להשיב בשלילה.

המבנה המרכזי של החווה היה גדול ונטוש במקצת; אזור המגורים של מנהל החווה, שנקרא גוטרה, נמצא בסמוך. בני גוטרה היו שלושה: האב, הבן, שהיה מגושם באופן מוזר, ובחורה שמוצאה אינו ברור. הם היו גבוהים, חזקים, גרמיים, בעלי שיער אדמוני ותווי פנים אינדיאניים. כמעט שלא דיברו. אשתו של מנהל החווה מתה לפני שנים.

אספינוזה למד בכפר דברים שלא ידע ושאף לא שיער. למשל, שלא כדאי לדהור כאשר מתקרבים לבית, ושלא יוצאים לרכוב על סוס אלא למען מטלה מוגדרת. עם הזמן למד להבחין בין הציפורים על-פי צווחותיהן.

לאחר ימים ספורים היה על דניאל לסור אל הבירה כדי לסגור איזו עיסקה הקשורה בבעלי חיים. העסק ייארך שבוע לכל היותר. אספינוזה, שהתעייף כבר במקצת מן ה"הרפתקאות" של בן-דודו ומן העניין הבלתי נלאה שלו בחידושי האופנה, העדיף להישאר בחווה, עם ספרי הלימוד שלו. החום היה מעיק, ואפילו הלילה לא הביא עמו הקלה. עם שחר העירו אותו הרעמים. הרוח הרעידה את הקזוארינות. אספינוזה שמע את הטיפות הראשונות והודה לאלוהים. האוויר הקר הגיע בפתאומיות. באותו אחר הצהריים, הסלדו עלה על גדותיו.

למחרת, בעודו מביט מן המרפסת בשדות המוצפים, חשב בלתזר אספינוזה כי המטאפורה המשווה את הפמפאס עם הים אינו שגוי לחלוטין, לפחות בבוקר זה, אף-על-פי שהדסון ציין באחד מכתביו כי הים נראה לנו גדול יותר, מפני שרואים אותו מסיפון של ספינה ולא מגב של סוס או מהגובה שלנו עצמנו. הגשם לא הרפה; בני גוטרה, בסיועו או בהטרדתו של העירוני, הצילו חלק ניכר מן החווה, אם כי חיות רבות נחנקו למוות. היו ארבע דרכי גישה אל החווה: את כולן כיסו המים. ביום השלישי, דליפה העמידה בסכנה את ביתו של מנהל החווה; אספינוזה הקצה להם חדר בפאתי הבית, בסמוך למחסן הכלים. המעבר קירב ביניהם; הם אכלו יחדיו בחדר האוכל הגדול. השיחה התבררה כקשה; בני גוטרה, שידעו כל כך הרבה דברים בענייני הכפר, לא ידעו כיצד להסבירם. לילה אחד, שאל אותם אספינוזה אם זכור להם משהו מהתקפות האינדיאנים, מן הימים שמפקדת הצבא שכנה בחונין. הם אמרו לו שכן, אבל היו עונים לו באותו אופן גם אילו נשאלו על הוצאתו להורג של קארל הראשון. אספינוזה נזכר כי אביו נהג לומר שכמעט כל מקרי אריכות-הימים בכפר הם עניין של זיכרון לקוי או של תפישת תאריכים עמומה. הגאוצ'וס נהגו לשכוח באותה מידה את שנת לידתם ואת שמם של מולידיהם.

בכל הבית לא היו ספרים פרט לגיליונות של המגזין "החווה", מדריך לווטרינריה, מהדורה מפוארת של הפואמה "טברה", "ההיסטוריה של בקר קצר קרניים בארגנטינה", כמה סיפורים ארוטיים או בלשיים, ורומאן עכשווי: "דון סגונדו סומברה". כדי להפיח מעט חיים בשיחה הבלתי נמנעת שלאחר הארוחה, קרא ממנו אספינוזה פרקים אחדים באוזניהם של בני גוטרה, שהיו אנאלפבתים. למרבה הצער, מנהל החווה היה מוביל בקר בעצמו, ולא התעניין במיוחד בקורותיו של מוביל בקר אחר. הוא אמר שזו עבודה קלה, שהם תמיד לקחו אתם פרדת משא עם כל הדרוש להם, ושאלמלא היה מוביל בקר, לא היה מגיע לעולם עד לאגם גומז, עד לברגדו ועד לשדותיה של נונייז, צ'קבוקו. במטבח היתה גיטרה; לפני המאורעות שאני מספר עליהם, נהגו הפועלים לשבת במעגל; מישהו היה מכוון את הגיטרה, אך איש מעולם לא הגיע לכדי נגינה בה. לכך קראו אלתור על גיטרה. אספינוזה, שהניח לזקנו לצמוח, היה מתעכב מול המראה כדי להביט בפניו משתנות והיה מחייך למחשבה כי בבואנוס איירס ישעמם את החברים עם סיפור ההצפה של הסלדו. באופן מוזר, הוא התגעגע למקומות שלא היה בהם מעולם ושלא יגיע אליהם: פינה אחת של רחוב "קבררה" שבה ניצבה תיבת דואר, אריות אבן באחד משערי הבתים של רחוב חוחוי, מרחק כמה בלוקים מרחוב אונסה, חנות מכולת שרצפתה מכוסה באריחים, ושלא ידע בדיוק היכן היא נמצאת. בכל הנוגע לאחיו ולאביו, כבר ייוודע להם מדניאל כי הוא מבודד - המלה, מבחינה אטימולוגית, היתה מוצדקת - בשל השיטפון.

בעודו תר את הבית, מכותר כל הזמן על ידי המים, הבחין בכרך של כתבי הקודש באנגלית. בעמודים האחרונים של הספר, בני גות'ריה - זה היה שמם המקורי - כתבו את ההיסטוריה שלהם. מקורם היה באינברנס, הם הגיעו אל היבשת, ללא ספק כפועלים, בתחילת המאה התשע-עשרה, והתערבבו בקשרי נישואים עם האינדיאנים. הכרוניקה נפסקה באלף שמונה מאות שבעים ומשהו; הם כבר לא ידעו לכתוב. בתוך דורות ספורים שכחו את האנגלית; הספרדית, כאשר פגש אותם אספינוזה, דרשה מהם מאמץ. הם לא היו מאמינים, אך בדמם זרמו, כמו שרידים אפלים, הקנאות הקלוויניסטית והאמונות הטפלות של הפמפאס. אספינוזה סיפר להם על התגלית שלו והם בקושי הקשיבו.

הוא דיפדף בכרך ואצבעותיו פתחו אותו בתחילתה של הבשורה על-פי מרקוס. כדי להתאמן בתרגום, ואולי כדי לראות אם הם מבינים משהו, החליט לקרוא באוזניהם את הטקסט הזה לאחר הארוחה. הפתיע אותו שהקשיבו לו בתשומת-לב ובהמשך בהתעניינות חרישית. אולי האותיות המוזהבות שעל הכריכה הקנו לו יתר סמכות. זה נמצא אצלם בדם, חשב. גם עלה בדעתו כי האדם, מאז ומעולם, חוזר שוב ושוב על אותם שני סיפורים: זה המספר על ספינה אבודה המחפשת אי נחשק במימי הים התיכון, וזה המספר על אל שנצלב בגולגותא. הוא נזכר בשיעורי הרטוריקה ב"רמוס מחייה" ונעמד על רגליו כדי להטיף את המשלים. בני גוטרה מיהרו לגמור את הבשר הצלוי ואת הסרדינים, כדי שלא להשהות את הבשורה. טלה מחמד שהבחורה פינקה וקישטה בסרט כחלחל נפצע מגדר תיל. כדי לעצור את הדם, רצו לחבוש אותו בקורי עכביש; אספינוזה ריפא אותו באמצעות כמה טבליות. הכרת התודה שעורר הריפוי לא חדלה להפתיעו. בתחילה, הוא לא נתן אמון בבני גוטרה והחביא באחד מספריו את מאתיים וארבעים הפזו שהביא עמו; עתה, בהעדרו של בעל הבית, מילא את מקומו ונתן פקודות ביישניות, שמולאו באופן מיידי. בני גוטרה הלכו בעקבותיו בין החדרים והמסדרונות, כמו היו אבודים בלעדיו. בזמן שקרא באוזניהם שם לב שהם מלקטים את הפירורים שהשאיר על השולחן. אחר צהריים אחד, הפתיע אותם כשדיברו עליו, בכבוד וכמעט ללא מלים. כאשר סיים את הבשורה על-פי מרקוס, רצה לקרוא את אחת משלוש הבשורות הנותרות; האב ביקש ממנו כי ישוב ויקרא את זו שכבר קרא, כדי שיבינו אותה טוב יותר. אספינוזה הרגיש שהם כמו ילדים, שהחזרה מסבה להם הנאה מרובה יותר מן הגיוון או החידוש. בלילה חלם על המבול, ואין לתמוה על כך; מכות הפטיש של בניית התיבה העירו אותו, והוא חשב שאולי היו אלו רעמים. למעשה היה זה הגשם, שהחל להיחלש, ועתה התפרץ מחדש. הקור היה מקפיא. הם אמרו לו שהסערה שברה את התקרה במחסן הכלים, ושיראו לו את הנזק לאחר שיסדרו את הרעפים. הוא כבר לא היה זר, וכולם התייחסו אליו בחיבה, עד כדי פינוק. איש מהם לא אהב קפה, אך תמיד היתה כוס קטנה מוכנה בשבילו, והם גדשו אותה בסוכר.

הסערה פרצה ביום שלישי. ביום חמישי בלילה העירה אותו דפיקה חלשה על הדלת, שתמיד נעל אותה במפתח, בשל חששותיו. הוא קם ופתח את הדלת: זו היתה הבחורה. בחשכה לא יכול היה לראותה, אך מצעדיה הבחין כי היא יחפה, ולאחר מכן, במיטה, הבין כי באה עירומה מפאתי הבית. היא לא חיבקה אותו, לא אמרה ולוא מלה אחת; נשכבה לידו, רועדת. זו היתה הפעם הראשונה שידעה גבר. כאשר הלכה, לא נישקה אותו; אספינוזה אמר בלבו שהוא אפילו אינו יודע מה שמה. הוא נשבע בבהילות, שמקורה בסיבה אינטימית שלא ניסה להבין את פשרה, כי בבואנוס-איירס לא יספר לאיש על התקרית הזאת.

יום המחרת החל כמו קודמיו, פרט לכך שהאב דיבר עם אספינוזה ושאל אותו אם ישו הניח שיהרגו אותו כדי לגאול את האנושות. אספינוזה, שהיה חופשי בדעותיו אך חש עצמו מחויב להצדיק את אשר קרא לפניהם, ענה לו:

"כן. כדי לגאול את כולנו מן הגיהנום".

גוטרה שאל אותו אז:

"מה זה גיהנום?"

"מקום מתחת לאדמה שבו הנשמות תישרפנה לנצח".

"ואלה שנעצו בו את המסמרים נגאלו גם הם?"

"כן", ענה אספינוזה, שהתיאולוגיה שלו היתה רעועה במקצת. הוא פחד שמנהל החווה ידרוש ממנו הסברים על אשר אירע בלילה הקודם עם בתו. לאחר ארוחת הצהריים, ביקשו שיקרא באוזניהם שוב את הפרקים האחרונים.

אספינוזה ישן שנת צהריים ארוכה, ושנתו הקלה הופרעה בהלמות פטישים עיקשים ובתחושות סכנה מעורפלות. לקראת השקיעה קם ויצא אל המסדרון. הוא אמר, כחושב בקול רם:

"המים נמוכים. נשאר כבר רק עוד קצת".

"נשאר כבר רק עוד קצת", חזר אחריו גוטרה.

השלושה הלכו אחריו. הם כרעו על רצפת העץ וביקשו ממנו מחילה. לאחר מכן קיללו אותו, ירקו עליו, וגררו אותו לפאתי הבית. הבחורה בכתה. אספינוזה הבין מה צפוי לו מעבר לדלת. כאשר פתחו אותה, הוא ראה את כיפת השמים. ציפור צווחה; הוא חשב: זו חוחית. המחסן היה נטול תקרה; הם עקרו את הרעפים כדי לבנות את הצלב.


לאחר "בדיונות" (1944) ו"האלף" (1949), לא שב בורחס לפרסם קובץ סיפורים עד "הדו"ח של ברודי" (1970). בתחילה היתה התגובה לספר מעורבת, וחלק מן המבקרים אף התאכזבו ממנו. לכאורה, נעדרת מן "הדו"ח של ברודי" המורכבות המאפיינת את קובצי הסיפורים הקודמים. לפרקים, לשונו דיבורית יותר, ואף מאמצת ביטויים ארגנטינאיים מקומיים, ונראה כי המחבר נטש את הבארוקיזם המבני שזיכה את ספריו הראשונים בתהילה.

אפשר לייחס את ה"פשטות" המדומה של הסיפורים הללו לנסיבות החיים הטרגיות של הסופר. בראשית שנות החמישים איבד בורחס את מאור עיניו, ונאלץ להסתפק בהכתבה, ובשל כך מצא מחסה בכתיבת שירה. עם זאת, כולל הדו"ח של ברודי סיפורים ראויים לציון ובעלי מורכבות רבה. אחד מהם הוא "הבשורה על-פי מרקוס", המופיע כאן בתרגום חדש לעברית, מאת אורי בן-דוד (התרגום הראשון היה של צבי וולובסקי וחיים פלג, מתוך "הדו"ח של ד"ר ברודי, סיפורים", ספריית פועלים, תשל"ו, 1976). בורחס החשיב את הסיפור הזה כחשוב ביותר מבין סיפורי הקובץ.

ב"פרולוג" ליצירה טוען בורחס, כי פרט לסיפור "הדו"ח של ברודי", שנכתב בהשראת מסעות גוליבר, "סיפורי ריאליסטיים" ושכיחים בהם "מאורעות קונטקסטואליים". אף-על-פי-כן, הוא מוסיף מיד, כי יצירה "ריאליסטית" אינה כפופה למסגרת של מוסכמות ספרותיות פחות מיצירות אחרות, כולל אלה הנחשבות פנטסטיות. בכך הוא מבהיר את טבעו הדו-משמעי של הריאליזם המדומה של הסיפורים האלה. נכון כי שכיחים בהם "המאורעות הקונטקסטואליים", אך לעתים קרובות נוכחים בהם גם אמצעים סיפוריים החותרים תחת יסודות הריאליזם.

ב"הבשורה על-פי מרקוס" נוכחת מאוד ה"אריסטוקרטיה" הקריאולית, המשמשת מושא לביקורת קשה. דבר זה ניכר, למשל, בכך שבאחוזה בה מתרחש הסיפור, אשר בעליה הם אריסטוקרטים בעלי-קרקעות, ישנם מעט מאוד ספרים: פרט לכתבי הקודש ולשתי יצירות של ספרות הגאוצ'וס הארגנטינאית, יתר הספרים אינם אלא מדריך לווטרינריה וההיסטוריה של בקר קצר-קרניים בארגנטינה. לעומת זאת, גיבור הסיפור, המלומד, הקורא, היצירתי, מגיע ממעמד-ביניים עירוני, ושמו, בלתזר אספינוזה, מזכיר באופן מובהק את שם משפחתו של הפילוסוף.

מוצא בני משפחת גוטרה, עובדי החווה שבה מתארח אספינוזה, הוא צפון-אירופי, אלא שעל אדמת אמריקה התנוונו לחלוטין מהבחינה האינטלקטואלית והתרבותית. עד כדי כך גדולה בערותם, שאינם מבינים כי לכתוב בטקסט יש משמעות ציורית וסמלית ולאו דווקא ממשית. "הבשורה על-פי מרקוס" מתקשרת לסיפורים אחרים של בורחס, הנוגעים בנושאים דתיים ובנושאים שקשורים לפרשנות של כתבי הקודש. מה שברור לעין הוא שמוצגת בו בגלוי הטענה כי האי-אמון וחוסר-ההבנה שמעוררים בחוגים מסוימים של חברה כלשהי הדמיון, ריבוי המשמעויות, וההתרסה האינטלקטואלית, טומנים בחובם תמיד סוף טראגי.

רות פיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות