בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על נזקי הטראומה

התובנה העמוקה בנאומו המפורסם של דויד גרוסמן אחרי מלחמת לבנון השנייה, שבה שכל את בנו, קשורה למושג ה"תוך טראומתי" שהוא טבע

תגובות

בנאומו הדרמטי של דויד גרוסמן מצטיירת תמונה של חברה שחיה במצב של טראומה מתמשכת, במונחים פסיכואנליטיים. אבל עוד לפני נאומו זה, כבר בשנת 2004, טבע גרוסמן את המושג "intraumatic" (בתרגום חופשי: תוך טראומתי). מהו המצב התוך טראומתי שגרוסמן מדבר עליו? זה אחד התוצרים של האלימות המתמשכת, המלחמות, החרדה המתמדת מפני המלחמה הבאה, שהופכים אותנו לחברה העסוקה בהישרדות מול רצף האירועים האלימים. גרוסמן אומר: "התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך". המצב החרדתי וההישרדותי הזה אינו מאפשר התבוננות ותובנה, ומתוך כך הפנמה וזיכרון אינם אפשריים. הקושי ללמוד מהניסיון ולהסיק מסקנות הופך את חיינו לאוסף התנהגויות שמשחזר את עצמו, לעתים עד מוות.

אבל אולי ראשית: מה זו טראומה? מקורה של המלה "טראומה" בשפה היוונית ומשמעותה היא פצע, חדירה ושבירה של העור. אפשר לומר שכפי שהפצע קוטע את רצף העור, כך הטראומה יוצרת סדקים ברצף תפישת האדם את עצמו. טראומה היא חוויה מנטלית שקשורה לאירוע שלא ניתן להתנגד לו אבל גם אי אפשר להכילו. מתרחשת אז קריסה של התשתיות הרגשיות, שיוצרת חוויה של בלבול הזמן הנפשי ואובדן יכולת הוויסות.

לכן במצבים פוסט-טראומתיים האירוע הטראומתי מופיע שוב ושוב בתודעה, העבר (זיכרון האירוע הטראומתי) חודר אליה באופן אלים ומציף את ההווה. לא ניתן לעשות התמרה שלו כך שישכון באזור הזיכרון, המודע והלא-מודע. ההגנה מפני ההשלכות הנפשיות של טראומה מאופיינת בהפיכת הנפש לאזור של לגונות מבודדות ומפוצלות זו מזו. כך נוצר הניתוק בין גוף לנפש או בין העצמי לבין תשוקותיו. ניתוקים אלה הופכים את הנפש לאוסף של אזורים נפשיים מגודרים כל אחד בתוך עצמו, ללא יכולת להפוך אותה למהות אינטגרטיבית אחת, שמתגבשת לכדי החוויה של ה"עצמי". לכן איננו יכולים, למשל, לראות את החלק האלים בתוכנו, כחלק מתהליך העיבוד של הטראומה.

כחברה שחיה בטראומה מתמשכת, החברה הישראלית הופכת לחברה המונעת על ידי פחדים מפגיעה ומהרס. זו חברה שאינה מצליחה ליצור לעצמה תשתית שתאפשר לה להיות מונעת מכוחה של המשאלה המשותפת לכולם לחיים של השלמה ושלום. המצב השרדני מרוקן את ה"עצמי" ממשאלותיו ותשוקותיו, ועל כן המנהיגות הפוליטית שגרוסמן קורא לה "הנהגה חלולה" - הביטוי מנאומו שאולי נחקק בזיכרון הלאומי יותר מכל - אותה מנהיגות שממלאת אותנו דווקא בתכנים חרדתיים, גם היא מונעת מתוך אותה התרוקנות, ומסלימה את המצב בכך שאינה מאפשרת הפצעה פוליטית וחברתית לעבר אופק חדש.

המצב התוך טראומתי הרווי באלימות משפיע גם על יחסנו אל ה"אחר", כלומר הזולת, ובהקשר הפוליטי - בעיקר הערבים. ההתבוננות הפסיכואנליטית מעמתת אותנו עם ה"אחר", בתוכנו ומחוצה לנו. אנו זקוקים ל"אחר" כדי ללמוד על עצמנו, למשל ה"אחר" נושא בתוכו (בנוסף לאלימותו שלו) אלימות לא מעטה השייכת לנו אך איננו יכולים לקבל אותה כחלק מאתנו, מתוך הבושה והאשמה שאנו חשים. לכן, פרדוקסלית, עצמיותנו אינה שלמה כל עוד אין היא נותנת מקום לקיומו של האחר.

גרוסמן מדבר על האטימות והאכזריות שיש בישראל כלפי החלש, העני והסובל. המצב התוך טראומתי הופך כל "אחר" לאויב בפוטנציה שמאיים על המרקם האישי, המשפחתי, החברתי והלאומי. במצב שבו העמדה החשדנית והמפוחדת כלפי כל מי שמוגדר "אחר" (פוליטי, חברתי ולאומי) שולטת, העצמי תמיד יגדיר את עצמו כקורבן ממשי או פוטנציאלי תמידי, ואת אלימותו הפוטנציאלית ישליך אל ה"אחר". בכך הוא יפצל את העולם בין העצמי הקורבן ל"אחר" שמאיים עלי ועלינו לכלותנו.

גרוסמן מוסיף ומדבר על "מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא גם מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי". הצמצום הזה בתפקידה של ישראל הוא מהלך לוגי מתבקש מכל מה שנדון לעיל: המקלט הוא מקום מושבה של החברה התוך טראומתית. זה מבנה מוגן ומווסת, שמיועד לשמש מחסה במצבים של איום קיומי. במלחמה נוצר קיטוב בין שני צדדים. השיח נפסק, הגבול במרחב המשותף נהפך להיות חומה בצורה ומוגנת. כל מה שמעבר לחומה נהפך להיות חשוד כסכנה קיומית. הפיצול בין הקורבן לתוקפן נהפך להיות מוחלט.

למעשה, הצדדים משני עברי החומה מתחרים ביניהם על תפקיד הקורבן. יתרונו של הקורבן הוא בכך שאין הוא צריך לתת דין וחשבון לעצמו ולסביבה על הצדדים האלימים שבו. כך, כל צד משליך אל עבר הצד השני את כל הרע שבו. זוהי לכאורה דרך יעילה להיפטר מבעלות על אותם תכנים שמעוררים בושה ואשמה, אולם זה מצב שמחמיר את עצמו באופן מעגלי: החשדנות מגבירה את חוויית האיום, וזו בתורה מעצימה את החשדנות. הצורך של כל צד לחוות עצמו כצודק ולהשליך את כל הדברים שבגינם הוא חש אשמה ובושה אל הצד השני - מעצים את התהליך אף הוא. כך, גם כשהמציאות משתנה והאיום שוכך, הבידוד שכפינו על עצמנו אינו מאפשר לזהות כי כלו המים - כפי שראש עיריית טבריה נשאר במקלט, במערכון הידוע של "הגשש החיוור" על הקפטריה בטבריה.

כיצד פורצים את מעגל הרשע האינסופי? מה צריך לקרות כדי שנוכל לצאת מ"שפת התהום" שעליה מדבר הסופר? כיצד מאפשרים למנהיגות אחרת להפציע ולהנהיג אותנו למרחבים חדשים שיאפשרו בחינה ויצירה של - כדברי גרוסמן - נתינת "משמעות חדשה לקיום הלאומי"? האם הפתרון יבוא מתוכנו? האם ייכפה עלינו פתרון חיצוני?

יכולת הניבוי של הפסיכואנליזה אינה טובה יותר מכל דיסציפלינה אחרת. התשובה לשאלה אם נצליח למתוח גשר בין הפחדים לבין המשאלות, בין פחדי המוות שלנו לבין הפוטנציאל התרבותי, הערכי והחברתי שלנו - לוטה בערפל. אבל אולי אם נשכיל להביט באומץ בעצמנו באותה מידה של נחישות שבה אנו נלחמים באויבינו, יפציע לו שחר חדש.

הכותב הוא פסיכואנליטיקאי, החברה הפסיכואנליטית בישראל

ההנהגה שלנו חלולה

דויד גרוסמן

טקס האזכרה השנתי ליצחק רבין הוא הרגע שבו אנו עוצרים מעט, זוכרים את רבין האיש, והמנהיג. וגם מביטים בעצמנו, בחברה הישראלית, בהנהגתה, במצב הרוח הלאומי, במצבו של תהליך השלום, במקומנו שלנו, כאנשים פרטיים, בתוך התהליכים הלאומיים, הגדולים.

לא קל להתבונן בעצמנו השנה. היתה מלחמה. ישראל הניפה שריר צבאי אדיר, אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה, שבריריותה. הסתבר לנו, שהכוח הצבאי שבידינו אינו יכול, בסופו של דבר, להבטיח לבדו את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק, עמוק בהרבה מכפי ששיערנו, כמעט בכל מערכות חייה.

אני מדבר כאן, הערב, כמי שאהבתו לארץ הזאת היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן, היא חד משמעית. וכמי שהברית שהיתה לו תמיד עם הארץ הפכה, לאסונו, לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן, בעיני הקמתה - ועצם קיומה - של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם, נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות, גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס, אני זוכר תמיד.

ומתוך התחושה הזאת אני מדבר הערב.

"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי ב-1938. הוא קונן על כך שבחיק האדמה, בארץ ישראל, אנו טומנים, פעם אחר פעם, אנשים צעירים, בשיא לבלובם.

מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל נוראה לא פחות התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה - את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, ההזדמנות ליצור פה מדינה נאורה, מתוקנת, דמוקרטית, שתנהג על פי ערכים יהודיים ואוניברסליים. מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא גם מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי. מדינה, שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שוויון מלא, וכבוד לאזרחיה הלא-יהודים.

וראו מה קרה. ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהיתה פה. ואיך, כמו בתהליך של הזדקנות מואצת, זינקה ישראל משלב הינקות, והילדות והעלומים, אל מצב קבוע של נרגנות ורפיון ותחושת החמצה (...)

ואני שואל אתכם, איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה והתחדשות כמו שלנו, עם שידע להקים את עצמו מן האפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום - דווקא כאשר יש לו כוח צבאי גדול כל כך - במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה? במצב שבו הוא שוב קורבן, אבל הפעם קורבן של עצמו, של חרדותיו וייאושו, של קוצר הראות שלו?

אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה. ההנהגה המדינית והצבאית שלנו חלולה. אינני מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה ושל הפקרת העורף. גם לא על השחיתויות הקטנות והגדולות. אני מדבר על כך שהאנשים שמנהיגים כיום את ישראל אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם. ובוודאי שלא לחלקים הבריאים, המחיים והמפרים של הזהות הזאת; לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים שייתנו להם כוח ותקווה. שיהוו נוגדנים להיחלשותן של הערבות ההדדית ותחושת הזיקה לארץ. שיעניקו משמעות כלשהי למאבק הקיום המתיש והמייאש.

התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד והפחדות מאידך. של מקסם הכוח, וקריצת הקומבינה. של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש. בוודאי שאינם המנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה-דרך זקוק לו (...)

הביטו באלה שמנהיגים אותנו. לא בכולם, כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת, את ההתנהלות הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף. מתי היתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש? עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי, תרבותי, ערכי, ולא רק הגיב בתזזיתיות למהלכים שכפו עליו אחרים?

אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגש של זעם או נקם. חיכיתי די, כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך ש"אין אדם נתפס בשעת צערו". ודאי שאני שרוי בצער. אבל יותר משאני כועס, כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת, ומה שאתה וחבריך מעוללים לה. האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה.

יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר בקרב הפלסטינים, ואין על מה לדבר אתם. רבין החליט לעשות מעשה, מפני שאבחן, בתבונה רבה, שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים תמידי של אלימות, של כיבוש, של טרור וחרדה וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו.

הדברים האלה נכונים גם היום, ובחריפות רבה יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו, לפני כן נביט בעצמנו.

כבר למעלה ממאה שנה אנו חיים במאבק. אנחנו, אזרחי הסכסוך הזה, נולדנו לתוך מלחמה, וחונכנו בתוכה, ובמובן מסוים תוכנתנו אליה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה, שבו אנו חיים כבר מאה שנה, הוא הדבר האמיתי, היחיד, הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות, או אולי אפילו זכות, לשאוף לחיים אחרים: על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות, ולנצח תאכל חרב. בתוך זמן קצר להפליא הידרדרה מדינת ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש, כלפי החלש והעני והסובל. האדישות הזאת לגורלם של אנשים רעבים, של זקנים, של חולים ונכים; שוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים, למשל, או אל ניצול ותנאים של עבדות של העובדים הזרים; הגזענות העמוקה, הממוסדת, כלפי המיעוט הערבי, כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע ובלי מחאה - אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר, גם אם נחזור אי פעם לאיזו נורמליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה.

האסון שקרה למשפחתי ולי עם נפילת בננו אורי לא נותן לי זכויות יתר בדיון הציבורי. אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה איתה גם סוג של פיכחון וצלילות, לפחות במה שנוגע להבחנה בין עיקר וטפל. בין מה שניתן להשיג ומה שאין להשיגו. בין המציאות וההזיה. כל בר-דעת בישראל - ואוסיף ואומר, גם בפלסטין - יודע כיום בדיוק את הקווים של הפתרון האפשרי לסכסוך שבין העמים. כל בר-דעת, אצלנו ואצלם, יודע בעומק לבו גם את ההבדל בין חלומות ומשאלות-לב לבין מה שאפשר יהיה להשיג, בסופו של משא ומתן. מי שאינו יודע זאת כבר כעת איננו בר-שיח, בין אם הוא יהודי או ערבי. הוא ממולכד בפנאטיות שלו, ההרמטית, ועל כן הוא אינו פרטנר.

נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו. הפלסטינים הציבו בראשם את החמאס, שמסרב לשאת ולתת אתנו, ומסרב אפילו להכיר בנו. מה אפשר לעשות במצב כזה? מה עוד נותר לנו לעשות? להמשיך ולחנוק אותם עוד ועוד? להמשיך ולקטול מאות פלסטינים בעזה, רובם הגדול אזרחים תמימים, כמונו?

פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט. פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס. פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו. פנה אל בני העם הפלסטיני. דבר אל הפצע העמוק שלהם, הכר בסבלם המתמשך. שום דבר לא ייגרע ממך, ומעמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי. רק הלבבות ייפתחו מעט זה אל זה, ולהיפתחות הזאת יש כוח עצום. כוח של איתן טבע יש לחמלה אנושית פשוטה, דווקא במצב של קיפאון ואיבה.

פעם אחת הבט בהם לא רק דרך כוונת הרובה ולא מבעד למחסום הסגור. אתה תראה שם עם מעונה לא פחות מאיתנו. עם כבוש ומדוכא וחסר תקווה. ודאי שגם הפלסטינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום. אבל הבט בהם לרגע במבט אחר: לא רק בקיצוניים שבתוכם. לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצוניים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו, אם נרצה בכך אם לאו.

לך אל הפלסטינים, מר אולמרט. אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר אתם. על ההתכנסות החד-צדדית ויתרת. וטוב עשית. אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות ובחורבן. דבר אליהם. תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלה (הם רבים יותר ממה שהתקשורת מראה לנו). הגש להם הצעה כזו, שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה, או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה בידיו של האיסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציע. עם ההצעה שכל ישראלי ופלסטיני שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור, שלנו ושלהם. אם תתמהמה, בעוד זמן קצר נתגעגע לחובבנות של הטרור הפלסטיני. נכה על ראשנו ונצעק, איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירתיות הישראלית, כדי לעקור את אויבינו מתוך המלכוד העצמי שלהם.

בדיוק כפי שיש מלחמת אין-ברירה, יש גם שלום של אין-ברירה. כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו, ואין ברירה להם. ואל שלום של אין-ברירה צריך לצאת באותן נחישות ויצירתיות, כפי שיוצאים למלחמת אין-ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, ושהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים, שאנו כבר בעיצומם.

ובכלל, אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר - עליך להיענות לו. עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב לעשות למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת. ולכן, אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו - וכולנו חשדנים כלפיו - עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח. בכל כלי הנשק. בכל עוצמת ההרס. מדוע כשיש איזשהו הבהוב של שלום אתה מיד דוחה אותו, ממסמס אותו? מה יש לך להפסיד? אתה חושד בנשיא הסורי? לך והצג לו תנאים כאלה שיחשפו את מזימותיו. הצע לו תהליך שלום שיימשך מספר שנים, ושרק בסופן, ואם יעמוד בכל התנאים, בכל המגבלות, יקבל בחזרה את רמת הגולן. חייב אותו לתהליך של דיאלוג ממושך. פעל כך שבתודעתם של בני עמו תתנסח גם האפשרות הזאת. עזור למתונים, שבוודאי קיימים גם שם. נסה לעצב את המציאות, לא להיות רק המשת"פ שלה. לשם כך נבחרת. בדיוק לשם כך.

מובן שלא כל דבר תלוי במעשינו שלנו, ויש כוחות חזקים וגדולים שפועלים באזור ובעולם, וחלקם - כמו איראן, כמו האיסלאם הקיצוני - דורשי רעתנו. ואף על פי כן, כל כך הרבה תלוי במה שאנחנו נעשה, במה שאנחנו נהיה. חילוקי הדעות כיום בין ימין ושמאל אינם גדולים באמת. הרוב המכריע של אזרחי ישראל מבין כבר - חלקו אמנם לא בהתלהבות רבה - איך ייראה המתווה לפתרון הסכסוך. רובנו מבינים שהארץ תחולק, שמדינה פלסטינית תקום. מדוע, אם כן, אנו ממשיכים להתיש את עצמנו בהתכתשות פנימית, שנמשכת כבר כמעט ארבעים שנה?! מדוע ההנהגה הפוליטית ממשיכה לשקף את עמדתם של הקיצוניים ולא של מרבית הציבור? הלוא טוב בהרבה יהיה מצבנו אם נגיע מעצמנו להסכמה הלאומית הזאת, לפני שהנסיבות - לחץ חיצוני, או אינתיפאדה חדשה, או עוד מלחמה - יאלצו אותנו לכך. אם נעשה זאת, נחסוך לעצמנו שנים של דעיכה וטעות, שנים שבהן נזעק שוב ושוב "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד".

מן המקום שבו אני עומד כעת אני מבקש, קורא, אל כל מי שמקשיב - לצעירים שחזרו מהמלחמה, שיודעים שהם אלה שיידרשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה; לאזרחים יהודים וערבים, לאנשי ימין ולאנשי שמאל: עצרו לרגע אחד. הביטו בשפת התהום, חשבו כמה קרובים אנחנו לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק, לתבוע לעצמנו, סוף סוף, את החיים שאנו ראויים לחיותם.



דויד גרוסמן נואם בעצרת לזכרו של רבין, נובמבר 2006



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו