בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החפרפרות הבריטיות במחתרות העבריות

מסמכים שנשכחו במחסן של השב"כ חושפים את עומק החדירה של הבולשת הבריטית למפקדות המחתרות העבריות. בימי המנדט היו לבריטים סוכנים בהגנה, באצ"ל ובלח"י - שהסגירו את חבריהם וסיפקו התרעות על מבצעים מתוכננים, כמו פיצוץ מלון המלך דוד והפריצה לכלא עכו

תגובות

ריח מוזר עלה באפו של המחסנאי שנכנס בתחילת שנות ה-90 למחסן של מרחב ירושלים בשירות הביטחון הכללי (השב"כ). הוא התחקה אחר מקור הריח והגיע לכמה קרטונים ישנים ומעופשים. כשפתח אותם מצא סלילים של סרטי צילום, קרובים להתפוררות. בתהליך ההתפרקות של הסלילים התנדף החומר הכימי שציפה את הצלולואיד והפיץ ריח קשה.

המחסנאי פנה לממונים עליו ואלה הזעיקו את ישראל הרן, גמלאי השב"כ, שבשנותיו האחרונות בשירות היה ראש האגף לסיכול ריגול וחתרנות מדינית. הרן החליט להעביר את סרטי הצלולואיד לפענוח ולשחזור ביחידה הטכנולוגית באגף המודיעין בצה"ל. אנשי היחידה קבעו כי בכל אחד מ-400 הגלילים המתפוררים שהועברו אליהם צולמו כאלף עמודי מסמכים. סרטי הצילום פותחו, במימון משרד הביטחון, והופקו מהם 400 אלף דפים שאצרו מטמון היסטורי רב ערך.

אלה היו מסמכים סודיים ביותר של המחלקה לחקירות פליליות במשטרת פלשתינה-ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי (Criminal Investigative Department או בקיצור CID). ה-CID, שכונתה "הבולשת" בפי אנשי היישוב העברי, לא היתה עוד יחידת משטרה מן השורה. היא היתה חוד החנית במאבק שניהל השלטון הבריטי במחתרות היישוב - ההגנה, האצ"ל ולח"י. היא בלשה גם אחרי המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית והארגונים המיליטנטיים הערביים, ובראשם הוועד הערבי הלאומי בהנהגת המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני. לצורך המאבק פעלה במסגרת ה-CID יחידת מודיעין שהפעילה סוכנים וחיברה דו"חות.

לאחר שפותחו הסרטים הועבר החומר ההיסטורי רב הערך, בעצתו של הרן, לארכיון ההגנה. אנשי הארכיון קיטלגו את החומר וכך איפשרו לחוקרים לעיין בו. אחד מהם היה ד"ר אלדד חרובי, כיום מנהל בית הפלמ"ח, שכתב לפי החומר את עבודת דוקטורט שלו, שהגיש לאוניברסיטת חיפה. בימים אלה ראה אור ספרו "הבולשת חוקרת, ה-CID בארץ ישראל 1920-1948", המבוסס על העבודה.

"הבריטים הצליחו לחדור לעומק הארגונים באופן מעורר השתאות", אומר ד"ר חרובי. "הם ידעו דברים רבים על המתרחש במחתרות". בראש יחידת המודיעין עמד קצין הבולשת ריצ'רד קטלינג. במחצית השנייה של שנות ה-90, בעת ששקדו על מיון המסמכים, יצאו הרן וחרובי לבריטניה ופגשו את קטלינג בביתו הכפרי במזרח אנגליה. קטלינג הופתע לשמוע שהמסמכים שרדו. "חשבתי שניתנה הוראה שלא יישאר בפלשתינה אפילו נייר אחד", אמר.

הוא סיפר לאורחיו כי שאב מידע מקיף על המתרחש בארגוני המחתרת היהודיים באמצעות חמישה מקורות, אבל לא הסגיר שמץ מידע עליהם. כשהאורחים מישראל הביעו עניין במקורות שלו ביישוב, פרש קטלינג את כל חמש אצבעות כף ידו, אבל סירב לנקוב בשמות מפורשים. "אספנו מידע על כל מה שקרה אצלכם", הדגיש.

כל המסמכים שצברה הבולשת עד אוקטובר 1947 צולמו בבניין פאלאס בירושלים, נארזו ונשלחו לבריטניה. המקור הושמד. על צילום המסמכים הופקד הצלם הירושלמי שמואל יוסף שווייג, שהיה גם צלמו הפרטי של הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל. נרי אבנרי, שהיה מנהל ארכיון ההגנה, אומר שתיתכן אפשרות שהמסמכים המצולמים הוחזרו לישראל עם ספרי הטאבו (רישום מקרקעין) שנשלחו מבריטניה, או שאנשי הש"י הצליחו לגנוב אותם בעת שהבריטים עזבו את ארץ-ישראל.

סלון ויצמן

לאחר שעיין באלפי תעודות, שמע עדויות מפי קציני משטרה ופקידי המנדט וקרא מסמכים השמורים במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון, מעריך אלדד חרובי כי לבולשת היה סוכן בכיר ומהימן ביותר בצמרת ההגנה והמוסדות הלאומיים. סוכן זה דיווח על ישיבות סודיות בדרג הבכיר ביותר בהגנה, שהשתתפו בהן, בין השאר, דוד בן-גוריון ומשה שרת. כן נמצא דו"ח שחיבר הסוכן הבכיר על שיחות בביתו של ד"ר חיים ויצמן ברחובות, בהשתתפות כעשרה ממנהיגי היישוב.

במסמכים לא מוזכרים שמות הסוכנים ובמקומם מופעים כינויים ושמות צופן כמו Y31 או P85. ד"ר חרובי אומר כי עקב מיעוט הסימנים המזהים הוא מתקשה להעריך מי יכול היה להיות סוכן הצמרת שפעל בהגנה.

בין הממצאים המעניינים ביותר בספר יש כמה מסמכים ועדויות שקשורים לפיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים בידי האצ"ל, ולבריחה של אסירי אצ"ל ולח"י מכלא עכו. אנשי האצ"ל פוצצו את המלון, שבו שכנו משרדי הממשל הבריטי בארץ ישראל, ב-22 ביולי 1946. הם הסתירו חומרי נפץ בכדי חלב שהוכנסו למסעדת המלון. בפיגוע נהרגו 91 בני אדם - בריטים, יהודים וערבים - והוא נחשב נקודת ציון היסטורית.

לפי ספרו של חרובי, סוכן שהופעל בשורות האצ"ל העביר ל-CID מידע אמין על כוונת הארגון לפוצץ את המלון באמצעות כדי חלב שיוברחו למסעדתו. כחצי שנה לפני הפיצוץ פנה מפקד משטרת המנדט, הבריגדיר ג'ון מורי ריימר-ג'ונס, אל הממונים עליו. הוא נפגש עם מזכיר הממשלה, ג'ון שאו, עם מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל אוולין ברקר, ועם הנציב העליון, אלן קנינגהאם, ודרש להגביר את השמירה בסביבת בית המלון. השלושה התעלמו מאזהרותיו והסבירו לריימר-ג'ונס שהחיים בארץ-ישראל מסוכנים בין כה וכה. רוח הדברים היתה: אחד התענוגות המעטים שנותרו לנו הוא הבילוי בבית המלון ובמיוחד במסעדתו. גם את זה אתה רוצה לקחת מאתנו?

ריימר-ג'ונס עזב את תפקידו וחזר למולדתו כחודשיים לפני התקפת האצ"ל. בזיכרונות שהפקיד במוזיאון המלחמה בלונדון הוא מעיד כיצד פנה לבכירים במשרד המושבות, שהיה האחראי על ממשלת המנדט, וניסה לעורר גם את תשומת לבם לסכנה. כל מאמציו לא הניעו את הרשויות הבריטיות לפעולה.

הפסקת אש

כשנה לאחר פיצוץ המלון, אירגנו מחלקת המודיעין (מש"י) ומחלקת המבצעים של האצ"ל את אחד המבצעים הנועזים ביותר שלהם - הבריחה מכלא עכו. המידע על תוכנית הבריחה הגיע לאחד הסוהרים כבר בנובמבר 1946. בסיור בוקר בחצר הכלא נשמט מכיס של אחד מאסירי האצ"ל דף ועליו שרטוטים שתיארו את תוכנית הבריחה במנהרה שתיחפר מבית הכלא. הסוהר העביר את השרטוט לממונים עליו ומשם ל-CID. הבריטים תיגברו את השמירה בכלא וסביבו לכמה שבועות. אבל כשלא קרה דבר, חזרו לשגרה.

המסמכים מגלים כי בין האצ"ל ל-CID התקיימו בשנות ה-40 מגעים, שהבשילו להבנה ו"הפסקת אש". אחד מאנשי הקשר בין האצ"ל ל-CID היה דוד רוזנטל, עמיל מכס מתל אביב, שפירסם בשנות ה-60 ספר בשם "בשירות המחתרת". קטלינג עצמו יזם כמה פגישות עם אנשי אצ"ל. קטלינג אף נפגש פעמיים עם יעקב מרידור, מפקד הארגון, שמונה לתפקידו לאחר שדוד רזיאל התגייס לצבא הבריטי ונהרג בעיראק. באחת מהן, בספטמבר 1943, שאל מרידור את קטלינג, "מדוע אתם עוצרים אנשי האצ"ל שלא פועלים נגדכם?"

קטלינג השיב: "מדוע אתם חוטפים יהודים עשירים, שודדים וסוחטים אותם? אם תפסיקו, אני מבטיח שאדאג לשחרור אנשיך (שהוחזקו במעצר בלטרון)".

ב-1944 נעצר מרידור עצמו ונשלח, עם מאות מאנשי אצ"ל, לגלות במחנה מעצר באריתריאה. זה היה אחרי שמנחם בגין, שמונה למפקד האצ"ל במקום מרידור, הכריז בפברואר 1944 על "המרד" נגד השלטון הבריטי. בסוף 1945 הציעו הבריטים למנהיגי האצ"ל באריתריאה לנהל משא ומתן על הפסקת אש: האצ"ל יחדל ממעשי הטרור שלו ובתמורה ישוחררו מנהיגיו מהכלא. השיחות התנהלו בעיקר עם יעקב מרידור ועם עו"ד אליהו מרידור (לימים חבר כנסת, אביו של השר דן מרידור), והוקלטו בחשאי. בספרו "ארוכה הדרך לחירות" התפאר יעקב מרידור בעמידתו האיתנה בחקירה. במסמכי הבולשת אין זכר לנאומים חוצבי הלהבות בגנות בריטניה ומדיניותה, שמרידור מתאר בספר. לפי המסמכים, מרידור השיב על מרבית השאלות כמעט בלי למחות.

איפה בגין

ה-CID לא הסתמך רק על הרצון הטוב של אנשי האצ"ל והפעיל גם סוכנים בארגון. על שניים מהם, "ינאי" ויעקב חילביץ, שנמלטו לחוץ לארץ בעזרת הבריטים לאחר שנחשפו מעשיהם, פורסמו כבר ספרים ומאמרים רבים. אחד המעניינים בהם הוא ראיון עם חילביץ שעשה ב-1958 ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות", שאיתר אותו במקום מחבואו בארצות הברית. חילביץ הסגיר לבריטים עשרות אנשי אצ"ל, בהם בכירים כמו אליהו מרידור, אריה בן אליעזר ושמשון יוניצמן. ד"ר חרובי מגלה בספרו שאחת ממשימותיו של חילביץ היתה לאתר את מנחם בגין.

"מבחינת הבריטים", אומר חרובי, "בגין היה תעלומה. הם מעולם לא עצרו אותו, לא חקרו אותו ולא היתה להם טביעת האצבעות שלו. אפילו בתמונה שצורפה להודעה שהכריזה על בגין מבוקש הוא לא נראה כל כך דומה לעצמו. המידור המבצעי באצ"ל היה די גבוה, במיוחד בכל הנוגע לבגין. זה היה הכישלון הגדול ביותר של המודיעין הבריטי". חילביץ הצליח להשיג רק את כתובת דירת המסתור של בגין בירושלים - רחוב אלפסי 23 - ותמונה ישנה שלו. הוא עשה זאת כשהלך לברך את בגין לאחר הולדת בנו, בנימין-זאב (בני).

מוסוליני

ה-CID הצליח לגייס גם סוכנים-מלשינים מבין שורות לח"י. אחד המסמכים מספר על סוכן כזה, ששם הצופן שלו "לוין". בחורף 1940, כשבריטניה כולה התמקדה במאבק לסיכול הפלישה הנאצית לשטחה והתמודדה עם הפצצות כבדות מהאוויר, הנהיגה לונדון מדיניות של אפס סובלנות כלפי הטרור היהודי בארץ-ישראל. לח"י, בניגוד לאצ"ל ולהגנה, המשיך לראות בבריטים את האויב הגדול יותר, ונתפש בעיני הבריטים כ"גיס חמישי". הבריטים הכריזו על מלחמת חורמה ב"כנופיית שטרן", כפי שכונה בפיהם לח"י. באוקטובר 1940 הסגיר הסוכן "לוין" 40 מחבריו, כולל צמרת הארגון, למעט המנהיג אברהם שטרן (יאיר). מחברי המסמך הורו לחוקרים, שאם אחד העצורים יציג את עצמו בשם "לוין", יש לדאוג לשחרורו.

במחקרים רבים על התקופה, ובמיוחד בזיכרונות אנשי אצ"ל ולח"י, רווחת ההנחה שההגנה היא שהסגירה לבריטים את חברי הארגונים הפורשים. ד"ר חרובי מציג בספרו תמונה שונה. לדבריו, האצ"ל הרבה להסגיר את אנשי לח"י, במיוחד משום ששטרן פרש מהאצ"ל והקים ארגון נפרד. "דווקא ההגנה לא הסגירה אנשי לח"י", הוא מדגיש. בכמה מסמכים מתועדות נסיבות ההתנקשות בחיי יאיר, בעיניים בריטיות. שטרן נרצח בדירת המסתור שלו, בבית משפחת סבוראי ברחוב מזרחי בדרום תל אביב, ב-1942. אך המסמכים אינם מוסיפים מידע על הפרשה, מעבר למה שכבר תועד בספרות הקיימת.

לעומת זאת, אחת התעודות החשובות והמרתקות ביותר שנמצאו בין המסמכים, שמתפרסמת כעת בספרו של חרובי, היא מה שכונה "הסכם ירושלים". זהו מסמך שחיבר שטרן, הנושא את התאריך 15 בספטמבר 1940, המתאר מעין ברית ידידות עם איטליה הפשיסטית. "ההסכם", הכולל 22 סעיפים, נועד להיחתם בין "בא כוחה הרשמי" של צד א', כלומר הממשלה האיטלקית, לבין "הממשלה העברית הזמנית, להלן צד ב'", כלומר לח"י.

ההסכם במלואו מובא במחקר המקיף שחיבר ב-1967 דוד ניב, היסטוריון של האצ"ל, תחת הכותרת "מערכות הארגון הצבאי הלאומי". בהערת סוגריים במחקרו ציין ניב כי ההסכם של יאיר הושג בעזרת "הסוכן" או "המתווך". ד"ר חרובי מגלה כי הכוונה היא למשה רוטשטיין, סוכן שעבד עם הבריטים אבל סייע גם לאצ"ל. למעשה, האצ"ל הפעיל אותו במשימה זו.

ההסכם, חשוב להדגיש, לא היה מפוברק. הוא נועד להגיע לידי נציגי ממשלת איטליה וביטא היטב את רחשי לבו של יאיר, שרצה להגיע להבנות עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בבחינת "אויבי אויבי הם ידידי". אבל מחלקת המודיעין של האצ"ל (מש"י) הצליחה להשיג את ההסכם והפכה את רוטשטיין למעין סוכן פרובוקטור (מדיח).

החלק המפוברק בהסכם היה הצד האיטלקי לכאורה, שהיה פיקטיבי למעשה. "טענתי היא", אומר חרובי, "שמשה רוטשטיין הופעל על ידי אנשי אצ"ל על מנת להכפיש את אברהם שטרן ולהציג אותו ואת קבוצתו כגיס חמישי וכקוויזלינגים. כך הם כונו על ידי הבריטים ועל ידי אנשי האצ"ל. העוקץ היה טמון בכך שרק יותר משנה לאחר המבצע דיווחו הבריטים, שהיו שותפים לו, בדיווח פנימי חשאי, שהכל היה פיקטיבי למעשה".

בסוד מבצע העוקץ ההוא הוכנס נציג מש"י, עורך הדין יצחק ברמן, לימים שר בממשלתו של מנחם בגין ויושב ראש הכנסת. לפני כמה שנים הזמינו ד"ר חרובי והרן את ברמן לביקור בארכיון ההגנה. כשהראו לברמן את הדו"ח הבריטי על "הסכם ירושלים", הוא חייך ואמר, "זה הייתי אני".

משנודע לאנשי לח"י על הפח שטמנו להם אנשי האצ"ל, כעבור כשלוש שנים, הם הגיבו בנקמה. בספטמבר 1943 הם רצחו בעשרות יריות תת-מקלע - בצהרי היום ברחוב בתל אביב - את ישראל פריצקר, מבכירי המש"י. *



בתצלום: עוצר בתל אביב, ב-1947;


מפת הבריחה מכלא עכו, שנפלה מכיס אחד האסירים תצלום: ארכיון ''הארץ''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו