בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עץ החיים", תסריט ובימוי: טרנס מאליק | בדרך לסרט האמריקאי הגדול

ב"עץ החיים" - זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן - יש חלקים יומרניים מדי, אך אין ספק שהוא נוצר ביד אמן

5תגובות

כעשרה ימים לאחר שצפיתי בפסטיבל קאן ב"עץ החיים", סרטו של הבמאי האמריקאי טרנס מאליק, שעורר שם מחלוקת ביקורתית (אך זכה בפרס דקל הזהב), צפיתי בו שוב. בהקרנת צהריים בבית קולנוע תל-אביבי - בתנאים מתונים יותר, ללא המולה תקשורתית - הערכתי הרבה יותר את מה שמאליק מנסה לעשות בסרטו החמישי. עדיין אינני חושב שזו יצירת מופת, אך זו יצירה מעניינת, חריגה ונועזת בנוף הקולנוע העכשווי, ששוחרי קולנוע ירצו לצפות בה.

ב-1973 ביים מאליק את יצירת המופת "שביל הזעם", ב-1978 את "ימים ברקיע", ב-1998 את "הקו האדום" וב-2005 את "העולם החדש". על כל אחד מהסרטים האלה טבע את חותמו כבמאי מוכשר. אפשר להתווכח עם המגמה היומרנית הגוברת של יצירתו המועטה - חמישה סרטים ב-38 שנה - ועם התעצמותו של הממד הניסיוני שלה, אך אין ספק שכל סרטיו הם מעשה ידי אמן.

השאיפה לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול" נהפכה לקלישאה בספרות ובתרבות האמריקאית; סמל לרצון, שמלווה תכופות בלגלוג, לממש את ייצוגה של אמריקה ביצירת האמנות בתחומים השונים. ב-138 הדקות של "עץ החיים" עולה פעמים רבות התחושה, שמאליק ניסה ליצור בו את המקבילה הקולנועית ל"רומן האמריקאי הגדול" ללא מבוכה או חשש. גם אם זו לא היתה כוונתו, אין לי ספק ש"עץ החיים" הוא ניסיון ליצור סרט שמממש על הבד את מהותה של אמריקה, האמריקאיות וה"אמריקנה" - מושג שכולל יצירות המתייחסות לאמריקאיות במשמעותה הסמלית המזוככת ביותר.

הרצון להנציח את אמריקה באמנות מלווה את תולדותיה. במאה ה-20 הוא בא לביטוי ביצירותיו של המלחין ארון קופלנד, בציוריהם של אנדרו ואייט ונורמן רוקוול, בספריהם של ג'ון סטיינבק ותומאס וולף וביצירות רבות נוספות. נדמה שמאליק מנסה להתחבר עם עבודתם של האמנים האלה יותר מאשר עם זו של במאי הקולנוע האמריקאים (גם אם פה ושם מרחפת על הסרט רוחו של ג'ון פורד).

משפחה, אבות ובנים, האם האמריקאית, שכול, אובדן החלום האמריקאי, תסכול אישי ומקצועי, ניכור אורבני ודת - כל אלה מושגים שמעצבים וטוענים את סרטו של מאליק. גם אם החיבור ביניהם לא תמיד חלק, התוצאה היא ללא ספק סרט שמממש את ייעודו: להתהוות ליצירה שמייצגת את המהות הלאומית שאליה היא משתייכת ובתוכה היא נוצרת.

רודן ומלאכית

במרכז הסרט מלודרמה משפחתית על מערכת היחסים הדומיננטית ביותר בתרבות האמריקאית, זו שבין האב לבנו. מאליק ממקם את האירועים בעשור שבו ערכיה של אמריקה באו לביטוי בצורה המופגנת ביותר, וגם החצויה ביותר - שנות ה-50 של המאה הקודמת. המלודרמה מתקיימת במדינה שמייצגת את האמריקאיות בצורתה המופגנת ביותר, טקסס.

האב (בראד פיט) עובד במפעל; האם (ג'סיקה צ'סטיין) היא עקרת בית. לזוג שלושה בנים. האב, שוויתר על חלומו להיות מוסיקאי, הוא קפדן, שתלטן, לעתים אפילו רודן שניסיונותיו להשליט משמעת בשלושת בניו גובלים בסאדיזם. האם מלאכית; באחת הסצינות בסרט היא אף מתוארת כמסוגלת לרחף באוויר.

חייה של משפחת אובראיין יציגים אך משונים. למשל, אין טלוויזיה בבית (בארוחת הערב האב משמיע קונצ'רטו מאת ברהמס). ובכלל, נדמה שהעולם החיצוני אינו חודר לבית. להורים אין חיי חברה, הדמויות בקושי מדברות זו עם זו. קולן נשמע, אך לרוב במעין פסקול, תחינה או תפילה (מאפיין של סרטיו של מאליק).

אופן ההצגה של משפחת אובראיין נובע מכך שהסרט חצוב מתודעתו של ג'ק, הבכור (בצעירותו: הנטר מקראקן המצוין, בבגרותו: שון פן). כך בוחר ג'ק הבוגר, שהיה לאדריכל מיוסר, לזכור את עברו המשפחתי. אך "עץ החיים" אינו מסוג הסרטים שמשוטטים בזמן באופן קולנועי מסורתי בעזרת סדרת פלאשבקים. השוטטות שלו במרחב ובזמן פרוצה הרבה יותר. אבל לראות את הסרט כחצוב מנקודת המבט של ג'ק היא רק אפשרות אחת; אפשרות נוספת, מורכבת יותר, היא לראותו דרך תודעתו של מאליק עצמו.

קורטוב של ילדותיות

סמוך לתחילת הסרט מתבשרת האם, שאחד הבנים מת. נראה שהוא נהרג במלחמה, אך מאליק אינו מפרט את הנסיבות. מותו של הבן היא נקודת הכובד של המלודרמה המוצגת בסרט, אך אל תצפו ממאליק להציג מלודרמה סטנדרטית בסגנון דרמה טלוויזיונית. אם יש עלילה בסרט, היא מורכבת מסדרת מצבים קיומיים, חלקם ממשיים, חלקם מדומים ומרביתם סימבוליים. הקיום האנושי הוא נושא סרטו של מאליק, לא פחות.

זמן קצר אחרי ההודעה על מות הבן מגיע חלקו הבעייתי ביותר של הסרט. במשך דקות ארוכות מוקרנים דימויים, חלקם יפהפיים, שמתארים את בריאת העולם: מהמפץ הגדול עד להיכחדותם של הדינוזאורים והולדתו של תינוק. האם החלק הזה של הסרט הכרחי? זו שאלה מיותרת בהקשרו לסרט של מאליק. הוא בוחר להציג את ה"אמריקנה", על השלכותיה ההיסטוריות, החברתיות והתרבותיות, בהקשר מטאפיסי, כולל תורת האבולוציה שמתעמתת עם השמרנות הדתית שעולה מהסרט ועלולה לשמש בסיס להתקפות עליו.

זהו גם אחד החלקים בסרט שמעמידים במבחן את צופי הקולנוע. הם אינם רגילים שעלילה תיקטע למשך דקות ארוכות על ידי סדרת תמונות, שלכאורה אינן מקדמות את העלילה על פי העיקרון הסיבתי המוכר לנו מהנארטיב הקולנועי האמריקאי המסורתי. ואמנם, היה מעניין לעקוב אחר תגובתו של הקהל שסבב אותי בהקרנה בתל אביב. זוג צעיר שישב לצדי החל לגחך במבוכה וככל שהקטע נמשך נשמעו קולות צחקוק נבוכים גם במקומות נוספים באולם.

אגב, כשהאורות נדלקו בסוף ההקרנה נשמעו קולות צחוק נוספים, תגובה לא מקובלת, כאילו חלק מהצופים שאלו, מה זה הסרט הזה? יש לי אהדה לסרטים שמעוררים אצל הצופים תגובה כזאת. לפחות "עץ החיים" אינו מוביל את הצופים במסלול מוכר ובטוח.

היו קטעים נוספים בסרט שאיני בטוח עד כמה היו הכרחיים. למשל, הקטעים שבהם ג'ק המבוגר משוטט מנוכר בין ובתוך גורדי שחקים; והזיות שמובילות את ג'ק המבוגר לאתרים שבהם נפגשים דמויות מהעבר וההווה, חיות ומתות. הדימוי נדמה קצת משומש, קלישאי וילדותי (את טענת הילדותיות אפשר להפנות לעבר הסרט כולו, אבל האם ניתן לייצג את המהות של אמריקה ביצירת אמנות ללא קורטוב של ילדותיות?)

עם זאת, "עץ החיים", גם ברגעיו התמוהים ואולי אפילו המרתיעים ביומרתם, אינו יצירה טריוויאלית. ליומרה יש מחיר, אך היכן היה הקולנוע - ואולי גם הקיום האנושי כולו - בלעדיה?

"עץ החיים". תסריט ובימוי: טרנס מאליק; צילום: עמנואל לובצקי; מוסיקה: אלכסנדר דפלה; שחקנים: הנטר מקראקן, בראד פיט, ג'סיקה צ'סטיין, שון פן, פיונה שו



אם יש עלילה בסרט, היא מורכבת מסדרת מצבים קיומיים, חלקם ממשיים, חלקם מדומים ומרביתם סימבוליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו