בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אצל וסיפורים אחרים" מאת אורי ניסן גנסין | בין ציפור לעופרת

בתחרות דמיונית על הספר העברי הטוב ביותר במאה השנים האחרונות, היה "אצל וסיפורים אחרים" מאת אורי ניסן גנסין מועמד מוביל

תגובות

אצל וסיפורים אחרים

אורי ניסן גנסין. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 427 עמ', 96 שקלים

אני מחזיק את הכרך הזה בהתרגשות ובחדווה. זה מוזר: הרי קראתי את כל הסיפורים שבו יותר מפעם אחת. יש לי על המדף שלוש מהדורות קודמות של כתבי גנסין. כך שאין כאן הרטט מול ספר חדש של סופר אהוב, רטט העולה מן הסקרנות מול "מה הוא עשה הפעם". נדמה לי שהשמחה על הופעת הכרך הזה דומה לזו העולה במפגש עם נעדר שחזר לפתע והופיע. לא בגלל מה שאולי יספר לך על הקורות אותו בשנות היעדרותו (המהדורה האחרונה של כתבי גנסין ראתה אור לפני כמעט 30 שנה!), אלא בגלל עצם הופעתו שם, בחליפה חדשה, בתסרוקת אחרת. הוא לא השתנה בהרבה. אתה נופל על צווארו ומחבקו.

בתחרות דמיונית על הספר העברי הטוב ביותר במאה השנים האחרונות היה כרך זה מועמד מוביל. בעוד שנתיים ימלאו 100 שנים למותו של גנסין, בגיל 34, בוורשה. אין זה המקום לספר את תולדות חייו של הסופר, ובוודאי שאין זה אפשרי, ברשימה קצרה, לעשות צדק עם יצירה מורכבת ועשירה כל כך, שהוקדשו לה מחקרים גם בהיקף של ספר (אחת מיצירות המופת בחקר הספרות העברית עוסקת בגנסין; זהו ספרו של דן מירון "חחים באפו של הנצח" במוסד ביאליק, וכדאי לקרוא בו עם הספר החדש). אסתפק בהצבעה על המוסיקליות של הפרוזה של גנסין. מועיל לחשוב על משפט אופייני של סופר כעל רכבת ולנסות לדמות את אופן הנסיעה ברכבת הזאת. האם זוהי רכבת העמק, אטית ומתנשפת? האם זו רכבת יפאנית השואפת למהירות האור? האם זו רכבת שדים? רכבת הרים של לונה-פארק? רכבת היורדת מהפסים ושבה ועולה עליהם? הנה, כך נפתחת הנסיעה ברכבת של הסיפור הראשון בספר, "הצידה", סיפור משנת 1905 (עדכנתי פה ושם את הכתיב):

"בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפלה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתימהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה חנה הלר, המשחקת תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, וייקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה".

קל לראות כי הרכבת נוסעת במעגל. מ"הרחוב השוקטה" ובחזרה לשם. "רחוב" בלשונו של גנסין היא "כיכר", ו"שוקטה" זה כמובן "שקטה". אם כן, כרטיס הלוך-חזור מהכיכר השקטה ואליה. אבל כמה מתרחש בנסיעה הקצרה הזו! ראשית, עולה השאלה מה תכלית הנסיעה. המשפט מתפרץ מן הדף הלבן. קראו את המשפט בהברה אשכנזית ותשמעו את המוסיקה העולה ויורדת, שקשוק הגלגלים האוחז באוזן ומכניסך פנימה ללוות את תנועת הגיבור אל הבית. רכבת המשפט נוסעת אל בית יפה בכיכר שקטה, אבל שאלת הטעם שבמסע אינה ידועה. היא עולה אל הזיכרון וחוזרת ונשכחת. מול ההגעה הראשונה, האחת, אל הבית מתוארות היזכרויות ושיכחות חוזרות ונשנות. במלים אחרות, ההגעה האחת לבית מלווה בתנועות מחשבתיות רבות, חוזרות ונשנות. יש לתנועה הפשוטה בעולם מין הדהוד רפאים של תנועה תודעתית. גנסין, בגאונותו, אומר שהסיבה היא "טפלה", כלומר שכל העניין הזה, והמאמץ הזה, הוא לא ממש חשוב, לא דרמטי. ובכל זאת, הוא מייסר.

ואז נשמע הצחוק ("משחקת" משמעו "צוחקת", והספר כולל ביאורים למלים שמשמעותן השתנתה, כגון זו). צחוקה של חנה. כדאי לנסות לשמוע את הצחוק כפסקול מנוגד לתנועת המשפט הקודם. הצחוק הזה ממחיש את ה"התפרקות" של המשפט שציינתי, כסטקאטו צורמני שמכרסם את הלגאטו של המשפט של גנסין.

ראו איך גנסין "מושך" את המשפט אל המלים בהן נפתח "בפעם הראשונה", וסוגר מעגל ראשון באמצע הפסקה. עוד בלי להבין כמעט דבר מהעלילה, אפשר לראות כיצד פועל כאן כוח השואף לצאת, להתקדם, להשתנות - מול כוח מנוגד, המושך בחזרה, כמו ילד האוחז בעפיפון ואינו מאפשר לו לברוח. רכבת המשפט נוסקת כאן כמו בומרנג.

אין צורך לחשוב ביודעין על כל זה. המוסיקליות הזאת פועלת באופן לא מודע על הקורא, בתנאי אחד: שהוא יודע שביצירת אמנות מילולית המשפטים אינם רק כלים למסירת תוכן. שקרונות הרכבת של המשפט הספרותי חשובים לא רק מצד מה שיש בהם ומבחינת היעד שלהם, אלא מצד עצמם, כ"כלים" שמחזיקים את כל זה, כנסיעה שכמוה כריקוד של מלים.

נחום יוצא מהבית היפה, וגנסין מעביר את המשפט לפסים אחרים:

"כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה". גנסין מצייר כאן את נחום כאדם-ציפור. "כנפי האדרת" הופכות משולי האדרת לכנפיים ממש, ונחום, עם הקורא, חש שהוא יוצא מן המעגל המעיק וממריא ממש אל "יום מחר", בלב "קודח".

אבל זה מיד נהרס. נחום, ה"ציפור", נוחת. "אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתיו בין שיניו". היום דומה לעופרת, דהיינו הוא כבד ואפור; התקרה נעשית נמוכה; הראש כבד (כי עופרת היום ממלאת את הראש) עד שיש צורך לתמוך אותו ביד; הפה נשוך. אם נחשוב לרגע על כך שפיו של נחום ופיו המדבר של גנסין קרובים זה לזה, נראה כיצד נשיכת השפתיים של נחום היא גם נשיכה במשפט הכתוב של גנסין. המשפט נקלע למצוקה, והוא חוזר לנקודת ההתחלה: "וייקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה". ועל הפנינה האמיתית של המשפט עוד לא התעכבתי: "ושמשות החלונות היו מזיעות". לא רק שהבית עצמו מזיע, אלא העולם כולו, הנשקף מבעד לשמשות אלו, הוא עכשיו עולם מזיע. גנסין לא אומר את זה, אבל זה בלי ספק מה שרואים.

אין ברצוני להדגיש את כמות המידע שמחזיקים המשפטים הקצרים מיד בפתיחה, אלא את המתח שבין המלים ובין המשפטים. על פני השטח הרכבת נוסעת באלגנטיות קדימה, אבל בעת ובעונה אחת היא גם מאיימת להתפרק משאלות, מטרדות; היא עולה ויורדת במאניה-דיפרסיה ספרותית, כרכבת הרים של לונה-פארק, בין כנפיים של אדם לבוש מעיל כבד שלבו הולם בחדווה לבין קיום מעיק ושפתיים נשוכות בחדר מזיע: בין ציפור לעופרת. המשפטים גדושים בדרמה, אבל הפסקה אינה מתפרקת. זוהי המוסיקה. היא זו ששומרת על הטקסט הזה טרי ופריך כמו לפני 100 שנה.

"הקורא שיקרא את סיפורי גנסין בשקידה, בשקיקה, בקושי, אפילו בעינוי שקריאה כזו כרוכה וחייבת בהם, יגיע גם הוא לרגעים של אושר ומלאות רוחנית, ששום סופר עברי אחר לא יעניקם לו", כתב דן מירון באחרית הדבר שלו, שאפשר היה לכתוב עליה רשימה נפרדת. מן הראוי היה לשבת ולנהל סמינר מתמשך על הסיפורים האלה, ולקרוא אותם לאט כמו שירה, כמו דף גמרא. אבל לא אוכל לתת כאן יותר מדוגמה אחת נוספת לכוח המשפט המסעיר של גנסין. אם פתחתי בכניסה ל"הצידה", אסיים ביציאה מ"אצל", סיפור שראה אור ב-1913 מעט אחרי מות המחבר בדמי ימיו. גנסין היה אמן הסיום לא פחות משהיה אמן הפתיחה:

"חור וחור החלום האפור. קלוש היה נר-התמיד, שדלק יתום אצל בית-התפילה הגבוה, וברחוב הסמוך כלתה רגל חוגגת והפרדס, הפתוח לרווחה, היה נטוש והיה שותק וצמרותיו השחירו יחד והקשת שבמבואו המקושט היתה כבויה ושני הדגלים הארוכים היו מורדים, ובטבורה של הכיכר המרובצה והמאפירה הקרובה היה אחד במקהלת המנגנים, שוודי שותה שיכור, שאיבד את בני חבורתו, קורס באבק הטלול ומחלל בחלילו שירה אחת נוגה ופראית למחצה משירות המולדת שלו הרחוקה. הנה חרדה צמרת במרום וציפור נמה קפצה מבד וציפצפה ורוח קלילה נשבה וטפחה בפנים והתרנגול קרא במרחק. מה יהיה, כשיאדימו פאתי הבהרות הללו שבשמים?"

זהו סיום של סיפור נפלא, שאיני רוצה לסכמו כאן. קיראו. זהו סיפור מלא אנשים ותשוקות וכאב. גנסין רוצה לצאת מן הסיפור הזה, מן הסבך האנושי שאין להתירו. והוא בבת אחת מפנה את ראשו מהחדר, מהעלילה האנושית. ולפתע כל עולם הסיפור האנושי נעלם. דממה. גברים, נשים, צחוקים, עלבונות, ניסיון התאבדות, אהבות נכזבות, שירים, נגינה בפסנתר. הכל נמוג. העיר רובצת לפנינו, לפני עלות השחר, ואת הקולות שהסיפור גדוש בהם מחליף נר דולק בכנסייה גבוהה. דמו את זה מבחוץ: חלל חשוך ושקט, שדולק בתוכו נר, ומבעד החלון אפשר להבחין בו. ולאור הנר הזה מופיעה דמות חדשה, מסתורית - שניות ספורות לפני תום הסיפור! - ומנגנת מוסיקה שוודית "נוגה ופראית". והמוסיקה הזאת קוראת אל מולדת רחוקה. ואז גנסין ממריא. מהחליל, שמצביע אל שוודיה, ממריא המשפט מעלה-מעלה: אל צמרת שזזה (כי ציפור ניתרה ממנה), ואל הציפור, שעונה בשירתה לחליל של השיכור השוודי (איזה רגע נפלא), ואל התרנגול הרחוק, שעונה לציפור, ואל השמים שהולכים ומתמלאים אור (כי התרנגול אמר לאור לעלות!), והם עונים לאותו נר דולק שבכנסייה, הולכים ואופפים את הנר. ברגע זה, כשהשמש לא נראית עדיין, הנר הזה הוא אור העולם. השחר עולה מכוחו. לא קורה שום דבר מיוחד, ובכל זאת נדירים הרגעים בהם העולם נראה בבהירות כזו, כעולם המצוי, כביכול, לפני רגע הבראשית, רגע לפני הבריאה. אתה יושב עם הספר, והרוח הקלילה הנושבת במלים שבתוכו יוצאת וטופחת על פניך.

ספרו של דרור בורשטיין, "נתניה", ראה אור בהוצאת כתר



אורי גנסין. לצאה מהסבך האנושי שאין להתירו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו