שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יסמינה רזא שונאת להתראיין. היא אפילו כתבה על זה מחזה

רומן פולנסקי מביים סרט על פי מחזה סאטירי שלה, אבל למרות הצלחתה הבינלאומית יסמינה רזא מקמצת במלים גם כשהיא נדרשת לקדם מחזה חדש שכתבה, "איך מדברים את המשחק", שבמרכזו סופרת השונאת ראיונות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
איליין שיולינו

יסמינה רזא היא אחת המחזאיות המצליחות בעולם, אך היא אינה מרגישה נוח עם התהילה. היא יכולה לדבר בהרחבה על מעיל הפראדה האדום שלה מעור. היא יכולה לגלגל סיפורים רווי הומור נשכני על השנה שבה הסתובבה בדרכים בצמוד לניקולה סרקוזי במסע הבחירות שלו לנשיאות צרפת מ-2007. אבל אם שואלים אותה על עצמה, משתלטת עליה חרדה.

רזא, שילוב של שבריריות ופלדה, נעה בין קצוות סותרים: מצד אחד היא נחושה להישפט אך ורק על פי עבודתה, מצד שני - היא משתוקקת שיבינו את יצירותיה ושיעריכו אותן. פרסום המחזה החדש שלה, "איך מדברים את המשחק", הכריח אותה שוב להתייצב מול עיתונאים.

"אחרי שאני כותבת, אין לי יותר מה לומר", היא אומרת בראיון בבר מלון לוטציה בגדה השמאלית בפאריס. "הפרשנות שאחר כך מיותרת. אני כותבת - וזה מספיק".

אבל אז מתעורר בה בכל זאת רצון לומר משהו, והיא מדברת בצרפתית נגד עיתונאים שמחטטים יותר מדי. "לעתים קרובות מה שמוצג כראיון הוא בעצם חקירת אינקוויזיציה, שאינה מתמקדת ביצירה שלך אלא ב'מי את?'. זה ממש מרגיז אותי. אם לא הייתי מוכרחה להתראיין לא הייתי עושה את זה - אבל אם לא תדברי ביוזמתך, ידברו עלייך עשרים אנשים אחרים".

היא מצויה בשלב טוב בחייה. באוקטובר ייצא לאקרנים הסרט "Carnage" בעיבודו ובבימויו של ידידה רומן פולנסקי, המבוסס על המחזה פרי עטה מ-2009, "אלוהי הקטל", שזכה בפרס טוני. הסרט, בכיכובם של קייט וינסלט, ג'ודי פוסטר, ג'ון סי ריילי וכריסטוף וולץ, צולם בצרפת (האתרים הוסוו כך שייראו כמו ברוקלין) משום שזו אחת המדינות שפולנסקי יכול לבקר בהן מבלי להסתכן בהסגרה לארצות הברית (פולנסקי, המתגורר בשווייץ, עדיין מבוקש בשל תביעה משפטית בת 34 שנה שבה הואשם בקיום יחסי מין עם ילדה בת 13).

כשהיא מפסיקה לשתוק, מנדבת רזא רק רסיסי מידע. את ספרה המצליח על מסע הבחירות של סרקוזי ("Dawn Dusk or Night") היא הקדישה למי שעל פי הדיווחים היה בן זוגה באותה תקופה, פוליטיקאי שהיא מכנה "G". השמועות בתקשורת אמרו ש"G" הוא דומיניק שטראוס-קאהן, לשעבר ראש קרן המטבע הבינלאומית, שהתפטר לאחר שהואשם בתקיפה מינית של חדרנית החודש בניו יורק. הספקולציות התבססו על משפטים מתוך הספר המרמזים ש"G" הוא חבר המפלגה הסוציאליסטית שחולם להיות נשיא צרפת. רזא לא חשפה את שמו של "G". עכשיו היא מבקשת שלא להגיב.

במלה אחת: פנטסטי

אין לה אתר אינטרנט, בלוג או חשבון טוויטר. היא אינה מתראיינת בטלוויזיה. "זה משפיל", היא אומרת. "אף פעם לא נותנים זמן לדבר. אני מהססת. אני חושבת. אני סותרת את עצמי. כל פעם שעשיתי את זה הייתי גרועה מאוד. קטסטרופה".

הדיבור שלה הוא מהלך בלתי פוסק של חשיפה והסתרה, המקשה להבין מי היא באמת. היא מגיבה במשפטים בני מלה אחת: "נפלא". "פנטסטי". "מעולה". "לא ייאמן". אלה כמה מהתגובות החביבות עליה. "ראיון הוא משחק", היא מסבירה. "אני מנסה לבנות ראיונות כך שלא אגיד בהם כלום. מוטב לי להיות מסתורית".

הדמויות התיאטרליות שלה, לעומת זאת, דווקא מאבדות שליטה במקרים רבים ואומרות יותר ממה שהתכוונו. למשל שני הזוגות ב"אלוהי הקטל", הסאטירה שלה על המעמד הבינוני ועל הנישואים, שבה הופכים הזוגות ליצורים פרימיטיביים תוך 90 דקות. צמד זוגות אחר, ב"החיים כפול שלוש", מתחרה זה בזה בפראות מילולית במסווה של ערב חברתי. גם שלושת הגברים בקומדיה מוקדמת יותר שלה, "אמנות", שזכה גם הוא בפרס טוני, נקלעים למריבה כה אלימה סביב קניית ציור, עד שהם תוהים איך בכלל נעשו חברים.

הניסיון למצוא באנשים אחרים נחמה לעצב הבדידות הוא נושא נפוץ במחזות שלה, והניסיון הזה נידון לעיתים קרובות לכישלון.

רזא, בת 52, ילידת צרפת ואם לשניים, היא בת להורים יהודיים, האב ממוצא איראני והאם מהונגריה. בעבר היא אמרה שבעיניה ההומור שלה הוא יהודי אבל המחזות הם טרגדיות, "טרגדיות מצחיקות", אולי, אך לא קומדיות טהורות. ועם זאת היא אינה מוחה על ההבדל בין האופן שבו היא רואה את הדברים לבין ההתייחסות אליה ככותבת קומית.

הניסיון של רזא לשלוט בתוצאות הראיון העיתונאי מתקשר ישירות לנושא המחזה החדש שלה, העוסק במאבקה של סופרת לקבוע את דמותה הציבורית. המחזה, "איך מדברים את המשחק", הוא ציטוט מתוך "החדר הגדול", אסופה של דיוקנאות סלבריטאים מאת מייקל הר וגי פילרט, והוא מבוסס על משפט ידוע של כתב הספורט גרנטלנד רייס: "לא חשוב אם ניצחתם או הפסדתם - מה שחשוב הוא איך משחקים את המשחק".

"איך מדברים את המשחק" הוא יצירה פסיכולוגית מהודקת המתמקדת במשחקי מלים ובמתחים שצצים בשיחה בין ארבעה אנשים, כשמה שחשוב הוא לא הפעולה עצמה אלא האופן שבו הדמויות מתארות אותה.

הגיבורה, סופרת ושמה נטלי, מתראיינת במחזה על ספרה החדש בעיר צרפתית בדיונית ושמה "וילאן-אן-וולן". העיתונאית המראיינת שואלת שאלות חטטניות שמעצבנות את הסופרת, וכשהיא נשאלת ברגע מסוים למה בכלל נענתה להזמנה להגיע לאותה עיר, נסדקת החזות השלווה שלה: "אני באמת אומרת לעצמי, מה תעשי בווילאן-אן-וולן, אין לך שום סיבה לנסוע לעיירה שכוחת-האל הזאת ולדבר על ספר שאת מזיקה לו כל פעם שאת מדברת עליו, שאת מקטינה אותו כל פעם שאת מדברת, ושאת רואה איך הוא מתפורר ברגע שמישהו מזכיר אותו בפנייך או שאת מזכירה אותו. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לנסוע".

וכמו הסופרת הבדויה נטלי, גם רזא מסתירה ומגלה את עצמה מאחורי שכבות של בגדים יפים. היא רזה מאוד וקטנה במבנה גופה, והיא משדרת פגיעות כשסוודר הקשמיר שלה נשמט מכתפיה ומסגיר שמלת סריג רכה וצמודה. היא תמיד נועלת נעלי עקב. היא לא ירדה מהן גם כשעקבה אחרי סרקוזי.

"כשרצנו לנמלי תעופה", היא מספרת, "האנשים שלו אמרו לי ללבוש ג'ינס ונעלי ספורט. אמרתי לא. אפילו כשצחקו עלי, אמרתי לא. זאת היתה עקשנות בענייני אופנה".

הדמות של נטלי מאוד מזכירה אותך.

"אני לא יכולה לומר שנטלי זו אני, אבל לא אהיה כנה אם אכחיש את הקשר. יש בהחלט באישיותה היבטים דומים לשלי, וזו הפעם הראשונה שבניתי דמות הקשורה אלי".

המחזה "אמנות" שהזניק את רזא לתודעה הציבורית בארצות הברית ב-1998, הוצג מאז ביותר מ-30 שפות. זה לא מספיק מבחינתה. הפנטסיה שלה היא שאחד המחזות שלה יוצג בקומדי-פרנסז בפאריס. ויש לה "סקופ", היא אומרת. היא מנהלת משא ומתן עם מנהלי התיאטרון הלאומי של צרפת על הפקה אפשרית של מחזה חדש שלה.

היא יודעת שהמחזה ייאלץ לעבור בחינה מחמירה של ועדה לפני שיוחלט להעלותו, אבל עצם האפשרות מלהיבה אותה. "מציגים מחזות שלי בתיאטראות הלאומיים הגדולים ביותר בעולם, אבל עדיין לא בתיאטראות לאומיים גדולים בצרפת כמו הקומדי פרנסז", היא אומרת. "הקומדי פרנסז, זה מיתוס". *

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ